מהומות קראון הייטס

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פרעות בקראון הייטס
נפגעים מהמהומות
תמים' יענקל רוזנבאום
מר דייוויד דינקינס

מהומות קראון הייטס היו סדרת התפרעויות שהתרחשה בשכונת קראון הייטס ברובע ברוקלין שבניו יורק, במשך שלושה ימים, מיום שני - ט' אלול ועד ליום רביעי י"א אלול תשנ"א. המהומות החלו לאחר שילד שחור-עור נהרג בתאונת דרכים בה היה מעורב רכב שהיה חלק משיירתו של הרבי. במהלך המהומות נרצח חסיד חב"ד ונגרם נזק רב לרכוש יהודי.

המהומות הפכו לסמל לא רק במאבק הפוליטי והתרבותי בין יהודים ושחורים בקראון הייטס, אלא חשפו גם את מערכת היחסים של רדיקלים שחורים נגד הממסד הפוליטי השחור בברוקלין; ראש העיר ומפכ"ל המשטרה השחורים כנגד השוטרים הלבנים; משרד המשפטים של ארה"ב כנגד הפוליטיקאים בניו יורק; הארגונים היהודיים המבוססים במנהטן כנגד יהודים ברבעים החיצוניים; העלו חששות לגבי גובה האנטישמיות השחורה; הובילו את ארצות הברית לכלול את היהדות בחוק זכויות האזרח הפדרלי והשפיעו על הדחתו של ראש עיריית ניו יורק, מר דייוויד דינקינס.

יש הטוענים כי מדובר באירוע האנטישמי החמור ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית[1].

רקע[עריכה]

כחודש לפני פרוץ המהומות, לנארד ג'פריז, איש ציבור בולט, נאם בסיטי קולג' נאום רווי אמירות אנטישמיות שכללו תיאורים בוטים על יהודי ארצות הברית. למרות הגינויים בעיתונות, החל ג'פריז לקבל תמיכה משחורים גזעניים כמו הכומר אל שרפטון ואחרים. ליבוי האווירה האנטישמית הכשיר את הקרקע למהומות.

בצהרי ט' באלול, נסע הרבי אל ציונו של הרבי הריי"צ שבבית החיים מונטיפיורי ברובע קווינס. כרגיל, ניידת משטרה ליוותה את רכבו של הרבי באורות מהבהבים. בדרך חזרה מהאוהל, הצטרף לשיירה רכב נוסף של חסידים צעירים שהיה נהוג בידי יוסף ליפש. כשהשיירה הגיעה לשדרת יוטיקה, מכונית המשטרה ומכוניתו של הרבי שנסעה אחריה חצו את הצומת באור אדום או כתום. הרכב השלישי, ניסה להדביק את השיירה וחצה את הצומת באור אדום. רכב אחר פגע ברכב בו נהגו החסידים, הרכב סטה ימינה, עלה על המדרכה ופגע בילד שחור כבן שבע, גאבין קאטו. הילד הועף אל קיר בניין המגורים שבסביבתו שיחק עם בת דודתו, אנג'לה קאטו בת השבע. הילדה אנג'לה נפצעה קשה והילד גאבין מת מפצעיו.

כעשר דקות לאחר התאונה הגיעו למקום אמבולנס של הארגון היהודי "הצלה" ואמבולנס עירוני. נהג האמבולנס של "הצלה" טיפל בנהג הרכב, יוסף ליפש.

במקום האירוע התאספו קבוצת שחורים שתקפו את ליפש וקבוצת החסידים, דקות ספורות לאחר מכן הגיעה המשטרה והורתה לנהג האמבולנס של "הצלה" להסתלק מהמקום עם קבוצת החסידים מחשש לאלימות השחורים. השוטרים אמרו שאמבולנסים נוספים עושים דרכם למקום והם אלה שיטפלו בילדים.

טענות הצדדים[עריכה]

לאחר מותו של גאווין קאטו, חברי הקהילה השחורה טענו כי ההחלטה לפנות ראשון את ליפש מהמקום היתה ממניעים גזעניים. הם טענו גם כי זו רק דוגמה ליחס מועדף המוענק ליהודים בקראון הייטס. בנוסף לאכיפת חוק מוטה והקצאת משאבים ממשלתיים, בין היתר. רבים מהקהילה השחורה היו מודאגים גם לגבי ההתרחבות של הקהילה היהודית בשכונה.

בקהילה היהודית טענו כי טענות השחורים בדבר משוא פנים לא נתמכו בעובדות: מספר מחקרים הפריכו את הטענות, כולל מחקר שנערך במיוחד בתגובה לטענה זו. בקהילה היהודית רווחה הדעה כי טענות אלה היו ניסיון להסוות את האנטישמיות הבוטה במהלך המהומות. כדוגמאות, הם מצביעים על התבטאויות אנטישמיות שנעשו על ידי מפגינים ברחבי המהומות, ואת הדברים שנאמרו בהלוויתו של גאבין קאטו.

הכומר אל שרפטון השתמש במילים אנטישמיות בוטות במהלך ההספד, והגדיר את היהודים כ"יהלומנים", הכריז על התנגדות ל"אמבולנס האפרטהייד" וטען כי כוחות ההצלה היהודיים הפקירו את הילדים למותם וכי "אין לעצור את בני הנוער המכלים את זעמם במתעללים בהם", כמו כן טען שהנהג היה תחת השפעת אלכוהול ונהג ללא רישיון. על פי עדויות, באותו ערב התבטא שרפטון שיש "לרצוח את היהודים".

המהומות[עריכה]

במשך ארבעה ימים לאחר התאונה נחשפו יהודי שכונת קראון הייטס לתקיפות אלימות ולמעשי בריונות מצד בני נוער מקומיים, אליהם הצטרפו רבים מחוץ לשכונה.

שלוש שעות לאחר התאונה פנה צ'ארלס פרייס אל הצעירים השחורים בנאום תוקפני וזועם, שפורסם לאחר מכן ברשת NBC. פרייס טען שאילו אדם שחור היה הגורם לתאונה, המשטרה היתה עוצרת אותו ולא דוחפת אותו לאמבולנס למען ביטחונו האישי: "אנחנו לא יכולים לסבול את זה יותר. הם הורגים את ילדינו. היהודים משיגים את כל מה שהם רוצים. המשטרה מגינה עליהם. מה אנחנו הולכים לעשות עם זה? האם נמשיך לסבול? עין תחת עין. אם אין צדק אין שלום... בואו לרחוב קינגסטון ונמצא שם יהודים".

במהלך המהומות, יהודים נפצעו, חנויות נבזזו, מכוניות ובתים ניזוקו. המתפרעים זיהו בתים יהודיים על ידי המזוזות שעל משקוף דלת הכניסה לבתים. בוזזים צעדו בקראון הייטס ונשאו שלטים ועליהם כתובות אנטישמיות, ושרפו דגלי ישראל. במהלך לוויתו של גאבין הונף שלט: "היטלר לא עשה את העבודה". המתפרעים השליכו לבנים ובקבוקים גם לעבר השוטרים, נורו יריות לעבר שוטרים וניידות משטרה נרגמו והושחתו.

באחד המקרים, חבורה של כעשרים שחורים הקיפה את יענקל רוזנבאום, סטודנט אוסטרלי בן 29, שלמד באותה עת בישיבת תומכי תמימים המרכזית שב-770, היכתה בו באכזריות וסדקה את גולגלתו. אחד מהם דקר את רוזנבאום שוב ושוב בגבו, והוא נפטר באותו לילה בבית הרפואה קינגס קאונטי.

בהמשך, נקלע לאספסוף הזועם רוכב אופנוע לא-יהודי בן 67 בשם אנתוני גרזיולי, לאחר שתעה בדרכו ונקלע לרחובות השכונה. גרזיולי הוכה ונדקר בכל חלקי גופו ומת במקום. ככל הנראה הטעו זקנו ולבושו השחור את התוקפים, שסברו כי הוא יהודי חסידי.

תושבת קראון הייטס, קשישה יוצאת אירופה, שמעה את הזעקות הקוראות לפגיעה ביהודים, וסברה שפורעים מאירופה עשו את דרכם אל מעבר לים לבצע פוגרומים ביהודי ניו יורק. מרוב בהלה היא קפצה מחלון ביתה אל מותה, כדי לא ליפול בידי הפורעים.

ביומיים הראשונים, משטרת ניו יורק הגיבה בפאסיביות רבה למהומות.

תושב השכונה, המוזיקאי יצחק ביטון, התחנן בפני השוטרים שילוו אותו הביתה, אך הם סירבו. הוא נלכד בתוך מטר אבנים ובקבוקים ונפצע. לאחר מכן זכה ביטון בתביעה משפטית על סך 200,000 דולר נגד העירייה, משום שהמשטרה, המצוידת באמצעים לפיזור הפגנות, עמדה מן הצד כאשר הותקף על ידי ההמון הזועם.

לאחר הלילה השני של אדישות המשטרה קיבלו כל שליחי חב"ד ברחבי ארצות הברית פקס נואש ממנהיגי הקהילה בקראון הייטס: "ראש העיר שלנו לא עושה דבר, המשטרה לא מגנה עלינו, אנא התקשרו לנבחרים שלכם ובקשו שהם יפעילו לחץ להפסקת האלימות". בתוך מספר שעות פנו שליחי התנועה לרוב חברי הקונגרס והסנאט, והמהומה שנוצרה הביאה את הבית הלבן לדרוש ממושל ניו יורק להציב בשכונה כוחות אבטחה גדולים.

המהומות עלו לכותרות בכל רחבי ארצות הברית וכלי תקשורת מקומיים וארציים גדשו את קראון הייטס. רוב כלי התקשורת בחרו לייחס את ההתפרעויות להתעללות בשחורים על רקע גזעני.

במהלך המהומות היו גם מקרים של אזרחים שבחרו לנסות לעצור את המהומות. קורטיס סליווה, מייסד ומנהיג ארגון המשמר האזרחי 'משמרות המלאכים', הגיע יחד עם אנשי הארגון לקראון הייטס כדי להגן על אנשי השכונה. בתגובה לתמיהת העיתונות השיב סליווה כי באחד מימי ילדותו, כשלמד בבית ספר קתולי בקראון הייטס "היכה בי בריון בחצר בית הספר, כשהוא מנסה לקחת מידי את הכסף שנועד לארוחת הצהריים. בדיוק אז עבר במקום גבר בלבוש חסידי. מבטינו נפגשו, הוא התערב, גרש את התוקף וקנה לי סודה וגלידה. מעולם לא שכחתי את האיש הזה, והנה אני כאן בקראון הייטס כדי להחזיר את החוב".

תוצאות המהומות[עריכה]

ביום חמישי, לאחר שפלוגה של 200 שוטרים הותקפה ונאלצה לסגת וקבוצות של שחורים צעדו בקראון הייטס בקריאות "מוות ליהודים!", דיבר ראש העיר דייוויד דינקינס בתחת הרדיו בניו יורק והתחנן בפני "הנוער הסוער" שלא לגרום ל"חוסר שקט" נוסף, משום שהרשויות לא יסבלו התפרעויות חוק ואם יהיה צורך יתבצעו מעצרים.

רק לאחר התערבות הבית הלבן ולאחר שנציגי השכונה פנו למושל ניו יורק בבקשה לגייס את המשמר הלאומי, שמטפל במקרי חירום ובאסונות, אישר ראש העיר למשטרה לפזר אלפי שוטרים ויחידות אופנועים ברחובות השכונה כדי לדכא את המהומות.

תוצאות המהומות היו הרוג אחד ועוד אחת שקפצה אל מותה, 188 תקיפות של יהודים, 152 שוטרים ו-38 אזרחים פצועים, 27 כלי רכב שהושחתו, 225 מקרי גניבה, שריפות ובזיזת חנויות של יהודים, ונזק לרכוש בסך מיליון דולר.

לאור הסערה הציבורית הקים מושל ניו יורק, ב-כ"א חשון תשנ"ג, ועדת חקירה לבדיקת הטיפול באירועים, בראשות ריצ'רד גירגנטי. דו"ח גירגנטי, שפורסם ב-ב' מנחם אב תשנ"ג, נערך על ידי למעלה מ-40 עורכי דין וחוקרים, וכלל שני כרכים ו-600 עמודים של מסמכים. הדו"ח הטיל את מירב האחריות על מפכ"ל המשטרה, לי בראון, ועל ראש העיר דיויד דינקינס, ראש העיר השחור הראשון בניו יורק, שנבחר מטעם המפלגה הדמוקרטית.

על פי הדו"ח, דינקינס היסס לפרוס מספר רב של כוחות שיטור כדי לעצור את המהומות משום שהוא נבחר כ'איש שלום'. לדבריו, הוא לא אפשר למשטרה לעצור את המתפרעים מכיוון ש"צריך לאפשר לקהילה לפרוק מתחים". הוא ציין כי הוא לא רצה שהמשטרה תתערב מהר מדי, כדי למנוע הסלמה מצד הפורעים. עם זאת, דינקינס הכחיש לאחר מכן שהוא מנע מן המשטרה להגן על אזרחים בקראון הייטס: "אני אהיה זה שלעולם יואשם על ידי חלק שמנעתי מהמשטרה לפעול, ונתתי לשחורים לתקוף יהודים. זה לא מדויק וזה לא מה שקרה".

מהומות קראון הייטס היו נושא חשוב במערכת הבחירות ב-תשנ"ג. רודולף ג'וליאני, לימים ראש העירייה הבא של ניו יורק, כינה את המהומות בקראון הייטס "פוגרום", משום ש"במשך שלושה ימים אנשים נפצעו ונשלחו לבית הרפואה, כי הם היו יהודים. אין ספק כי לא נעשה כל מה שצריך על ידי ראשי העיר ניו יורק". התושבים לא שכחו, ובמהלך הבחירות של אותה שנה הביס ג'וליאני את דינקינס בנצחון מוחץ של 53,367 קולות. לאחר בחירתו התנצל ג'וליאני רשמית בשם העיר ניו יורק: "אני מתנצל על אובדן החיים, על הטרגדיה האנושית, על הנזק ועל תפקודה של העיר ניו יורק בפרשה".

הכומר אל שרפטון שליבה את המהומות הועבר ממשרתו והורחק מהאזור.

משפטי נלסון[עריכה]

באחד המקרים, חבורה של כעשרים שחורים הקיפה את יענקל רוזנבאום, סטודנט אוסטרלי בן 29, שלמד באותה עת בישיבת תומכי תמימים המרכזית שב-770, היכתה בו באכזריות וסדקה את גולגלתו. למריק נלסון, בן 16, דקר את רוזנבאום שוב ושוב בגבו. רוזנבאום זיהה את נלסון, כאשר שכב גוסס. מאוחר יותר באותו לילה הוא נפטר מפצעיו בבית הרפואה קינגס קאונטי.

נלסון, שבעת מעצרו היה בן 16, הכחיש את אשמת הרצח וזוכה על ידי חבר מושבעים ב-תשנ"ב. הזיכוי עורר סערה וב-תשנ"ז נפתח משפט נוסף. מכיוון שלפי החוק האמריקאי אי אפשר לשפוט שנית חשוד ברצח שזוכה, ניצלה התביעה פרצה בחוק והגישה נגד נלסון תביעה מחודשת באשמה שהפר את זכויות האדם של הנרצח. בחודש סיון תשנ"ז נמצא נלסון אשם בהפרת זכויותיו של רוזנבאום. אך ערכאה גבוהה ביטלה את האשמה בנימוק שהשופט פעל באופן בולט לאזן את הרכב חבר המושבעים במספר שווה של יהודים ולא-יהודים.

התביעה עירערה והוחלט על משפט שלישי, בו שינה נלסון את עמדתו והודה כי ביצע את הרצח, אך לא משום שרוזנבאום היה יהודי, אלא "הצירוף הנוראי של אלכוהול, נעורים וטרגדיה גרם להתלקחות של אלימות ודחף את למריק נלסון למעשה רצח". הטיעון שהרצח בוצע תחת השפעת אלכוהול ולא בגין זהותו הדתית של הנרצח, נועד לערער את האשמה כי זכויות האזרח של רוזנבאום הופרו. במשפט שהתקיים לפני חבר מושבעים שרובו שחור, הציגה התביעה שוב את ההצהרות של פרקליטי נלסון משני המשפטים הקודמים, שדחו בתוקף את החשד שנלסון רצח את רוזנבאום. חבר המושבעים קבע כי "בליל הרצח היה למריק נלסון חלק מאספסוף זועם. הוא רצה לנקום וחיפש יהודי שעיר לעזאזל". הוא הואשם ונדון ל-10 שנות מאסר, אך מכיוון שכבר ריצה את רוב התקופה שנגזרה עליו, הוא שוחרר בתשס"ד ולא סיים את ריצוי העונש.

דו"ח של המדינה משנת תשנ"ד הסיק כי נראה שרוזנבאום לא היה מת אילו טופל כראוי בבית הרפואה. הצוות הרפואי לא שם לב לפציעה מן הדקירה. משפחת רוזנבאום תבעה את בית הרפואה על רשלנות, וזה הורה לעיריית ניו יורק, שבית הרפואה תחת אחריותה, לשלם לה 1.25 מיליון דולר לאחר שהודתה בטעות.

התייחסות הרבי[עריכה]

יום למחרת התאונה ופריצת המהומות, ביום שלישי י' באלול, נסע הרבי שוב פעם לאוהל של הרבי הריי"צ (שלא כפי הסדר הרגיל בזה). בשעות אלו הקימו 'הועד המסדר' דופן מעץ, המסתירה את חלון חדרו של הרבי למניעת אפשרות של גרימת נזק ח"ו מצד הפורעים, ושדרת איסטערן פארקווי נחסמה לתנועה על ידי חסידים, כאות מחאה על התנהלותה הפאסיבית של המשטרה באירועים האלימים.

כשחזר הרבי מהאוהל, נכנס להתפלל תפילת ערבית ב'זאל', ובסיום התפילה החל לומר שיחת קודש. בין הדברים אמר הרבי: "ליהודי אין כל שייכות למלחמות, בהיותו בנו יחידו של מלך מלכי המלכים הקב"ה". השיחה שהיתה רווייה בביטויים שמיימיים[2], נסכה בחסידים ביטחון רב, והרגיעה את הרוחות הלוהטות.

במהלך חלוקות הדולרים שהתקיימו בימי המהומות[3] ולאחריהם[4], עברו אנשים שונים שהיו קשורים עם הרגעת המהומות, מפקדי המשטרה, ראשי ארגוני שמירה חיצוניים, ופוליטיקאים שסייעו להפעיל לחץ על משטרת ניו-יורק.

הרבי הודה לכל המסייעים מחד, ומאידך, העביר את כל האחריות על הגנת השכונה והפעולות הצריכות להינקט לידי אלו שנבחרו כנציגי הקהילה.

להלן לקט נבחר מהתייחסויותיו של הרבי:

למר גליקר, מפקד משטרת ניו-יורק באזור דרום ברוקלין אמר הרבי: "תודה רבה עבור הגנתך, ואני מקווה של יהיה שום צורך בהגנה מיוחדת מכיון שתביא את כל הרוגע הדרוש לכל האנשים של עיריים ניו-יורק, ובברוקלין במיוחד".

לכתב הניו-יורק-טיימס אמר הרבי: "השם יתברך יברך אותך לכתוב תמיד בשורות טובות אודות כל אוכלוסיית ניו-יורק, ואני בכללם...".

מר אורי סביר, קונסול ישראל בניו-יורק עבר לפני הרבי באומרו: "כל עם ישראל מתפלל לשלום הקהילה", והרבי השיב לו: "בשורות טובות מכל ארץ ישראל, ולא רק בשביל מה שהם עושים בשביל חו"ל, אלא בעיקר במה שהם עושים בשביל שארץ ישראל".

עורך העיתון ניו-יורק-פוסט, מר ג'רי נחמן, עבר לפני הרבי באומרו: "אני מקוה שבקרוב יהיה לנו שלום", והרבי השיב לו: "השם יתברך יברך אותך שכל הרצונות שלך יקויימו בעתיד הקרוב, ובאם זה יוקדם ביום אחד - הרי זה ריוח של יום עבור כל אוכלוסיית ניו-יורק, לא רק עבור היהודים".

לעו"ד בארי סלאטניק אמר הרבי: "השי"ת יברך אותך ללכת מחיל אל חיל, כולל גם כל העזר הדרוש לשכונת קראון-הייטס".

במהלך חלוקת הדולרים ביום ראשון, עבר כתב נוסף של הניו-יורק-טיימס, ושאל את הרבי האם יש לו מה לומר לאנשים הדואגים בקשר למצב בשכונה. הרבי השיב לו: "כל ענינים אלו אתה תידון עם ועד הקהל, עם הוועדה המייצגת את האנשים כאן. אני אינני מייצג אותם".

לאחר המהומות, ראש העיר מר דיוויד דינקינס עבר מול הרבי בחלוקת דולרים, והרבי איחל לו "שכור ההיתוך יהיה כל כך פעיל, שלא יצטרכו להדגיש זה שחור, זה לבן, זה היספני, משום שהם אינם שונים, כולם נבראו על ידי הקב"ה במטרה להוסיף טוב בסביבתם".

למרות הערכות שונות, גם לאחר המהומות הורה הרבי לחסידים להישאר בשכונה והיהודים לא עזבו את קראון הייטס, כפי העמדה החד-משמעית שקבע הרבי בעבר נגד עזיבת השכונה.

כיום[עריכה]

היחסים בין שחורים ליהודים בקראון הייטס החלו להשתפר כמעט מיד לאחר המהומות. מספר ימים לאחר תום המהומות, זימן נשיא רובע ברוקלין את מנהיגי כל הקהילות, להקמת הגוף שמוכר בשם 'קואליציית קראון הייטס' (באנגלית: The Crown Heights Coalition).

תקופה קצרה לאחר מכן, סטה נהג משאית שחור ופגע בילד יהודי. הילד נהרג במקום. הנהג, שלחלוטין לא התכוון לפגוע באיש, היה בהלם מוחלט. חסידי חב"ד שהיו במקום לא התנפלו עליו או התקיפו אותו - הם סייעו לו, הציעו לו כוס קפה וניסו לעזור לו לצאת מההלם.

ארבעה שבועות אחרי התאונה הוזמן יוסף ליפש, נהג הרכב שגרם לתאונה שהחלה את המהומות, להעיד לפני חבר מושבעים גדול, הליך קדם משפטי שבו 27 מושבעים קובעים אם יוגש כתב אישום. ליפש העיד במשך שש שעות, שבסופן החליט חבר המושבעים הגדול לא להגיש נגדו כתב אישום. מיד אחר כך עזב ליפש את ארצות הברית, המהומות שפרצו ברעש גדול, שככו במהירות, ובתוך מספר שנים הכפילה כמות החסידים בשכונה את עצמה.

הערות שוליים

  1. http://books.google.com/books?id=StQXz-ClGuUC&hl=en
  2. היו שראו בשיחה רמז למדינת אוסטרליה - מקום מגוריו של הקדוש הת' יעקב רוזנבאום, בה הרבי התבטא ש"שלחו שלוחים למדינת אוסטרליה, בחצי כדור התחתון, שם יפיצו נגלה ופנימיות התורה.. "כמותו דהמשלח ממש"..."
  3. הרבי חילק דולרים לברכה והצלחה במשך שלושה ימים רצופים, בימים שלישי, רביעי וחמישי.
  4. ביום ראשון ט"ו אלול.