פרשת מקץ

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
גרסה מ־19:22, 5 ביוני 2024 מאת ב. שורה (שיחה | תרומות) (←‏הפרשה בקצרה)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה דורש הקשר חב"די: בדף זה חסר מידע שמבהיר את ההקשר או נקודת המבט של חסידות חב"ד לבין נושא או נשוא הערך
אתם מוזמנים לסייע על ידי הוספת פרטים אנציקלופדיים רלוונטים. אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

פרשת מקץ היא הפרשה העשירית בספר בראשית (מפרק מ"א פסוק א' עד פרק מ"ד פסוק י"ז).

הפרשה בקצרה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הקדמה - פרשת וישב הסתיימה כאשר יוסף, בנו של יעקב אבינו נמצא בכלא במצרים. יוסף בשבתו בכלא פתר את החלומות של שר האופים ושר המשקים ולמרות בקשתו משר המשקים להזכירו לפני פרעה, השר שכח מכך. השבוע אנו קוראים את פרשת מקץ המתרחשת שנתיים לאחר מכן, כאשר יוסף עדיין נמצא בבית הסוהר.

  • ראשון - פרעה חולם שני חלומות שמפריעים את מנוחתו, בחלום הראשון הוא רואה שבע פרות טובות בשר ובריאות רועות באחו, ולאחר מכן שבע פרות רזות אוכלות אותן אך נותרו רזות כבתחילה. בחלום השני הוא רואה שבע שיבלים יפות שנאכלות בידי שבע שיבולים דקות ואף הן נותרות רזות. אף אחד מחכמי פרעה לא מצליח לפתור את החלומות לשביעות רצונו. פרעה לא שבע רצון כיון שבחלום הוא ראה גם את הפתרון של החלום, אך כאשר הוא התעורר נשכח ממנו הפיתרון. למרות זאת הוא זוכר שאין זה הפתרון כפי שטוענים חרטומיו. במצב הזה שר המשקים מספר כי לפני שנתיים פתר לו יוסף חלום אחר, ופרעה מריץ את יוסף מבית הסוהר כדי שיפתור לו את חלומו.
  • שני - פרעה מתאר ליוסף את חלומותיו ויוסף פותר אותם במהרה. שבע הפרות הבריאות ושבע השיבולים היפות הינם שבע שנים של שפע תבואה ואוכל, ושבע הפרות הרזות ושבע השיבלים הרזות הינם שבע שנים של רעב גדול שיגיע לכל מצרים. יוסף מציע תכנית לפיה יאספו כעת תבואה רבה בשבע השנים הטובות, כדי שיהיה מה לאכול בשנות הרעב. יוסף עושה רושם חזק מאוד על פרעה.
  • שלישי - פרעה נותן ליוסף משרה גבוהה ביותר וממנה אותו להיות אחראי על כל ארץ מצרים, כאשר רק פרעה בעצמו נמצא מעליו. בשלב זה כאשר יוסף הינו המשנה למלך, הוא בן שלושים שנה והוא מתחתן עם בתו של פוטיפר - אסנת. ליוסף נולדו שני בנים: מנשה ואפרים.
  • רביעי - מתחילות שנות הרעב כפי שפרעה ראה בחלומו. מדובר ברעב כבד ביותר שהשפיע על מצרים ועל ארצות רבות נוספות. כפי שיוסף תכנן, הוא נותר עם תבואה רבה אותה אסף בשנים הקודמות, ולכן בארץ מצרים היה המקום היחיד בו היה עדיין אוכל. בנתיים יעקב אביו של יוסף ואחד עשרה אחיו מתגוררים בארץ כנען. למרות שהם עדיין לא סובלים מרעב, יעקב שולח את בניו חוץ מבנימין, לארץ מצרים כדי לקנות אוכל. בדרכם הם החליטו לחפש את יוסף, אחיהם האבוד, כיון שהם מתחרטים על כך שמכרו אותו. כאשר הגיעו האחים למצרים, הם היו צריכים ללכת ליוסף לבקש ממנו לקנות אוכל, אך הם לא מזהים אותו כיון שהוא התבגר ונהיה לאיש. האחים משתחוים ליוסף, בדיוק כפי שהוא חלם בפרשה הקודמת.
  • חמישי - אנו קוראים על יחס קשה מצד יוסף לאחיו. יוסף מאשים אותם שהם מרגלים, הוא מחזיק את שמעון כבן ערובה ושולח את שאר האחים חזרה לארץ כנען כדי להביא איתם את בנימין למצרים. הסיבה בגללה יוסף החזיק את שמעון במעצר הייתה כדי שלא יהיה ביחד עם לוי, כיון שיחדיו הם החריבו את כל העיר שכם כמסופר בפרשיות הקודמות. יוסף כעת לא נותן להם להיות ביחד כדי שלא יחריבו את כל מצרים. כאשר האחים חוזרים לאביהם יעקב, הוא מאוכזב מאוד שכעת בן נוסף, שמעון, חסר, ומהאפשרות שיתכן שעוד בן, בנימין, יאבד גם הוא. לכן יעקב חושש זמן רב ומסרב לשלוח את בניו שוב למצרים, אך לבסוף הרעב גובר עליו, והוא שולח את כולם ביחד עם בנימין הצעיר.
  • שישי - האחים חוזרים למצרים עם בנימין. הם מדווחים ליוסף שהם הגיעו ומיד הם מוזמנים לאכול ביחד עם יוסף, ושמעון מוחזר אליהם. בנוסף לכך יוסף פוגש את בנימין, אחיו היחיד מאותה האם, בפעם הראשונה בעשרים ושתיים שנים.
  • שביעי - התורה מספרת לנו כיצד יוסף ביקש לצאת כדי לבכות, מרוב התרגשות על פגישת אחיו בנימין. כל שאר האחים יושבים לאכול ולשתות, ויוסף נותן לבנימין מנה כפולה פי חמש משאר אחיו. בבוקר למחרת הם עוזבים כולם, אך יוסף מתכנן עוד סיבוב אחד של צרות, והוא מעליל על בנימין כאילו גנב ממנו כוס מיוחדת, והוא רוצה לקחת אותו לעבד.

שם הפרשה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרבי עורר על כך שכיון שבני ישראל שקועים בציפיה לביאת המשיח, מייד כשהם שומעים את שם הפרשה הדבר מזכיר להם את קץ הימים (סוף הגלות) וקץ הימין (תחילת הגאולה)[1].

הפטרת הפרשה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הפטרת פרשת מקץ היא במשפט שלמה המלך[2], המספרת על 2 נשים שבאו לפניו לדין שיכריע ביניהם מי הצודקת, כשאחת טוענת שהבן החי הוא שלה והבן המת הוא של חברתה והשניה טוענת להיפך. שלמה בחכמתו הצליח לגלות את האמא האמיתית כאשר הורה לחצות את הבן החי ל-2 ולחלק אותו בין האמהות, וכשהאמא האמיתית הזדעזעה וויתרה ובלבד שבנה יוותר בחיים - פסק שלמה שיתנו לה את הילד כי הצדק עמה.

הפטרה זו נדירה ביותר, היות וברוב קביעויות השנים פרשת מקץ חלה בימי החנוכה, וההפטרה של פרשת השבוע נדחית מפניה, ולפי מנהג חב"ד, זוהי ההפטרה הנדירה ביותר מתוך כל ההפטרות[3].

כפי בשאר הפרשיות, ההפטרה היא מעין הפרשה, והקשר ביניהם הוא הן בתחילת ההפטרה, בחלום שלמה, והן בהמשכה, שכמו יוסף שפתר בחכמתו את מה שאחרים לא ידעו, כך גם שלמה השתמש בחכמתו להגיע לפתרון.

הרבי ביאר את ההוראה מההפטרה במספר הזדמנויות, והסביר שכאשר מדובר על חינוך הילד, מוכרח להיות שיהיה לילד חינוך שלם וחד משמעי, ואם הילד מקבל 'חינוך חצוי' כאשר הורה אחד מושך בכיוון הזה והורה אחר מושך לכיוון ההפוך, או שיש חילוקי דעות בין המוסד החינוך ושיטת החינוך בבית, זה כאילו אומרים על הילד 'גזורו', ואמא אמיתית שמעוניינת בטובת הילד מוכנה לוותר ובלבד שהילד יקבל חינוך שלם ללא קונפליקטים וסתירות[4].

הרבי גם למד מההפטרה הוראה כללית על כל עם ישראל, שכיוון שכולם בניו של הקדוש ברוך הוא, לא ייתכן שיאמרו על אף יהודי בעולם 'גזורו', וה'אבא' שלו לא ייתן לזה לקרות כי כל יהודי מוכרח להישאר שלם בגופו ובנפשו[5].

קישורים חיצונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הערות שוליים