שינויים

{{ציטוט|

תוכן=כִּי-תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם--לֵאמֹר. יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי-בְלִיַּעַל, מִקִּרְבֶּךָ, וַיַּדִּיחוּ אֶת-יֹשְׁבֵי עִירָם, לֵאמֹר: נֵלְכָה, וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים--אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם. וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ, הֵיטֵב; וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר, נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ. הַכֵּה תַכֶּה, אֶת-יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא--לְפִי-חָרֶב: הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּהּ וְאֶת-בְּהֶמְתָּהּ, לְפִי-חָרֶב. וְאֶת-כָּל-שְׁלָלָהּ, תִּקְבֹּץ אֶל-תּוֹךְ רְחֹבָהּ, וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת-הָעִיר וְאֶת-כָּל-שְׁלָלָהּ כָּלִיל, לַה' אֱלֹקֶיךָ; וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם, לֹא תִבָּנֶה עוֹד. וְלֹא-יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה, מִן-הַחֵרֶם--לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ, וְנָתַן-לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ. כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--לַעֲשׂוֹת, הַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי, ה' אֱלֹקֶיךָ.|

ישנם מספר קריטריונים בסיסיים על מנת להחל את דיני עיר הנידחת על עיר:

*אנשי העיר לא חזרו ב[[תשובה]] גם אחרי ששני תלמידי חכמים נשלחו אליהם והתרו בהם.

כאשר מתברר ל[[סנהדרין]] שקיימת עיר נידחת באחת מערי ישראל, עולים כל ישראל ל[[מלחמה]] עליהם, וכאשר העדים מעידים שרובם עבדו עבודה זרה, הורגים בחרב את העובדים ואף את הטף והנשים. לאחר מכן שורפים את כל שללה באש. חל איסור לבנות עיר זו מחדש.

[[הרבי]] מבאר כי זו היא מחלוקת כללית של רבי יאשיה ורבי יונתן בכל הש"ס, כאשר רבי יאשיה מעדיף את כח הכלל, ולכן כבר מעשרה ומעלה הוא מחשיב ככלל - "עיר", וממאה הם ציבור, ואילו רבי יונתן דוגל בכוחו של היחיד, ולכן עד מאה אנשים, דינם של עובדי העבודה זרה הוא כיחידים. מחלוקת זו הינה בכל הש"ס.

===דין ציבור בעיר הנדחת===

הרבי מתרץ כי כאשר ישנן ציבור שעובד עבודה זרה, אין כאן יחידים כלל אלא נוצרה כאן מציאות חדשה של ציבור, ועל כן אין היחיד נחשב כלל כמציאות חדשה לעצמו אלא כחלק מהציבור, ומכאן חיוב המיתה על נשיו וילדיו, שכן באמת הם לא חטאו בחטא העבודה זרה כיחידים, ואין חיוב המיתה שעליהן אלא מהיותם כלולים בציבור שחטא, על ידי היותם טפלים לבעליהן ואבותיהן שחטאו.