מצוות עשה שהזמן גרמא
מצוות עשה שהזמן גרמא המכונות גם מצוות התלויות בזמן, הן קבוצה של מצוות עשה שיש להן זמן מוגדר בו צריך לקיים אותן ולאחר מכן מתבטלות, דוגמת ישיבה בסוכה במהלך ימי חג הסוכות, הנחת תפילין בימי חול בשעות היממה בלבד[1], וכדומה (עם זאת מצוות שיש להן לכתחילה זמן קבוע בו מוטל החיוב על האדם אך אינן מתבטלות כשהזמן חולף, אינן נכללות בהגדרה זו, דוגמת ברית מילה ביום השמיני ופדיון הבן ביום השלושים ללידה).
נשים ועבדים כנעניים פטורים מרוב המצוות שהזמן גרמא.
מקור הפטורעריכה
מקור הפטור של נשים ממצוות שהזמן גרמא נלמד במסכת קידושין[2] מבניין אב ממצוות הנחת תפילין[3], והכלל מוזכר בש"ס במקומות רבים נוספים[4].
המצוות הנכללות בהגדרה זו, מעטות במספר, ובהן: מצוות ציצית, הנחת תפילין, קריאת שמע, שמיעת שופר בראש השנה, ישיבה בסוכה ונטילת לולב בסוכות.
בנוסף, חז"ל למדו על חלק מהמצוות התלויות שהן חריגות ואף נשים חייבות בהן למרות שהן תלויות בזמן: מצוות שמחה בשלוש רגלים, מצוות הקהל, קידוש בשבת וחג, תענית יום הכיפורים, ואכילת מצה בליל הסדר. לכל אחת מהמצוות הללו ישנו מקור מהתורה לחייב בהן נשים[5].
כך גם בנוגע למצוות חכמים כהדלקת נרות חנוכה, קריאת מגילה בפורים, ושתיית ארבע כוסות בליל הסדר, קבעו שאף נשים יהיו מחוייבות בהן, אף על פי שהן מצוות שהזמן גרמא, כיון "שאף הן היו באותו הנס"[6].
טעמי הפטורעריכה
- מפני שלום בית, כיון שהאשה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו, ואם הייתה מחויבת במצוות עשה שהזמן גרמא אפשר שבשעת עשיית המצווה יצווה אותה הבעל לעשות מצוותו. ואם תעשה מצוות הבורא - אוי לה מבעלה. ואם תעשה מצוותו ותניח מצוות הבורא - אוי לה מיוצרה (האבודרהם[7]).
- בשל טרדתה בגידול וחינוך הילדים (הרב משה פיינשטיין[8] והרב אליהו כי טוב[9], ומובא גם על ידי הרבי[10]).
- מפני מעלתה של האשה שיש בה בטבעה דביקות יתירה ונאמנות (הרש"ר הירש[11]).
- בחסידות מבואר על פי תורת הקבלה שכיון שהאיש והאשה הם שני חצאים של נשמה אחת, הרי שבקיום המצוות של הבעל הוא מוציא את האשה ידי חובתה[12].
ברכה על מצוות עשה שהזמן גרמא על ידי נשיםעריכה
בין פוסקי ההלכה יש מחלוקת האם אישה יכולה לברך "אשר קידשנו במצוותיו" כאשר היא מקיימת מצווה שהיא פטורה ממנה, או שהדבר נחשב ברכה לבטלה כיון שהיא אינה מצווה על כך.
מנהג רוב עדות ספרד שלא לברך, ובעדות אשכנז נהגו לברך[13], אך היו גם קהילות מעדות ספרד שבהן נהגו הנשים לברך[14] סברתם היא שנשים לא יכולות לומר "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו" שכן הן לא חויבו במצווה.
ראו גםעריכה
קישורים חיצונייםעריכה
- שניאור זלמן צבי הירש העכט, יסוד הפטור שלנשים וברכתם במ"ע שהזמ"ג, מגדל דוד חלק י"ז ג' תמוז תשפ"ד עמוד 432
- יוסף קרסיק, האשה בקיום המצוות
- יוסף שמחה גינזבורג, ברכות התורה לנשים
- מצוות לנשים בזמן הגאולה
- רבי יומי, מצוות שנשים (לא) פטורות
- יהושע גרוס, נשים במצוות עשה שהזמן גרמא, פרדס חב"ד גליון 16
הערות שוליים
- ↑ אף שניתן להניח תפילין גם למחרת, זו מצווה אחרת של היום החדש, ואילו המצווה של היום שחלף התבטלה.
- ↑ משנה מסכת קידושין א, ז: "כל מצות עשה שהזמן גרמה, אנשים חייבין ונשים פטורות", וכמו שפירש הרמב"ם: "הן מצות שאדם חייב לעשותם בזמן מוגבל, וכשלא יהיה זה הזמן נתבטל חיובם, כמו הסוכה והלולב שופר תפילין וציצית שהם מחוייבין ביום ולא בלילה, וכל מה שדומה לזה".
- ↑ "אמר קרא (שמות יג, ט) והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך הוקשה כל התורה כולה לתפילין מה תפילין מצוות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות אף כל מצוות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות" (קידושין לה, א). הפטור של נשים ממצוות תפילין עצמה נלמדת בהיקש ממצוות תלמוד תורה (קידושין לד, א).
- ↑ סוכה כח, א. ברכות כ, ב. עירובין כז, א. ועוד.
- ↑ כך לדוגמא במצוות שמחה ברגל והקהל המקור מפורש בתורה: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך" (דברים טז, יד), "הקהל את העם האנשים והנשים והטף..." (דברים לא). בקידוש ואכילת מצה, החיוב נלמד בהיקש מאיסור מלאכה בשבת וחמץ בפסח. אך ראו בפירוש הרמב"ם על המשנה שלדעתו שהפטור או החיוב בכל מצווה בפני עצמה נלמד בקבלה מיוחדת.
- ↑ תלמוד בבלי מסכת שבת כג, א. מגילה ד, א. פסחים קח, ב.
- ↑ תיקון התפילות וענייניהם, השער השלישי.
- ↑ שו"ת אגרות משה או"ח חלק ד' סימן מ"ט.
- ↑ איש וביתו, פרק ח'.
- ↑ ממכתב הרבי בתרגום ללשון הקודש, רעיון השבוע ג' עמוד 33.
- ↑ פירוש הרש"ר הירש לתורה, ויקרא כג, מג.
- ↑ קוטי שיחות חלק לא עמוד 96. וראה בכתבי האריז"ל טעמי המצוות פרשת בראשית. שער מאמרי רשב"י לתיקוני הזהר תס"ט.
- ↑ הרמב"ם פסק שלא לברך, ובעקבותיו פסק כך גם רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (אורח חיים תקפט, ו. אורח חיים יז, ב), בעוד רבינו תם חלק עליו, ובעקבותיו פסק כך גם הרמ"א (וראו ערוך השולחן אורח חיים תרמ).
- ↑ חיד"א, שו"ת יוסף אומץ, סימן פב; ציץ אליעזר, ט, סימן ב.