עלמא דאתגליא
עלמא דאתגליא פירושו "העולם המגולה". מבואר בתורת הקבלה והחסידות שבעולם זה, אף על פי שהנבראים מקבלים חיותם מהאלקות, בכל זאת הם במצב של מציאות וישות ונפרדים בפני עצמם, משום שחיותם הוא משם אלקים המסתיר על שם הוי'.
בתורת החסידות המשל לעלמא דאתגליא היא היבשה. כמו היבשה שהברואים שעליה החיים מהאדמה, כמו הצמחים ובעלי החיים - נמצאים גלויים מעל האדמה ומתקיימים בנפרד ממנה.
אדמו"ר האמצעי מביא[1] שעל פי הקבלה הים ויבשה הוא בחינת עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא שהוא בחינת הוי' פנימי שבמח' ורצון הנ"ל והוי' חיצוני הנ"ל. ומוסיף כי קודם בריאת העולמות היה הכל מים, על דרך משל שעלמא דאתגליא היה נכלל בעלמא דאתכסיא ולא היה יכול להיות בריאת העולמות כמו למשל אדם הטרוד במחשבת עצמו לא יוכל להיות שום השפעה לזולתו ממנו, כי' איידי דטריד במחשבת עצמו' - לא פליט להשפיע לזולתו, וכשרוצה שיומשך מאתו השפעה לזולתו צריך שיסתלקו המח' עצמו.
ראו גם[עריכה | עריכת קוד מקור]
- ↑ ראו הנחות - תקע"ז, וירא ישראל, נה