אברהם אבינו

לוחית במערת המכפלה

אברהם אבינו הוא הראשון באבות.

"עד אברהם היה העולם מתנהג באפילה, משבא אברהם התחיל להאיר".

הראשון מבין שבעת הצדיקים שהחזירו והמשיכו את השכינה למטה, לאחר תקופה בת שבעה דורות של חטאים - החל מחטא עץ הדעת ועד נמרוד שמרד והמריד את העולם נגד ה' - וסילקו בזה את גילוי השכינה מהעולם עד הרקיע השביעי, וכאמור, "היה העולם מתנהג באפילה".

אך משבא אברהם התחיל להאיר, ופתח בזה תקופה חדשה - "ב' אלפים תורה" - אלפיים משנות העולם מתוך "שית אלפי שנין דקימא עלמא", שבהם ניתנה תורה.

מאז שאמר הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה לך לך מארצך גו', וכתיב ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה, הותחל סוד הבירורים.

מעשה אבות סימן לבנים

אברהם ידע מתוך פנימיות התורה, את כל גופי התורה הנגלית. ולכן יכול היה לקיים כל התורה קודם שניתנה. וכפי שיהי' לעתיד לבוא, שמפנימיות התורה נוכל לדעת את הלכות התורה למעשה. ואמנם המצוות שקיים אברהם היו בגדר "אינו מצווה ועושה", שלכן היו בבחינת "ריחות" בלבד, שלא היה בזה המשכת העצמות לעולם הגשמי, אלא הארה בלבד, ואף גם זאת, היתה המשכת השכינה בבחינת מקיף בלבד, והיינו שקרב את השכינה לעולם - מרקיע שביעי לרקיע ששי (כמבואר במדרש), שגם לאחר קירוב השכינה על ידי אברהם, נשארה השכינה בגדר "רקיע" (מקיף).

אך מכל מקום קיים גם מצוה אחת על-פי הציווי - בבחינת "מצווה ועושה", והיא מצוות מילה, ומאחר שהיא מצוה - בחינת רצון העליון, והוא ורצונו אחד, היה בזה גילוי עצמותו ית'.

וגילוי זה נמשך לתוך העולם הגשמי, מכיון שענינה של מצות המילה הנעשית בבשר הגשמי - להחדיר קדושה בגשמיות.

אלא שגילוי זה היה רק באברהם - שקיים מצות ה' אבל לא נמשך לעולם כולו, מכיון שהעולם לא היה כשיר עדיין לקבל את גילוי עצמותו ית', עד דורו של משה רבינו במתן תורה.

אך מאחר שקיים אברהם מצוה אחת בדרך "מצווה ועושה", הרי "מעשה אבות סימן (ומתן כח) לבנים", שבכח זה מקיימים בניו את כל המצוות בבחינת "מצווה ועושה" - המשכת עצמותו ית' לעולם הגשמי.

מרכבה למדת החסד

ספירת החסד של עולם האצילות האירה והתלבשה בגופו, ולכן היה אברהם בביטול כל-כך עד שנעשה מרכבה לקב"ה ו"אמרה מדת החסד לפני הקב"ה, רבונו של עולם מימי היות אברהם בארץ לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי שהרי אברהם עומד ומשמש במקומי".

ולכן גם עיקר עבודתו את ה' היתה במדת האהבה, כמ"ש: "אברהם אהבי".

יתרה מזו, "אמרה מדת החסד" - היא קנאת מדת החסד במעשי החסד של אברהם אבינו ע"ה, שיש בהם מעלה לגבי חסד דאצילות.

כי אברהם שהוא נשמה בגוף ועוסק בהכנסת אורחים לפרסם אלקותו ית' בעולם הזה התחתון הוא למעלה במעלה ובמדריגה לגבי מדת החסד דאצילות.

נסיונות

עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם, ונחלקו המפרשים במהות הנסיונות, אך לדעת כולם נסיון העקידה הוא הגדול שבכולם.

אברהם פתח את צינור מסירות נפש על קידוש השם, ובכך סלל את הדרך ואיפשר לבאים אחריו לפעול כמוהו.

והגם שכח המסירות נפש הוא בעצם הנשמה, הנה זהו סתום ונעלם מאד, ולולא המסירות נפש של אברהם אבינו ע"ה לא היה ענין המסירות נפש, זאת אומרת שלא היה נמשך ומתגלה כח מסירות הנפש בעולם.

עם-היות שאברהם היה זה שפתח את צינור מסירות הנפש למען אמונה באחדות ה' והפצתה - "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם", מכל מקום, לא החשיב את עצם מסירות הנפש כערך בפני עצמו, אלא רק כאמצעי בלבד להשגת המטרה - הפצת האמונה בא-ל אחד.

שלא כמו רבי עקיבא שרצה מאד למסור נפשו למען האמונה, וראה חשיבות בעצם פעולת מסירות הנפש.

אך נסיון העקידה - שנצטוה אברהם אבינו להעלות את יצחק בנו לעולה - היה הנסיון הגדול ביותר. ויש בזה כמה טעמים:

1) אברהם היה הראשון שעשה זאת מבלי שהיה לזה תקדים שאפשר היה ללמוד ממנו, ומבלי שדבר כזה יהיה בעולם.

2) "זריזותיה דאברהם אבינו ע"ה היא העומדת לנו ולבנינו עד עולם" (עיין חולין טז ע"א). עיקר מעלתו של אברהם בנסיון העקידה, שעשה זאת בזריזות נפלאה, להראות שמחתו וחפצו למלאות רצון קונו ולעשות נחת רוח ליוצרו.

3) קושי הנסיון במעשה העקידה היה במלחמה הפנימית שהיתה לאברהם מבחינת רוחניות הענין. כי הציווי שנצטוה אברהם "והעלהו שם לעולה", עמד לכאורה בסתירה לידיעתו של אברהם והכרתו את ה' בשני ענינים:

(א) כי ידיעתו ואמונתו בנצחיות ה' מחייבת שאין שינוי ח"ו בה' וכן ברצונו ית', שהרי הוא ורצונו אחד, והיאך יתכן ש"אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, וחזרת ואמרת קח נא את בנך, עכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער" ואיך זה מתאים עם האמונה בנצחיות ה' ש"נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" ו"אני הוי' לא שניתי" כלומר לא השתניתי ולא שיניתי דעתי. כי חרטה ושינוי הדעה ביחס לפעולה מסויימת, נובע מחוסר ידיעה מראש את התוצאות של הפעולה, אבל אצל הקב"ה הבלתי בעל גבול ובלתי בעל תכלית, הצופה ומביט מראשית - אחרית, לא שייך כלל ליחס לו חרטה או שינוי דעה ח"ו. (שלפי זה משמע שהנסיון הקיף את כל פרטי האירוע, כולל גם כשנדרש מאת ה': "אל תשלח ידך אל הנער").

(ב) כי נשמת אברהם אבינו היתה ממידת החסד שבעולם האצילות, ולכן עיקר עבודתו -במצוות שבין אדם למקום- היא במידת אהבת ה' - "אברהם אוהבי".

וכן למטה -במצות שבין אדם לחברו- במידת החסד - "ויטע אשל בבאר שבע", מדת הכנסת אורחים. והיינו, שידיעתו והשגתו באלקות היא על ידי מדת החסד, והכרתו את ה' היתה כי "חפץ חסד הוא", וממילא כל עבודתו את ה' היתה בקו החסד.

אבל בציווי העקידה נתגלה אליו ה' במידת הדין, כשנתבקש אברהם לכבוש רחמיו ולעקוד את בנו על המזבח. מעשה אכזרי כזה לא התישב כלל עם הכרתו בטוב והחסד של הקב"ה, ועם דרך עבודתו את ה'. ובכל זאת ציית אברהם לצו האלקי, וקיים רצון ה' בקבלת עול בלי טעם ודעת ושכל מושג ומובן, גם לא - שכל אלקי.

עמידתו בנסיון גילתה בו את אמונתו הגדולה בה' - אין סוף ב"ה, ואת הביטול העצום למהותו ועצמותו ית' שלמעלה מכל הגדרה וציור של מדה מסויימת, דבר שמחייב לעבוד את ה' שלא באופן מוגבל - באהבה בלבד הנובעת ממדת החסד, אלא גם במידת היראה הנובעת ממידת הדין.

4) עיקר הנסיון שהיה לאברהם במעשה העקידה, הוא מפני שלזה נדרשה מסירות נפש אמיתית בדרגת הביטול הגבוהה ביותר. מסירות נפש עלולה להיות גם בלי ביטול מציאותו העצמית, כאשר המניע למסירות הנפש הוא ההגיון הקר והחשבון של כדאיות - השגת דבר שהוא יקר יותר מהחיים עלי אדמות (כמו עולם הבא וכדומה).

או על דרך השלילה - שאם לא ישיג את מבוקשו "למה לו חיים", או מצד מדת הנצחנות והפגנת כח אפילו במחיר החיים.

ביטול

בגודל הביטול שלו הגיע לדרגת ביטול של "אנכי עפר ואפר", היינו כערך האפר לעומת העץ הנחמד שהיה לפני שנישרף, כך העריך אברהם את מידת החסד שעסק בה בעולם הזה, לעומת מידת החסד שבאצילות.

התיחדות

בתפילה אנו מתפללים וחותמים בשמו של אברהם: "...א-לקי אברהם וכו', ברוך אתה ה' מגן אברהם". ואף על פי שה' - אלקי כל הארץ יקרא, מכל מקום ייחד הקב"ה שמו על אברהם, לפי שהי' בטל ונכלל ביחוד אור אין סוף ב"ה.

שלבים בעבודת אברהם

שלש תקופות בחיי אברהם, שהן שלש דרגות ואופנים בעבודתו.

א) בחרן עד גיל שבעים וחמש. (אברם)

ב) בארץ כנען בטרם נימול. (עדיין אברם)

ג) בארץ לאחר שנימול. (אברהם)

בחרן

המדריגה הראשונה כשהיה באור כשדים קודם שאמר לו ה' לך לך כו' אף על פי שכבר קיים שם כל התורה והמצוות ברוחניות ויחד יחודים למעלה, באהבה רבה ודביקות אמיתית, וגייר רבים מעמי הארץ לקיים שבע מצוות בני נח, מכל מקום היחוד האלוקי נשאר בהעלם, בבחינת חכמה סתימאה שלמעלה מעולם האצילות. ולכן נקרא אברם שהוא אב (חכמה) רם (למעלה מהגלוי).

בארץ כנען

המדריגה השניה כשנאמר לו לך לך מארצך, בהיותו בן שבעים וחמש, ויצא מאור כשדים ללכת ארצה כנען, שנתעורר לבא מן ההעלם לגלוי באצילות על כל פנים, עד שבא לארץ ישראל - עלמא דאתגלייא, והיינו שנמשך היחוד האלקי העליון מעצמותו ית' ונתגלה בעשר ספירות של אצילות בלבד. וזה נמשך כ"ד שנה עד היותו בן צ"ט, והוא עדיין בבחינת אב-רם - למעלה מהגילוי בעולם התחתון.

בארץ (לאחר שנימול)

המדריגה השלישית היא כאשר נצטווה על המילה בהיותו בן צ"ט שנה, שהוא בשביל קשר וחיבור דקיום הרוחני של המצוות כפי שנעשה באצילות, לבא בגילוי למטה בעולמות בי"ע, במצוות גשמיות, להוריש לבניו. ואז נקרא אברהם (בתוספת ה"א) הרומז לחמש החסדים הראשונים שבעצמותו, שמהם היכולת המופלאה לגלות את היחוד האלקי הנעלה גם למטה בעולם התחתון.

ולכן הה"א שנתוספה לשמו היא הה"א תתאה של שם הוי', ועל ידי זה נעשה "אב המון גוים", שגם הניצוצות שבגוים יתבררו ויתכללו בקדושה כנר בפני האבוקה.

הבדלה

רק לאחר המילה הובדלו זרע אברהם לבד לקדושה האלקית.

אבל קודם המילה, מצד מידת החסד הגוברת באברהם, נמשכה השפעתו אף לישמעאל (ערביים) - למקום שאינו ראוי לקבל ההשפעה.

ובזה נתחזק כוחם ומעמדם של רשעים אלו עד שהעמיד בסכנה את קיום הכונה האלקית בבריאת העולם. כי תכלית הכונה בבריאת העולם היא ביאת המשיח שאז יקויים הכתוב "ובלע המות לנצח" "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" שיבוער כל הרע מן העולם.

אבל אם תמשך ההשפעה באופן בלתי מבוקר גם לישמעאל - דבר העלול להיות ח"ו, וכמו שכתוב "לו ישמעאל יחיה לפניך", הרי זה עלול לחזק ולהנציח ח"ו את הרע בעולם, ולמנוע את מימוש הכונה האלקית ש"נתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים".

וההסבר לזה נעוץ בעובדה שהאור האלקי הנמשך להוות ולהחיות את הנבראים, גדול כוחו לרדת ולברוא נבראים ירודים ותחתונים לאין סוף.

הנה, כאשר האור יורד ונמשך דרך המסכים השונים המעלימים ומסתירים את מהותו האלקית של האור, הנה, על ידי זה יכולים להתהוות ולהברא קליפות וסט"א המורדים בה', ומקבלים יניקת-חיות וחיזוק מהאור האלקי הנמשך באופן מוסתר דרך המסכים המכסים את האמת.

אבל בהסיר הערלה המעלימה והמכסה על האמת, לא יוכלו הקליפות והאומות המקבלים חיותם מהקליפות - לקבל חיות וקיום לטומאתם, ויתבטלו ממציאותם.

ואז תמשך השפעת החיות רק לצד הקדושה ולבני ישראל המאוחדים בקודש העליון - בחינת חכמתו שבאצילות ורצונו ית' שלמעלה מאצילות - בחינת אור אין-סוף ב"ה, ובאמצעותם תמשך חיות גם לחולין על טהרת הקודש המתבררים מהרע שבהם ומתעלים לקדושה, וכן לחסידי אומות העולם הבטלים לישראל ומסייעים בידם לעבוד את ה'.

פעולה זו של הסרת הכיסוי מהאור האלקי הנמשך לעולם, החלה בהסרת הערלה של אברהם אבינו, שבזה נמשך האור והכח האלקי רק לראוי שבבניו - "כי ביצחק יקרא לך זרע" ולא בישמעאל ח"ו, ואף גם זאת - "ביצחק וגו'" ולא כל "יצחק" למעט עשיו שיצא מיצחק.

מורשת האהבה והאמונה

האהבה המסותרת בלב כל אחד מישראל, אשר באה לנו בירושה מאבותינו באה לנו בעיקר מאברהם אבינו "שהוא השרש הראשון לנשמות ישראל והוא הרועה הראשון".

אבינו הראשון אברהם בגלל עבודתו במסירות נפש לפרסם אלקותו ית' - האמונה באל אחד - לכל בני העולם, זכה להנחיל לזרעו עד סוף כל הדורות את האמונה הטהורה בה' ובתורתו, ולפיכך כל איש ואשה בישראל יש להם הכח והעוז למסור נפשם על התורה הקדושה.

(חלק מהחומר בערך נלקח מהספר "ערכים בחסידות")