מלחמת לבנון הראשונה
מלחמת לבנון הראשונה (מכונה גם: מבצע שלום הגליל) היתה מלחמה בין מדינת ישראל לארגון אש"ף שישב אז בלבנון. המלחמה החלה בט"ו סיוון ה'תשמ"ב, והסתיימה בי"ב תשרי ה'תשמ"ג, אך צה"ל נשאר בלבנון עד שנת ה'תש"ס.
תוכן עניינים
הרקע למלחמה
הרקע למלחמה Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – יחסי ישראל–לבנון, מלחמת האזרחים בלבנון לאחר אירועי ספטמבר השחור ב-1970 התבססו ארגוני הטרור הפלסטינים בדרום לבנון, על רקע חולשת הממשלה הלבנונית, וביצעו התקפות ופיגועי טרור בגבול הצפוני של ישראל. אותם ארגונים גם נטלו חלק במלחמת האזרחים בלבנון, שפרצה בשנת 1975. סוריה, שכלכלתה נזקקה לגישה חופשית לבנקים ולנמל בביירות, פלשה ללבנון כדי לעצור את הלחימה. הכוחות הסורים פעלו תחילה בעיקר נגד הפלסטינים שנחשבו למי שאיים על יציבות המשטר הלבנוני, אבל בהמשך, כדי לבסס את אחיזתם בשטח שכבשו, פנו נגד הנוצרים.
במבצע ליטני, בשנת 1978, בעקבות פיגוע רב-נפגעים שביצע כוח פלסטיני שהגיע בדרך הים מלבנון, כבשו כוחות צה"ל את דרום לבנון. בעקבות המבצע הוסכם על פרישׂת כוחות יוניפי"ל שיחצצו בין ארגוני הטרור וגבול ישראל וכוחות צה"ל הוסגו מלבנון. ארגוני הטרור הגיבו בהצטיידות בקטיושות ותותחי 130 מ"מ, בהם השתמשו לירי על אזרחים ישראליים. בקיץ 1981 הגיע הירי לשיא, כאשר במשך עשרה ימים נורו כ-1,230 רקטות ופגזים מלבנון לתוך ישראל, וישראל הגיבה בהפצצות והפגזות שלא הצליחו לעצור את הירי. השליח האמריקני פיליפ חביב הצליח להביא להפסקת אש בין ישראל ואש"ף ב-24 ביולי 1981. עוד קודם לכן החל צה"ל, בהובלת הרמטכ"ל רפאל איתן ואלוף פיקוד הצפון אביגדור בן-גל ובתמיכת ראש הממשלה ושר הביטחון, מנחם בגין, בתכנון מבצע צבאי נרחב יותר לחיסול ארגוני הטרור בלבנון.
הסכם הפסקת-האש שניסח פיליפ חביב היה מעורפל: הפלסטינים פירשו אותו כהפסקת-אש רק בגבול ישראל-לבנון ולכן טענו שמותר להם להמשיך לתקוף את ישראל בכל דרך אחרת, השליח האמריקני חביב פירש אותו כאומר שאסור לפלסטינים לבצע שום פעולה נגד ישראל שמקורה בלבנון ואילו ישראל טענה שכיוון שהבסיסים הראשיים של הארגונים הפלסטינים מצויים כולם בלבנון, פירוש ההסכם הוא הפסקת-אש כוללת בין ישראל לבין הפלסטינים, שכן אחרת הפלסטינים יכולים להמשיך לתקוף את ישראל ואילו היא אינה יכולה להגיב. בשנה שחלפה מהפסקת-האש ועד סוף מאי 1982 ביצעו הפלסטינים כמעט 250 פיגועים נגד ישראל, רובם דרך ירדן, כמה מהם בחוץ-לארץ וכ-20 פיגועים בגבול ישראל-לבנון. בהתקפות פלסטיניות אלה נהרגו 16 ישראלים (שניים מהם בגבול ישראל-לבנון) ונפצעו כ-265.
הלקח המרכזי של צה"ל מעשרת ימי חילופי האש בקיץ 1981 היה שלא ניתן לעצור ירי ארטילרי מלבנון לתוך ישראל באמצעות מטוסים ותותחים בלבד. נדרש מהלך יבשתי שלכל הפחות יכבוש את השטח שממנו הם נורים. יתר על כן, ההערכה הייתה שהדרך היחידה לעצור באופן כמעט מוחלט את ההתקפות הפלסטיניות משטח לבנון הוא על ידי ייצוב המשטר הלבנוני הנוצרי שם. לפי-כך, הציע ראש אגף התכנון, אהוד ברק, במסמך פנימי, שבמקרה של קריסת הפסקת האש, מטרת המלחמה של ישראל תהיה "שינוי בר קיימא במבנה המשטר בלבנון" והשלטת הגמוניה נוצרית, תוך קיבוע עליונות ישראלית מול הסורים.[2] זאת מתוך הנחה שמשטר נוצרי יציב ישאף למנוע פעילות חבלנית נגד ישראל משטחו.
בכיר "המוסד" נחיק נבות כתב על מתווה המלחמה כפי שתואר בידי שר הביטחון, אריאל שרון, בפגישה בארמונה של משפחת ג'ומאייל בלבנון ב-12 בינואר 1982 (זה היה ביקורו "הרשמי" הראשון של שרון בלבנון בתפקיד שר הביטחון, ונבות התלווה אליו כנציג "המוסד"):
"צה"ל מתכנן פעולה רבתי בלבנון, כאשר המאמץ העיקרי מכוון נגד ביירות." בתיאום עם הנוצרים, הסביר שרון, צה"ל יפתח במהלך מהיר של 72 שעות לאורך ציר החוף, עד לכיבוש מערב הבירה, מעוז אש"ף וכמטווחי קשת ממעוזי הנוצרים בצפונה של העיר ובמזרחה.[3]
ב-3 באפריל 1982 נרצח בפריז עובד שגרירות ישראל יעקב ברסימן טוב[4] על ידי מחבלת שירתה בראשו.[5] באפריל 1982 ושוב במאי 1982 הגיבה ישראל לפיגועים נגדה בהפצצת מחנות ומחסנים של הכוחות הפלסטינים בלבנון. בכל פעם הגיבו הפלסטינים בירי עשרות רקטות לצפון ישראל. ישראל איימה להגיב במבצעים צבאיים מורחבים וכוחות של צה"ל קודמו לגבול, אבל בכל פעם החליטה ממשלת ישראל שלא לפעול והכוחות הוסגו. ב-3 ביוני 1982 התנקשו מחבלים פלסטינים, מארגונו של אבו נידאל, בשגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב, ופצעו אותו אנושות (הוא שרד את הפציעה, אך נותר משותק ומרותק לבית החולים לשארית חייו). ב-4 ביוני הגיבה ישראל להתנקשות בהפצצה של תשעה מתקנים של אש"ף בלבנון. אש"ף הגיב בהפגזה כבדה של כ-500 רקטות ופגזי תותחים על יישובי צפון ישראל. ישראל הגיבה להפגזות הללו בהפצצת מטרות נוספות של אש"ף ואש"ף הגיב בירי נוסף. ישראלי אחד נהרג ו-11 נפצעו. בצהרי 5 ביוני הורתה ממשלת ישראל לצה"ל להיערך לאפשרות של מבצע קרקעי נרחב בלבנון והחל גיוס של כוחות מילואים. בבוקר 6 ביוני 1982 הוחלט סופית שיש לצאת למבצע שכונה מבצע 'שלום הגליל'.
מהלך המלחמה
המטרה המקורית של המלחמה היתה כיבוש 40 קילומטר בתוך שטח לבנון, והפיכתן לרצועת ביטחון בין לבנון לארץ ישראל.
במהלך ימי הלחימה הראשונים כבש צה"ל את 40 הקילומטרים, אך המשיך להתקדם לכיוון ביירות, בירת לבנון, בה שהו רוב המחבלים.
מתחילת המלחמה דיבר הרבי על כך שחייבים לנצל את המלחמה על מנת לחסל את קיני הטרור בלבנון.
הרבי התייחס[1] לכך שנשיא ארצות הברית, רונלד רייגן, נסע מוושינגטון בימים הראשונים של המלחמה, תוך שהוא מודיע על כך מראש, כרמז מצידו שהוא לא יפעיל לחץ על ישראל. בנוסף, ציין הרבי את העובדה שראש הממשלה מנחם בגין נסע אז לארצות הברית, כך שאי אפשר היה ללחוץ עליו.
הרבי אמר שצריך לנצל את הימים האלו כדי לגרש את המחבלים מלבנון.
ביום השישי ללחימה נחתם הסכם הפסקת אש, אך למרות זאת נמשכה הלחימה באיזור ביירות, צידון, ומקומות נוספים.
לאחר שכבש צה"ל את האיזורים שמסביב לביירות, הוטל מצור יבשתי וימי על ביירות, על מנת להפעיל לחץ על המחבלים.
דברי הרבי על כיבוש ביירות
לאחר כיתור ביירות מנעה הממשלה את כיבושה בפועל, למרות דעתם של ראשי הצבא[2], וזאת בעקבות לחץ בינלאומי והפגנות שנערכו ברחבי הארץ נגד המלחמה.
הרבי דיבר[3] בחריפות רבה על כך שסיום המלחמה תלוי בכיבוש ביירות, וכל זמן שמתעכבים עם זה, יכול לגרום לאבידות נוספות.
הרבי אמר[4] שצריך להודיע למחבלי אש"ף כי בעוד חמש דקות הם יופצצו, וכך הם יעזבו את ביירות מרצונם.
הדפסת התניא בביירות
בתחילת חודש תמוז הורה הרבי לרב אריה לייב קפלן להדפיס את ספר ה[[תניא] בתוך ביירות עצמה.
באותו זמן צה"ל לא נכנס עדיין באופן רשמי לביירות, אך שכונה מסוימת בצפון העיר כבר נכבשה, והתניא הודפס שם.
בהתוועדות י"ג תמוז הביא איתו הרבי את ספרי התניא שנדפסו בביירות, צור וצידון, ודיבר על הצורך לכבוש את כל ביירות, תוך שמדגיש שנמצאים כבר בתוך ביירות, ואף הודפס שם כבר ספר התניא.
כיבוש ביירות
כחודש וחצי לאחר הטלת המצור על ביירות, בי"ב אב, החל צה"ל לכבוש את השכונות הדרום-מערביות של ביירות,
לאחר מספר ימים נכבשה רוב ביירות, והושג הסכם לעזיבת המחבלים את ביירות.
במהלך כיבוש ביירות נהרגו 368 חיילים, הי"ד.
סיום המלחמה
בכ"ח אלול אפשר צה"ל לכוחות נוצריים להיכנס למחנות הפליטים 'סברה' ו'שתילה' שבאזור ביירות. כניסתם לוותה ברצח המוני של מאות מתושבי המחנות.
הטבח עורר סערה בינלאומית, ובעקבות זאת נסוגה ישראל ממערב ביירות, והוקמה ועדת חקירה.
הרבי גינה פעמים רבות את הקמת ועדת החקירה. טען כי עצם הקמתה של ועדה זו מראה על 'רגשי נחיתות' מצד ראשי המדינה, מכיוון שבמקום להודיע בגלוי שאין לצה"ל קשר לאירועים אלו, הם מעדיפים להקים ועדת חקירה.[5] הרבי הצביע על כך שבעוד האחראים הרשמיים על המעשים מקבלים כבוד ואינם מגונים על ידי ועדת חקירה זו כלל, אלו שכל חובם הוא בכך שעמדו ושתקו או לא שקלו נכון את צעדיהם עומדים בפני ועדות חקירה.
לאחר נסיגת צה"ל ממערב ביירות הסתיימה המלחמה באופן רשמי.
נוכחות צה"ל בלבנון עד תש"ס
גם לאחר סיום המלחמה בשנת ה'תשמ"ג שהה צה"ל בדרום לבנון.
בשנת ה'תשמ"ה, לאחר מספר פיגועים ותקריות בהם נהרגו חיילים רבים, החליטה הממשלה להוציא את צה"ל מרוב שטחי דרום לבנון, ולהישאר רק בתחום 'רצועת הביטחון'.
בשאר חלקי דרום לבנון, שלט 'צבא דרום לבנון', שהוקם ע"י צה"ל.
בשנת ה'תש"ס החליטה הממשלה בראשותו של אהוד ברק על יציאת צה"ל מכל שטחי לבנון.
פעילות חב"ד במהלך המלחמה
הדפסת התניא
לאחר תחילת המבצע הורה הרבי ולהדפיס תניא בכל הערים שנכבשו בלבנון.
המבצע כולו התאפשר בזכות אישור מעבר מיוחד ללבנון שהתקבל מאלוף פיקוד הצפון.
במהלך המלחמה הודפס ספר התניא 15 פעמים.
הקמת המקווה בבחמדון
לאחר שצה"ל כבש את העיירה בחמדון, נכנס לאחת החנויות ר' ברוך מרזל, שהיה חייל באותה תקופה. כשראה אותו המוכר, אמר לו שהוא יהודי, וביקש ממנו לדאוג לבניית מקווה עבור הקהילה היהודית בבחמדון.
ר' ברוך מרזל העביר את הבקשה לחסידים ששהו אז בלבנון, והם העבירו אותה לרב לוי ביסטריצקי.
הרב ביסטריצקי הגיע מספר פעמים לבחמדון על מנת לבדוק ולתקן את המקווה.
במהלך השיפוץ התעניין הרבי מספר פעמים בפרטים מסויימים הקשורים למקווה, כמו אם יש בו חימום וכדומה.
קישורים חיצוניים
חסידי חב"ד מקימים מקווה בלבנון 
מיוחד: הדפסת התניא בלבנון בארבע בלילה 
סיפור מדהים משלום הגליל, ומסר לצידו הרב יעקב גלויברמן באתר
ראו גם
הערות שוליים
| מלחמות ישראל | |
|---|---|
|
