סעודת הודיה

סעודת הודיה הוא מנהג שנהגו בו שכל איש או אשה שניצלו מסכנה כגון תאונת דרכים או מפיגוע או יום הולדת המנהג לעשות סעודת הודיה בה הוא מודה להשם על הנס שגמלו והצילו מן הפורענות טעם המנהג כדי לתת הודאה לבורא שתרגומה ופירושה הכרת הטוב לבורא והיא הערך העליון ביותר ביהדות ובתורת משה. סעודה זו, יש לה דין של סעודת מצווה, ולכן ראוי לנהוג בה ככל סעודת מצווה, ולכתחילה לאכול בה לחם. לדעת הפוסקים אם יש אפשרות שיהיה מנין בסעודה מה טוב אך זה לא חובה. המנהג במוצאי יום כיפור לעשות סעודת הודיה על סיום הצום ועל מחילת העונות ואסמכתא לכך ממנהגי הכהן הגדול שהיה עושה במוצאי כיפור סעודה ויום טוב לחביריו בצאתו בשלום מן הקודש והמקדש כמובא במסכת יומא.

אין תמונה חופשית

במשנת ותורת חב"ד

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.

במשנת ותורת חב"ד נפוץ מאוד מנהג סעודת הודיה על נס פרטי שנעשה לחסידים וכן נסים שנעשו לאדמו"רי חב"ד.

מהות הסעודה

עיקר הסעודה זה לא האוכל, אלא השירים והתשבחות להקב”ה על הטובות שעושה עמנו תמיד. ולכן נוהגים לומר פסוקי הודיה, כנשמת כל חי, מזמור לתודה וכמובן דברי תורה.

המקור להודאה להשם

ההודאה להשם היא מידה טובה ויקרה ומקורה כי כל המצוות וההלכות הרבות ביהדות טעמם כדי להכיר טובה ולהודות לבורא כפי שכותב הרמב"ן בפירושו לתורה (שמות יג, טז); "ולפיכך אמרו (אבות פ"ב מ"א) הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה - שכולן חמודות וחביבות מאד שבכל שעה אדם מודה בהן לאלהיו וכוונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו והיא כוונת היצירה שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו".

מקורות להודאה בסעודת הודיה

מידת הכרת הטוב היא אחת מהערכים החשובים בתורה. התורה מחנכת להכיר טובה אפילו לדומם ולצומח וקל וחומר לאדם חי, המסגל לעצמו מידה זו של הכרת הטוב במה שמקבל מחברו, יודע גם להכיר בטובות הבורא.

חז"ל ראו בהודאה לבורא חיוב מצד הסברה, של הכרת הטוב, כיוון שנהנה צריך להודות למי שבראם. גם הפסוק בתהילים קורא להודות לבורא "הוֹדוּ לַייָ קִרְאוּ בִשְׁמוֹ, הוֹדוּ לַייָ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ".

מעלת ההודאה

רש"י על הפסוק כֹּל פָּעַל יְיָ לַמַּעֲנֵהוּ. מסביר שמטרת הבריאה כדי להודות ולשבח לבורא, והמילה 'ענו' משמעותה הודאה בקול, כמו ענו לה' בתודה. כדבריו משמע במדרש האומר: "אמר הקדוש ברוך הוא, אפתח לשון פה של כל בני בשר ודם, כדי שיהיו מקלסין לפני בכל יום וממליכין אותי בארבע רוחות העולם, שאלמלא שירה וזמרה שהם אומרים לפני בכל יום לא בראתי את עולמי.

דעת הרמב"ם על ההודאה

מעלת ההודיה מוזכרת על ידי הרמב"ם שכתב: "כללו של דבר, לעולם יצעק אדם על העתיד לבא ויבקש רחמים, ויתן הודאה על מה שעבר, ויודה וישבח כפי כוחו, וכל המרבה להודות את ה' ולשבחו תמיד הרי זה משובח". מבואר בדבריו שאף על פי שחז"ל תקנו ברכות, המוסיף מעצמו הודאה על כל דבר ודבר שמקבל מהקב"ה הרי הוא משובח.

סעודת הודיה של הרמב"ם

הרמב"ם באגרת מספר שבאחת הנסיעות שלו באוניה הים רעש וכמעט הם מתו בספינה, ופתאום הסערה רגעה. הרמב"ם קבע את תאריך יום זה כיום הודיה שבו הוא עורך סעודה וקובע אותו כיום טוב לו ולזרעו בכל שנה.

ימי הודאה וסעודת הודיה

ימים מיוחדים בלוח השנה העברי, נקבעו כדי להודות לאלוקים על הניסים שעשה לעם ישראל. למעשה, שם זה כולל את חנוכה שמוסיפים בו סעודת הודיה כפי שכתוב ברמ"א ואת הפורים שמצוה לעשות בה סעודת הודאה ביום ונוהגים להרבות סעודה מהלילה, ומהווים ימי הודאה מוסכמים לכל הדעות, וכן את יום העצמאות ואת יום ירושלים, לדעות מסוימות עם סעודת הודיה.

ראש חודש וסעודת הודיה בו לה'

בראש חודש נתקן לומר את פרקי ההלל, יש ממליצים לפני אמירת ההלל, לעבור על כל הדברים הטובים שהיו החודש, ואז לומר את ההלל ברגשי שמחה ואהבה עם סעודת הודיה סעודת ראש חודש שבה נהגו לשורר שירי הלל והודאה.

מזמור לתודה, ואמירתו בסעודת הודיה

ערך מורחב – מזמור לתודה

מזמור לתודה הוא מזמור מיוחד, שנכתב בתהילים כדי לתת לאדם את המילים המתאימות כדי להודות לבורא. מזמור זה היה נאמר על ידי המקריב קרבן תודה בבית המקדש. בזמן הראשונים תקנו לאמרו בתפילת שחרית כדי להודות לבורא על החסדים, שקוראים לאדם במשך היום.

אמירת המזמור צריכה להיות בצורה של הודאה, כמובא בשולחן ערוך "מזמור לתודה יש לאומרה בנגינה, שכל השירות עתידות ליבטל חוץ ממזמור לתודה", המקור לכך הוא מהפסוק (תהלים קמ"ז) "ענו לה׳ בתודה", כאשר המילה "ענו" הוא אמירה בניגון. מזמור זה יש נוהגים לאומרו בכל עת בו הם מרגישים צורך להודות לבורא. בסעודת הודיה הרבה נוהגים להגיד מזמור לתודה.

בגאולה סעודת הודיה

אחד מהמאפיינים בנביא של זמן הגאולה היא ההודיה לבורא, באותה תקופה תרבה ההודאה לבורא על כל הניסים שעשה לעם ישראל. כנאמר בפסוקי הנחמה בישעיה (נ"א, ג'): "כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה' שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה".

כך גם נאמר בנבואת ירמיה "כֹּה אָמַר יְיָ עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם הַנְשַׁמּוֹת מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין יוֹשֵׁב וּמֵאֵין בְּהֵמָה: קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת יְיָ צְבָאוֹת כִּי טוֹב יְיָ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית יְיָ כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה אָמַר יְיָ". מפסוק זה למדו חז"ל, שבתקופה מסוימת בגאולה, יתבטלו כל התפילות והבקשות, ורק ההודאה לבורא תישאר ואז יסעדו סעודות הודיה להשם בשמחה וטוב לבב.

זמני הודאה ומצוות שטעמם הודאה

בתורה

מצוות רבות בתורה מטרתם היא ההודאה לבורא. ביניהם: ברכת המזון, כיבוד הורים, ביכורים, קרבן יולדת ברכות התורה.

בפירוש הספורנו על התורה. כתוב שגם שלושת הרגלים הם שלשה זמני הודאה. פסח נועד להודיה על החירות ועל האביב שבועות להודיה על הקציר וסוכות להודיה על האסיף בסוכות כי ממנו הכל, ולכן עושים סעודות בימים טובים כי הם סעודת הודיה כללית של ישראל.

הרמב"ן בפירושו לתורה העמיד את ההודיה כתכלית כל המצוות. כך הוא כותב:"וכוונת כל המצוות שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה ראשונה, ואין לעליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו"

בחז"ל

חכמים תקנו מצוות רבות שמטרתם היא ההודאה לבורא עד שההודאה מלווה את היהודי במשך כל מהלך היום. בקומו בבוקר דבר ראשון שאומר זה 'מודה אני' על החזרת הנשמה. לאחר מכן פותח בסדרה של ברכות השחר – ברכות הודאה על כל דבר טוב שיש לנו.

בתפילת שחרית תקנו חכמים לומר פסוקי דזמרה – פסוקי הודאה ושבח לבורא, הפותחים בפתיחה: 'הריני מזמן את פי להודות ולהלל ולשבח את בוראי'. ומסיימים באמירת שירת הים להודות לה' על נס יציאת מצרים וקריעת הים.

בתפילת שמונה עשרה תקנו חז"ל את ברכת מודים - בספר תורת חיים כתב שהסיבה שתיקנו את הברכה היא: "לפי שהוא מן הנמנע שהאדם ישבח ויודה לבורא יתברך מבוקר ועד ערב, לכן תקנו חז"ל את ברכת ההודאה בתפילת ערב בוקר וצהרים, שבה כוללים כל הטובות שעושה עמנו הקב"ה." עם סיום התפילה מודה היהודי על הזכות להתפלל בתפילת עלינו לשבח.

במהלך היום ישנם מאה תזכורות של הודאה, מאה ברכות – להודות לה'. תקנה זו מיוחסת לדוד המלך מחמת מעשה שהיה בימיו, שהיו מתים כל יום מאה נפשות מישראל, ולא היה ידוע למה. וחקר דוד ברוח הקודש הסיבה ונתברר לו כיון שלא משבחים ומודים כראוי. לכן תיקן לומר מאה ברכות ביום, ומאז פסקו למות.

הנהגות טובות

ה'חפץ חיים' כתב, חובה על כל יהודי בכל יום לקיים מצות אהבת ה' מתוקף הציווי "ואהבת את ה' אלוקיך", על כן פעם אחת ביום יקיים דברי 'חובת הלבבות' להתבונן בהתמדת טובותיו של הבורא מיום היותו על הארץ ומתוך כך תתחדד בלבו אהבת ה'.

יש מייעצים דרך לפַתֵּחַ את ההודיה וההלל לה', לקבוע לעצמו זמן מיוחד מדי יום להודיה לה' על כל החסדים שהוא נותן

תפילה היא זמן של הודאה, הגרש"ז אויערבך המליץ לעבור על כמה חסדים לפני התפילה, ובברכת מודים להיזכר בדברים הטובים ולהודות עליהם.

שבת קודש הוא זמן מומלץ על ידי חז"ל כיום בו "טוב להודות לה'", יש ממליצים לעבור על החסדים שהיו במשך השבוע. למנות אחד לאחד את חסדי ה' משבת שעברה ועד ליום השבת הזה ולהודות עליהם ואחד מהטעמים לסעודת שבת כי היא סעודת הודיה להשם על כל הטוב שגמלנו כל השבוע.