עריכת הדף "חורבן ליובאוויטש"

'''חורבן ליובאוויטש''' הוא כינוי לתקופה של אחת-עשרה שנים בין [[הסתלקות]] [[הרבי המהר"ש]] עד לקבלת הנשיאות של בנו [[הרבי הרש"ב]] ([[י"ג תשרי]] [[תרמ"ג]] - [[ראש השנה]] [[תרנ"ד]]), בהם סרבו שני בני הרבי המהר"ש הרבי הרש"ב ואחיו הבכור [[הרז"א]] לקבל את הנשיאות, ו[[חסידות חב"ד]] נשארה ללא נשיא רשמי{{הערה|1=[[אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ]] [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=31619&st=&pgnum=428&hilite= חלק ג' עמ' שפח].}}. תקופה זו מכונה חורבן היות ובה הצטמצמו משמעותית ממדי חסידות חב"ד וחוסנה, בצל החסר בנשיא רשמי.

ב[[י"ג תשרי]] [[תרמ"ג]] בלילה, [[הסתלקות|הסתלק]] [[אדמו"ר המהר"ש]] לאחר מחלה קשה, בגיל 48.

באופן טבעי, פנו החסידים לבנו הגדול, הרב [[הרז"א|שניאור זלמן אהרן]] - הרז"א, שימלא את מקומו בהנהגת [[חסידות חב"ד]], אך הוא סירב לקבל על עצמו את הנשיאות.

ביום השני של [[חג הסוכות]], פתח [[אדמו"ר הרש"ב]] ואמר [[מאמר חסידות]] ברבים ב[[דיבור המתחיל]] "כתר יתנו לך". אף אחיו הגדול, הרז"א, החל לומר חסידות ברבים, הנהגה שהייתה שמורה ל[[רבותינו נשיאנו|נשיאי ליובאוויטש]] לדורותיהם. מאז החלו האחים להשמיע מאמרים לפני קהל החסידים גם בשבתות הבאות.

האחים הסכימו לומר מאמרי חסידות בפני החסידים, אך מלבד זאת, סרבו לעסוק בכל הקשור לענייני הנשיאות, למשל קבלת [[פ"נ|פ"נים]], או מתן מענה לשאלות החסידים בענייני [[גשמיות]] או [[רוחניות]].  

 

לאחר סיום ה'שלושים' ל[[הסתלקות]] [[אדמו"ר המהר"ש]] החליטו זקני החסידים לערוך אסיפה. קודם לכן הלכו החסידים ל[[השתטחות|השתטח]] על [[ציון|ציונו]] של אדמו"ר המהר"ש ולאחר מכן הגיעו הנאספים לביתה של [[הרבנית רבקה]]. למרות הפצרותיהם ובקשותיהם של החסידים, הרז"א ואדמו"ר הרש"ב לא הסכימו לקבל את הנשיאות, אלא רק להמשיך בלומר [[מאמר חסידות]].

בסיום ה'שנה' פנה הרז"א לעסוק במסחר על מנת לפרנס את בני המשפחה. לשם כך פתח בית חרושת בליובאוויטש, והפסיק מאמירת מאמרי החסידות. העיניים הופנו אל הבן השני, הרש"ב, אך הוא העדיף להסתגר בחדרו, בהתבודדות פנימית, ולעסוק ב[[לימוד התורה]] וב[[תפילה]].

 

 

על אותה תקופה, בה נראה היה שחסידות חב"ד נותרה ללא מנהיג מסופר: באחד הימים הגיע לליובאוויטש החסיד רבי גרשון-דובער מנעוול, וקרא בכאב באוזני הרש"ב: "[[אדמו"ר הזקן]] הדליק את נר חסידות ואתם רוצים לכבותה!" הרש"ב בשמעו זאת, פרץ בבכי...

באותה תקופה היה מושר ה[[ניגון ידידי רועי מקימי]], וכשהגיעו למילים "על מי נטשת מעט הצאן" היו עיניהם של הרז"א והאדמו"ר הרש"ב זולגות דמעות{{הערה|מפי יעקב אייזיק בלנטר}}{{הערה|[[אדמו"ר הריי"צ]] אמר (בסעודת [[שמיני עצרת]] [[תש"ג]]) שניגון זה הגיע מ[[ארץ ישראל]] לחסידי חב"ד" על ידי ר' [[שניאור זלמן סלונים]], בתחילת נשיאותו של אדמו"ר הרש"ב}}.

הרבי חוקר האם נשיאותו של אדמו"ר הרש"ב התחילה כבר בשנת תרמ"ג או רק בשנת תרנ"ד כשקיבל את הנשיאות באופן רשמי, לאחר [[פלפול]] בכללות הנושא ובשיטת [[הרמב"ם]] בדיני משיחת [[מלך]] מסיק הרבי שאדמו"ר הרש"ב קיבל את נשיאותו כבר בשנת תרמ"ג{{הערה|[https://drive.google.com/file/d/1z3sA5i0LTuE_OMjsf0xNib6jaivGxjVX/view שיחת שבת פרשת וירא תשמ"ג התוועדויות ח"א ס' כא ע' 469]}}.

בשנת [[תרמ"ט]], מאות חסידים החלו להתארגן בעיירות שונות כדי לפעול לבניינה המחודש של ליובאוויטש. באותה שנה התקיימו שלוש אסיפות גדולות בערים החסידיות - [[קרמנצ'וג]], [[צ'רניגוב]] ו[[פולוצק]], בהן דנו על המצב ועל דרכים להביא לחידוש הנשיאות בפועל. בראש אסיפות אלו עמדו גדולי החסידים. אחת ההחלטות שנתקבלו באסיפות אלו, הייתה להתחיל לנסוע לליובאוויטש בקביעות, ובפרט ב[[חודש תשרי]] הקרוב (של שנת תר"נ).

לקראת [[ראש השנה]] [[תר"נ]], הגיעו לליובאוויטש קבוצות גדולות של [[חסידי חב"ד]] מכל הערים ו[[עיירה|העיירות]], הכפרים הקרובים והרחוקים. כשש מאות{{הערה|1=הרבה מהתיאורים כאן מובאים מסיפורים שכתב הרב [[שמואל מאזינקער]] עליו העיד הרבי הרש"ב: "הוא איש אמונים, ומדייק בלישנא ובדבר

לקראת ראש השנה [[תרנ"ג]] הגיע לליובאוויטש קהל רב. זו הייתה הפעם הראשונה שהרבי הרש"ב אמר [[חסידות]] ברבים בבית המדרש הגדול, מה שעד אז נעשה בדרך כלל בחדרו.  

מתחילת שנת [[תרנ"ד]] החל אצל [[אדמו"ר הרש"ב]] סדר חדש של הנהגה. הצעד המכריע של קבלת הנשיאות, אירע בליל ראש השנה [[תרנ"ד]], כאשר ב[[תפילת ערבית]] הסכים אדמו"ר הרש"ב לקבוע את מקום תפילתו ב[[בית הכנסת]], באותו מקום בו התפלל אביו.

 

*[[מנחם זיגלבוים]], '''[http://old2.ih.chabad.info/#!g=1&url=article&id=27504 חורבן ליובאוויטש ותקומתה / היסטוריה חב"דית]''' באתר {{אינפו}}

[[קטגוריה:אירועים והיסטוריה חב"דיים]]