הזאל הגדול (770)

הזאל הגדול בעת התוועדות

הזאל הגדול (='זאל' - 'אולם' ברוסית, מילה שנכנסה אצל דוברי האידיש יוצאי רוסיה, ומשומשת בין השאר לכינוי לבית-מדרש) הוא בית המדרש הגדול שבבנין 770 - מרכז חסידות חב"ד. הזאל הגדול הוא המקום בו הרבי אמר את שיחותיו ואת מאמריו והמקום בו מתוועד עם החסידים בחגים ומועדים מיוחדים, והחל משנת תשמ"ח (1988) בכל שבת.

כשנקנה הבניין בשנת ה'ת"ש (1940), סבורים היו באי בית רבי, כי הבניין עונה על הדרישות לכל צרכי הרבי - אדמו"ר הריי"צ ומשפחתו ועדת החסידים הקטנה. מלבד מרפסת סוכה קטנה שנבנתה בקומה השניה כדי שאדמו”ר הריי”צ לא יטרח עצמו לרדת למטה בחג הסוכות כדי לאכול בסוכה - לא שינו מאום בבניין. קהילת החסידים הקטנה שהיתה אז, הסתדרה יפה עם הזאל הקטן בעת ההתוועדויות והתפילות.

השלאש

עם השנים החל להסתמן צורך במקום רחב ומרווח יותר. להתוועדויות של הרבי החלו להגיע אנשים רבים, גם לא מאנ"ש, והזאל הקטן היה צר מהכיל את כל הציבור. צורך זה היה בבחינת הכרח כבר בשנת תשי"ד, שלוש שנים בלבד לאחר קבלת הנשיאות הרשמית של הרבי מה”מ בי"א שבט תשי"א.

בעקבות זאת החלו להשתמש בחניית האמבולנסים שבחצר הבניין, שם התפללו ושם נערכו ההתוועדויות הקטנות. את ההתוועדויות הגדולות של י”ט כסלו, י’ שבט וחג הפורים, ערכו באולמות אחרים בסביבת קראון הייטס.

מכאן ואילך הודבקה תווית חדשה לחניית האמבולנסים - ‘שאלאש’ (חניה, באידיש). ה’שלאש’ הפך למושג. הוא היה מקום עזוב ומוזנח, והיו צריכים להכשירו היטב עבור ההתוועדויות והתפילות. הממונים גידרו את ה’שלאש’ מצדו הצפוני והדרומי, כלומר מהצד הפונה לרח' איסטערן פארקווי ולרח' יוניון (שם הייתה יציאה לחצר); ממעל פרשו ברזנט, שבחג סוכות הוחלף בסכך. כך השתמשו במקום באופן ארעי למדי.

ההרחבה הראשונה

רק בסוף שנת תשי"ט, התחילו בפעילות ממשית כדי להפוך את ה’שלאש’ למבנה קבוע ורגיל, אטום לגשם, לרוח ולקור. הבנייה הסתיימה לקראת ראש השנה תש"כ, ומקום תפילתו של הרבי בבית הכנסת הבנוי נקבע, כמו שהיה בשנים שלפני ההרחבה, בפינה הדרומית מזרחית. הרה”ח ר’ זלמן בלסופסקי בנה בימה מיוחדת עבור הרבי כדי שיישב עליה בזמן ההתוועדויות. ייחודיותה של הבימה היתה בכך, שכשלא השתמשו בה ניתן היה להרימה ולקפלה אל הקיר, וכך נוצרו מקומות ישיבה נוספים.

על הבימה, לכיוון רחוב יוניון היה חלון שהיה פתוח ממש, והוא היה מאחורי הרבי. בעת ההתוועדויות היו בחורי הישיבה מנצלים זאת כדי לראות את הרבי, אך לאחר זמן קצר הורה הרבי לסגור את החלון. מבנה ה’שלאש’ הסתיים היכן שנמצא כיום עמוד גדול בחלקו המערבי של 770.

באחד הימים נתלו בבית המדרש המחודש חמש נברשות יפות אותם תרמה הרבנית חיה מושקא ע”ה. כאמצעי אוורור, פתחו בגג ה’שלאש’ חלונות מיוחדים שנתנו מענה סביר בזמנים רגילים. אולם בשעת ההתוועדויות וכדומה, היה חם למדי.

כעת, כשב-‏770 קיים סוף סוף מבנה נורמלי המסוגל לאכלס כמות גדולה של אנשים, הופסקו ההתוועדויות הגדולות באולמות השונים, והם חזרו למקומם הטבעי ב-‏770.

באותה שנה, נוצר חידוש נוסף: הרב יעקב ליפסקר בנה בימה לקריאת התורה. הבימה הוכנה לקראת שמחת תורה. עד אותה שנה, היו הבימות של קריאת התורה נשברות מידי שנה בשמחת תורה בגלל הלחץ והצפיפות. בפעם הזאת בנה ר’ יעקב בימה שהיתה עשויה (כמעט כולה) מקשה אחת, וזו אכן הצליחה לעמוד בתנאים הקשים במשך כשלושים שנה, עד שנת תשמ"ט אז הוחלפה בחדשה.

ההרחבה השניה

באחד הימים נכנס ר’ אהרן קליין ליחידות והעלה את הצעתו להרחיב את 770 עד לרחוב קינגסטון. הרבי שאל: “אתה בטוח שנצטרך כזה בית הכנסת גדול?!” ר’ אהרן ענה לרבי בביטחון רב: “יצטרכו עוד גדול מזה”.

נראה שבהמשך לכך קנה ר’ אהרן בחורף תשכ"ה את הבניינים 784 ו-‏788 שברחוב איסטערן פארקווי. המימון לקניה הגיע ישירות מהרבי. הרבי לא רצה שיהיו שותפים נוספים בקניית הבתים, כיוון שלא רצה עוד ‘בעלי בתים’ על 770. הרבי הסכים לקבל השתתפות בתשלומים רק מאדם אחד בלבד - מר’ אהרן קליין.

ר’ אהרן קנה את הבניינים על שמו הפרטי ולא על שם ‘ועד הבניין’ שעסק בהרחבת 770. הסיבה לכך אינה ברורה, וישנן כמה גרסאות: האחת אומרת כי הבנק לא היה מוכן להלוות סכום כה גדול לבית כנסת שאין לו את הערבויות המתאימות להלוואה בסדר גודל כזה. ר’ אהרן שניהל מספר ארגונים כמו ‘כולל חב"ד’ באמריקה, היה מן הסתם מוכר יותר בחוגי הבנקים ולכן קנה את הבניינים על שמו. גרסא אחרת אומרת כי הייתה זו הוראה של הרבי, כיוון שהרבי לא רצה שעבירות על החוק - הנעשות כמעט בכל בניה - תרשמנה על שם חב”ד. בין כה וכה קנה ר’ אהרן את הבניינים על שמו, ואחר-כך מכרם למרכז לעניני חינוך.

לאחר שכל הדיירים פונו, ולאחר שיישרו את כל הקומה הראשונה של בניין 784 הקרוב יותר ל-‏770, החל ר’ אהרן לחפש קבלנים שייקחו על עצמם את מלאכת הרחבת בית המדרש. בינתיים תוכנן להרחיב רק מתחת לבניין הקרוב ל-‏770, בעוד שבבניין 788 שוכנו בינתיים בחורים מהישיבה וכן משפחות שונות מאנ”ש.

הבניה החלה בימים הראשונים של חודש אלול תשכ"ז והקבלן עבד במהירות עצומה על מנת לעשות את הכמעט בלתי אפשרי - לסיים את הבניה תוך חודש ולהכין את בית הכנסת המורחב כבר לתפילות ראש השנה. לשם השוואה רק נאמר, כי שיפוץ דירה משפחתית רגילה אורכת מספר חודשים, כך שהשטח גדול כל כך בתנאי בניה קצת מסובכים - עבודה במרתף של בניין קיים - היה זה כמעט דמיוני להגיע להספק הבניה הנדרש.

בשלב הראשון בבניה, היה נדרש לחפור מהקומה הראשונה של שני הבניינים עד תחתית המרתף שלהם כדי ליצור חלל עם תקרה גבוהה. השלב השני היה לשבור את הקירות המפרידים בין השלאש לבנין 784, ולאחר מכן להכשיר את מרתף 784 לאולם תפילה.

החברה שהתחילה לעבוד באלול תשכ”ז, החלה להכשיר את בנין 784. העבודה התקדמה ביעילות ובמהירות ונראה היה כי אכן המקום יהיה מוכן לראש השנה. אלא שאז החלו הבעיות. כשבאו הפועלים לשבור את הקיר התוחם את השלאש, גילו לפניהם קיר ענק בעובי שלוש רגל עשוי מבטון מזוין וברזל. אורכו של הקיר היה כרוחב כל השלאש - 20 מטר! מובן ששבירת קיר כזה דרש עבודה ממושכת, וכך סיום הבניין התעכב שוב ושוב.

ראש השנה כבר עבר, והחסידים לא זכו להתפלל את תפילות ראש השנה עם הרבי ב’זאל’ החדש; גם הסוף לא נראה באופק. התעכבות הבניה מרטה את עצביהם של תושבי השכונה ושל הבחורים בפרט, שציפו בכיליון עיניים לרגע בו יוכלו להתפלל בבית כנסת גדול ומרווח כרצונו הק’ של הרבי.

שבירת הקיר הענק הסתיימה סוף סוף יום אחד לפני ערב יום טוב הראשון של חג הסוכות תשכ”ז. העוקבים אחר הבניה נשמו לרווחה; לפחות בחג הראשון של סוכות יהיה בית הכנסת החדש מוכן. אך כאן נכונה להם אכזבה נוספת: לפתע הפועלים גילו, כי הקיר של 784 (3) אינו קיר סתם, אלא גם הוא עבה וחזק ובחלקו הגדול יצוק מברזל. קיר זה שימש כיסוד לצידו המערבי של בנין 784. היה ברור שכי כדי לשבור קיר כזה, יש צורך בהדרכת מהנדס. אומנם לא היה זה קיר אימתני כל כך כפי שהיה הקיר הקודם, אך בכל זאת הוא לא היה דבר של מה בכך. מנהל העבודה (שהיה יהודי דתי) הבהיר כי באותו יום לא יוכלו לסיים את שבירת הקיר, ויוכלו לעשות זאת רק בהזדמנות אחרת. בכל זאת הפועלים החלו לשבור קצת מן הקיר (בערך רוחב שתי דלתות ואת חלקו העליון), אספו את כלי עבודתם ועזבו את השטח.

אנ”ש והתמימים שהתעניינו בנעשה ושמעו את דברי המנהל עבודה, הבינו את חומרת המצב. החשבון היה פשוט: מחר ערב החג, יוכלו הפועלים לעבוד רק מעט, ומובן שלא יספיקו לסיים את שבירת הקיר, בחול המועד אין עובדים. יוצא אפוא שעד אחרי שמחת תורה לא תתחדש עבודת הבניה. כלומר, איבוד של כל חודש החגים! אחד הבחורים העלה רעיון: “מדוע לא נשבור בעצמנו את הקיר?”

הבחור נטל בידו צינור ענק שאמור היה לשמש כצנרת חימום לבניין. צינור זה היה אמור לעמוד מן קומת המרתף ועד לקומה הרביעית של הבניין, ובשל כך הוא היה ארוך וכבד מאד; נדרשו מספר בחורים להרימו. התעוזה שבתה את לבם של הבחורים, והם עלו על בימת הקריאה, והלמו עם הצינור בעוצמה רבה על הקיר במקום שהפועלים כבר החלו בשבירתו. הקיר זע מעט ומספר אבנים נפלו לארץ.

העבודה התקדמה בקצב מסחרר, וההתלהבות רק גברה מכל אבן שנפלה לארץ. העבודה נמשכה כל הלילה, והיו מספר בחורים שנפצעו קלות במהלך העבודה, אבל אף אחד לא שת לבו לקטנות מעין אלו בזמן כה גדול, והכל המשיכו בעבודה מתוך מרץ והתלהבות רבתי.

אט אט התגמד הקיר העצום, וכקצב ההתגמדות כן גבר קצב הלמות הלב. לפנות בוקר התבוננו הבחורים בעייפות וקהות חושים במעשה ידיהם. בניין 784 וה’שלאש’ הפכו לבניין אחד. הבחורים כלל לא שמו לב לכך שהשאירו את כל בניין 784 תולה באוויר!... (כזכור, התכוננו להוריד את הקיר רק לאחר ייעוץ הנדסי).

מיד הזדרזו להעביר את הבימה של הרבי ואת ארון הקודש למזרח החדש.

כשהגיעו הפועלים למחרת בערב החג, לא האמינו למראה עיניהם. הקיר הגדול מאתמול, לא היה! פשוט לא נמצא! לא נותר עוד הרבה מה לעשות; הם הניחו כבש שיגשר בין רצפות השלאש ו-‏784, וניקו את המקום משיירי הבניה.

עם התקדש החג המתינו אנ”ש בהתרגשות לכניסת הוד כ”ק אדמו”ר שליט”א. מספר דקות לפני תפילת מנחה הושלך הס בקהל, והרבי ירד מחדרו הק’ ונכנס לזאל הגדול. הרבי התקדם במהירות לעבר מקומו החדש כשהוא מביט כל העת לצדדים, ועל פניו הק’ נראית שמחה גדולה. אנ”ש מספרים כי הרבי “הלך והלך והלך” עד שהגיע למקומו. טרם התרגלו לגודל החדש של ה’זאל’. התחושה היתה שהרבי הולך הרבה עד שהגיע למקומו.

מיד למחרת החג הכניסו קורות ברזל עבות שהחזיקו את הבניין לבל ימוט.

לאחר החג קנה ר’ יעקב ליפסקר עצים והרכיב ארבעים ספסלי עץ חדשים אותם תרם ל-‏770. זמן קצר לאחר סיום הבניה החליט ר’ יענקל’ ליפסקר לבנות ארון קודש חדש לבית הכנסת של הרבי. הוא שאל את הרבי האם אפשר לבנות את הארון בתוך הקיר, והרבי השיב בשלילה.

ר’ יעקב הביא פועל שבנה את מסגרת העץ של הארון, ואילו את שאר החלקים האומנותיים שנעשו בעבודת יד, עשה ר’ יענקל בעצמו בסיועו של בנו. כך נבנה ארון הקודש של 770 עשוי לתפארה מעשה אומן של עבודת יד, והוא מפאר את כותל המזרח עד עצם היום הזה.

הרחבה שלישית ומקסימלית

במשך השנים שלאחר תשכ"ח, המשיך הרבי לתבוע מר’ אהרן את המשך ההרחבה הלאה, גם אל מתחת לבניין 788. עדות לכך ניתן למצוא במכתב שכתב ר’ אהרן לרבי ביום כ”ב באייר תשכ”ח, שם הוא מדווח לרבי על פעילות ה’תפילין טראק’ (טנק המבצעים בגרסתו הראשונה) שלו. תשובתו של הרבי בגוף המכתב הייתה: “ת”ח על הבשו”ט, כן יבש”ט סו”ס גם בעניני הרחבת ביהכנ”ס ובנינו” [= תשואות חן על הבשורות טובות, כן יבשר טוב סוף סוף גם בעניני הרחבת בית הכנסת ובנינו].

בפועל התעכבה עבודת ההרחבה עד תקופת סוף תשל"ג. ייתכן שעיכוב ההרחבה נבע מחוסר אמצעים כספיים.

כרגיל, את הבניה החלו ברגע האחרון, וגם הפעם תכננו לסיים הכל עד ראש השנה. הפעם, לא נשכר קבלן מקצועי שינהל את העבודה, אלא הגבאים עצמם ניהלו וניצחו על העבודה. מי שפיקח אישית על עבודת הבנייה מטעם ועד הבניין, היה ר’ זלמן ליפסקר. מנהל העבודה בשטח היה גוי גבוה שעבד רק ביד אחת, אך - כביטוי הסיפורים -“עבד כמו שני גוים”. בבניה זו התערב ר’ אהרן פחות מבבניה הקודמת.

העבודות התקדמו בקצב ובמהירות. תרומה משמעותית לזירוז העבודה נתנו הגבאים, כאשר כמה מבניהם נהגו להשלים מדי לילה את עבודת הפועלים מאותו יום. הבולטים מביניהם היו הרה”ח ר’ זלמן בלסופסקי, בנו ר’ יהודה בלסופסקי, ר’ זלמן ליפסקר ואחיו ר’ יוסף יצחק.

במהלך ההרחבה היו צריכים לחפור במקום החנויות שהיו פתוחות לקינגסטון בגובה הרחוב. כדי להחזיק שם את התקרה במהלך הבניה שמו כמה עמודי תמיכה על מנת להחזיק את הבניין שממעל. לקראת סיום הבניה הוחלט להוריד את העמודים כדי שלא יפריעו להתפשטות הקול ב-‏770. המהנדס שליווה את העבודות נתן את ההדרכה המתאימה וכבר התכוננו להתחיל בהורדה של העמודים.

משום מה, חשש מכך אחד מחברי ‘ועד הבניין’, והוא התייעץ עם מהנדס אחר ושאלו אם אין סכנה בהורדת העמודים. תשובת המהנדס היתה כי “בכל דבר יש סכנה”, אותו חבר ועד נכנס לרבי וסיפר את הענין תוך שהוא מביע את חששו שכל בניין 788 יקרוס תחתיו. תשובת הרבי היתה שאם יש בזה סכנה שלא יורידו את העמודים.

תקופה לאחר מכן - עדיין באמצע הבניה - עבד אחד הטרקטורים הקטנים בתוך שטח 770. תוך כדי עבודתו התנגש הטרקטור בעוצמה באחד העמודים, והעמוד ניתק ממקומו ונשאר תלוי באוויר.

אותו חבר וועד שנכח במקום, נבהל מאד מחשש שכל הבניין עומד להתמוטט. לאחר שעברו מספר דקות ושום דבר לא קרה, הבין כי היתה זו טעות מצדו למנוע את הסרת שאר העמודים.

בלילה לפני ערב ראש השנה תשל”ד היה כמעט כל הבניין מוכן, מלבד הקיר המזרחי שהיה עשוי מלבנים לא צבועות, והוא היה זקוק לציפוי וגימור. את הלבנים הללו תרם גביר שגם הביא כנראה בעל מלאכה שידביק את האבנים. באותן השנים אבנים אלו היו יקרות מאד, וברבות השנים הפכו לבנים אלו לאחד מסמליו של 770.

ממעל קיר הלבנים שבכותל המזרח, עשו שיפוע מיוחד, בעצת אדריכל, כדי שקולו של החזן “ייזרק” אחורה לעבר המתפללים שייטיבו לשמוע.

באותו לילה אחרון של השנה, עבדו כמה גבאים לסיים את הבניה עד אור הבוקר.

בערב ראש השנה תשל”ד, עמד ה’זאל’ הגדול כשהוא מורחב עד ליכולת המקסימלית שלו. הרצפה אמנם היתה עקומה וכל 770 עמד במדרון (עד שיישרו זאת לאחר כמה שנים); גם הפנאלים עדיין לא הודבקו, ועזרת הנשים בצד רח' איסטערן פארקווי היתה רק משטח בטון - אך הבניה בכללותה הושלמה.

לאחר החגים חודשו העבודות והפועלים עסקו בגימור הבית. ר’ זלמן ליפסקר הדביק טפטים חדשים על גבי הקירות כדי להשוות את צבעם בכל הבניין. כמה חסידים סיימו את שיפוץ עזרת הנשים, וגם בנו מדרגות לקומה השניה מעזרת הנשים.

ההרחבה השלישית לא כללה את השטח שמתחת לעזרת הנשים שבצד רח' איסטערן פארקווי. כמה שנים לאחר מכן, עשו בקצה המזרחי חדר למעילים ולתאי אכסון, שהפך אחר כך לכמעין ‘חדר שני’ עד לשלב בו שיפצו את השירותים למטה - אז התפנה חדר החשמל שהיה במקום ופתחו את כל השטח מתחת לעזרת נשים.

מתחת לעזרת הנשים, נמצאת גם ‘הלשכה’ - כפי שמכנים אותה המוני החסידים הבאים ל-‏770 - הנמצאת מתחת לעזרת הנשים של איסטערן פארקווי, והיא ללא ספק אחד הנדבכים החשובים של 770. קשה לדמיין כיום את 770 מבלי שירותה הנאמן והמסור של 'הלשכה', או כפי שרבים כינוה בחיבה “לשכת עושי חביתין”, על שם הלשכה שהיתה בבית המקדש, שם הכינו את המזון.

המעמד הגדול והמיוחד של הנחת אבן הפינה

במשך השנים קהילת ליובאוויטש הלכה והתפתחה לממדים אדירים. ימי החגים, בעיקר ימי תשרי, הפכו את 770 להומה, כאשר אלפים מצטופפים בדוחק רב, עד שהיו אומרים כי ארבעה עומדים על מרצפת אחת... מדי שנה גברה הצפיפות. היה ברור כי בעוד זמן לא רב, לא יוכל כל חסיד שירצה בכך, לראות את הרבי בתקיעת שופר או בהקפות של שמחת תורה, כיון שהמקום מוגבל.

זמן רב נמשכו הדיבורים והתכניות על הרחבת ה’זאל’ הגדול עד כמה שאפשר, אולם לפועל לא יצא דבר, עד אותו יום של י”ז באלול תשמ”ח, ערב יום הבהיר ח”י אלול.

אותו יום התפלל הרבי כרגיל בשנת האבל, בביתו שברחוב פרזידנט. לאחר תפלת מנחה התקיימה חלוקת דולרים. במהלך החלוקה ניגש יו”ר ‘קרן ידידי מחנה ישראל’,–הנדיב מר דוד צ’ייס, וסיפר לרבי כי בתוכניתו להרחיב ולהגדיל את בנין 770 לבנין גדול ומפואר. הוא הסביר לרבי את כל פרטי העניין, ולאחר מכן ביקש–הזמין את הרבי להשתתף בטקס הנחת אבן הפינה שברצונו לערוך באותו יום בחצר 770.

להפתעתו ולהפתעת הכל נענה הרבי בחיוב להזמנה, אלא שהתנה עמו תנאי, וכפי שכינה זאת הרבי ‘דיל’ עם מר צ’ייס. העסקה הייתה שמר צ’ייס ינאם בטקס הנחת אבן הפינה בשפת האידיש - שהיא שפת אמו. הרבי לחץ את ידו של מר צ’ייס במשך כל השיחה עמו, ואמר שאם מר צ’ייס יכין נאום באידיש הרבי יואיל להגיע לטקס הנחת אבן הפינה. מר צ’ייס הסכים ל’עיסקה’ ואמר לרבי באידיש: “להתראות ב-‏5:00”.

הסכמתו של הרבי לבוא לטקס בהתראה כה קצרה הכניסה את מארגני הטקס (שהיה אמור להיערך בשקט בצנעה) לאירגון בקצב מרתוני. תוך דקות הכשירו את קטע הקרקע שבחזית 770 לצורך האירוע, הוקמה בימה מיוחדת עבור כ”‘ק אדמו”ר שליט”א ועליה הוצב סטענדער ומיקרופון. קהל רב החל לנהור אל מקום האירוע כשהוא מתמקם על פירמדות מאולתרות שהוצבו על הכביש. על חזית הבניין נתלה שלט “גדול יהיה כבוד הבית, לשנה טובה ומתוקה”..

בשעה 5:00 בדיוק הגיע הרכב של הרבי. הרבי יצא מן הרכב ופנה לעבר הבימה המאולתרת משם השמיע הרבי שיחה בת כ- 10 דקות. הרבי דיבר על משמעות השם המוענק לאירועים מסוג זה ב’שפת המדינה’ - ‘גראונד ברייקינג’ - שבירת הקרקע. הרבי הסביר את משמעות המילים הרומזות על ענין השבירה והביטול שיש לשתף באירועים כאלו. יש לדעת שהכל ניתן מאת הקב”ה וחלילה לא כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. בין היתר התייחס הרבי למשמעות הרוחנית של הנחת אבן הפינה בהשוותו זאת לאבן השתייה ממנה הושתת כל העולם כולו ומקום משכנה היה דווקא בקודש הקדשים.

לאחר סיום השיחה כיבדו את מר צ’ייס לנאום כחלק מן ה’עיסקה’:

מר צ’ייס פתח את דבריו על הזכות הגדולה שנפלה בחלקו לבנות כאן את בית מדרשו ומרכזו העולמי של הרבי שליט”א בספרו נרגשות היאך ראה בשואה את הגרמנים ימ”ש, מכלים את כל בתי הכנסת שבעירו. אז לא האמין כי בא יבא היום והוא עצמו יבנה בית כנסת. עד כאן דיבר מר צ’ייס באנגלית. ואז הוסיף (באנגלית): רבי, אמנם התחייבתי לך לדבר באידיש, אך מה אעשה ושכחתי שפה זו כמעט לגמרי והדבר קשה עלי, אך זאת אומר: “רבי איך האב דיר ליב זייער זייער אסאך (רבי אני אוהב אותך הרבה מאוד)", באחלו לרבי שליט”א בריאות והצלחה סיים מר צ’ייס את נאומו.

כל אותה העת נשען הרבי על גבי הסטענדער מוטה קמעה לכיוון הדובר והביט בו בעיניו הק’. כששמע הרבי את המשפט האחרון באידיש - חייך חיוך רחב.

אחר כך ביקש הרבי כי גם הרש”ג יאמר דברי ברכה. הרש”ג הזכיר כי בימים אלו שמלאו 91 שנה להתייסדות ‘תומכי תמימים’ זכות מיוחדת באותה עת להרחיב את בית רבותינו נשיאנו המשמש גם כבנין ישיבת תומכי תמימים המרכזית. לבסוף ברך את הרבי בהצלחה מופלגה ובנחת מכל החסידים.

כעת הגיע הרגע הגדול. הרבי ירד מן הבימה וניגש סמוך לבור שנכרה לפני כן עבור אבן הפינה, לקח בידו את חפירה והסיט קמעא את החול לצדדים. אחר התכופף מלא קומתו ונשא בשתי ידיו הק’ אבן גדולה שעמדה בסמוך, והניחה בתוך הבור. שוב נטל לידו את את החפירה וכיסה את האבן במעט חול. אחר כך התכבדו הנדיב מר צ’ייס, חברי המזכירות והרבנים החשובים במילוי הבור באת החפירה.

לאחר מכן צעד הרבי לעבר פתח הגדר שתחם את השטח ושם נעצר… הרבי ואמר שרוצה לחלק דולרים. מיד הובא הסטענדער מהבימה וכ”ק אדמו”ר שליט”א החל בחלוקה. בתחילה נוצרה המולה רבה שכן מעולם לא חשבו כיצד ליצור מסלול לקבלת דולר על השטח שמול הבניין… אך עד מהרה התארגן הסדר והקהל החל לזרום בהמוניו בעוד התזמורת מאחור משמחת בניגוני שמחה.

החלוקה נמשכה כשעה ורבע ואחר כך - לקול השירה האדירה ‘שמח תשמח’ והנפת ידו של כ”ק אדמו”ר שליט”א - נסע הרבי חזרה לביתו.

תשנ”ג - 770 מיסב את פניו עם בניית המרפסת והחדר

בתשנ"ג נעשו מספר שינויים ב-‏770 שנבעו מהמצב שנוצר. לפני ראש השנה תשנ”ג בנו חדר מיוחד מעל הפרמידות שהיו בנויות בצד האחורי של 770, שם התפלל הרבי שליט"א מלך המשיח עם הקהל במשך התקופה ההיא.

לקראת שמחת תורה של אותה שנה, בנו גם את המרפסת הידועה, כדי לאפשר את השתתפותו של הרבי בהקפות באופן שיוכלו לראותו היטב. בעקבות ירידתו הפתאומית לבית הכנסת ביום ב' של חג הסוכות, עלו השערות כי אולי ירצה הרבי לרדת להקפות יחד עם קהל החסידים, וכדי לאפשר את הדבר בנו גם משמאל המרפסת גרם מדרגות שירדו עד לגובה הבימה עליה רקד הרבי בשנים שלפני כן. כמו כן התקינו לבימה גלגלים גבוהים יותר כדי להתאימה. לצערנו, בסופו של דבר לא ירד הרבי לבית הכנסת להקפות באותה שנה, אלא השתתף מהמרפסת.

ממפרסת זו זכינו לראות את הרבי פעמים רבות במשך כשנה ורבע, ומשם יצאה הבשורה הגדולה לעולם כולו, כאשר לאחר התפילות יצא לשם הרבי ועודד את שירת החסידים בכמיהה להתגלותו לעינינו בגאולת כל עם ישראל: “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!”

כדי שיוכלו לראות את הרבי מכל קצוות הזאל, הורידו את חמשת הנברשות שתלו בחלק האחורי של 770.

מאז שהרבי החל להתפלל בחדרו החדש שבמערב 770, היו העיניים נשואות כל העת לכיוון מקום מושבו. גם החזן שכל השנים עמד במזרח, עמד סמוך לחדרו של הרבי, כשפניו כלפי מזרח, זאת על מנת שקולו יגיע גם אל תוך החדר הק’.

תשנ”ב-תשנ"ה - שיפוץ הכניסה ל-‏770

בשנת תשנ"ב החלה תכנית הרחבה, ולשם כך נרתם הרב הנגיד יוסף יצחק גוטניק וכן נפתחה מגבית עולמית וכלל חסידי חב"ד בעולם כולו נקראו לתרום להרחבת ושיפוץ בית חיינו. העבודה עצמה לקחה מספר שנים, והיא הסתיימה בשנת תשנ”ה כאשר כל רחבת הכניסה של 770 שופצה, והוחלפה ברחבה חדשה ומפוארת. נוסף לכך נבנו בקומת הבייסמנט של 770 כחמישים חדרי שירות חדשים לרווחת הבאים לחצרות קדשינו. המקום בו עמדו חדרי השירות, נהרס כליל, ועל מקומו הורחב ה’זאל’ הגדול בצורה משמעותית, לאחר שהתקינו בו מקומות ישיבה.

מיד לאחר ג' תמוז הוחלפה התקרה הישנה - ממנה בלטו צינורות המיזוג והחשמל - בתקרה אקוסטית יפה ואסתטית שהוסיפה הוד והדר לבית המדרש, וכמו כן הוחלף הפארקט של הרצפה בזאל כולו.

שיפוצים אחרונים

בהמשך השנים נעשו שיפוצים נוספים בבניין 770, נציין רק את האחרונים שבהם:

בתחילת תשס”א נבנתה עזרת נשים חדשה הפונה מכיוון רחוב יוניון ובה כ-‏50 מקומות ישיבה נוספים.

בחורף תשס”ב נצבעו חלקים מארון הקודש מחדש.

בתחילת תשס"ה הותקנו ונטילטורים חדשים, לאחר שהישנים הוסרו עם שיפוץ התקרה בתשנ"ה.

ב חודש חשון תשס"ו הוחלפה רצפת 770 ברצפה חדשה (לאחר למעלה מ-11 שנים).

בשנת תשס"ח הותקנה נברשת מעל בימת הקריאה, בדומה לנברשות שהיו באולם עד שנת תשנ"ג.

בתשס"ט שופץ הזאל הקטן.

ניהול המקום

במהלך השנים מאז פתיחת בית הכנסת על ידי הרבי הריי"צ בעת קניית הבנין, הופקד ניהול בית הכנסת בידי "גבאי בית הכנסת ובית המדרש ליובאוויט שבליובאוויטש", הם שדאגו לתפילות, לנקיון ולשאר צרכי הבית. לכך היו התייחסויות מיוחדות מהרבי במקרים רבים, וכאשר חברי אגו"ח ניסו להתערב בנעשה, העיר על כך הרבי בחריפות.

בשנת תש"ל התקיימו בחירות בפעם הראשונה, לאחר פטירת הרב יוחנן גורדון, ששימש כגבאי מאז מונה על ידי הרבי הריי"צ לכך.

בשנת תשל"א התקיימה אסיפה של אנ"ש ובה הוחלט אשר כיון שהגבאים עושים עבודתם נאמנה, הרי שיישארו בתפקידם זה לכל חייהם.

במהלך השנים נפטרו חלק מהגבאים, ונותרו רק הרב פינסון והרב בלסופסקי, והיו שרצו למנות כגבאי חדש את הרב זאב כץ. לשם כך נאספו חתימות כדי למנותו, וכאשר נכתב על כך לרבי, שלח אותו הרבי לרבני השכונה שאישרו את המינוי.

בשנת תשמ"ז, לאחר המאורע הידוע בחג השבועות, כאשר הגבאים בלחץ של חברי אגו"ח לא נתנו את העליה של עשרת הדברות לרבני השכונה, דיבר על כך הרבי בשיחה (ש"פ משפטים תשמ"ז), ואמר שלמרות שאיננו מתערב בעבודת הגבאים, הרי מכיון שהדבר נעשה בפניו, החובה בידו למחות, וביקש שהרבנים יענישו את הגבאים, אלא שהדבר ייעשה בדרכי חסד. מיד לאחר השיחה התפטר אחד הגבאים ממשרתו, אלא שגבאי אחר סירב להתנצל, והרבי הפסיק להתייחס אליו. לאחר מספר חודשים הוכרח לבקש סליחה ברבים ובנוכחות הרבי, ורק אז שב הרבי להתייחס אליו.

לאחר שהתקיימו הבחירות לרבני השכונה ולוועד הקהל, בחירות בהן היה מעורב הרבי ועד שהתבטא ש"הניח על הצד כל עיסוקיו ומתעסק רק בבחירות", ולאור הפרשיה מחג השבועות, ביקשו תושבי השכונה מהרבנים להורות על בחירות חדשות לגבאים, ואכן בקיץ התקיימו הבחירות ונבחרו מספר גבאים שהחלו מיד לשמש כגבאים במקום, כשהרבי מצידו מתייחס אליהם כרגיל (בהכרזות וכיו"ב).

אלא שבאותו זמן היתה מחלוקת עזה בשכונת קראון הייטס, ולאחר התאונה בה נהרג הת' שמואל חיטריק, החליטו הגבאים להפסיק את פעילותם לאחר מספר שבועות בהן כיהנו.

בשנת תשנ"ו, כאשר חברי אגו"ח התערבו בניהול המקום והגיעו הדברים לידי כך שמנעו מרבני השכונה להתוועד בבית הכנסת ביומי דפגרא, החליטו הרבנים אשר כיון שהגבאי היחיד שנותר פעיל בבית הכנסת הינו הרב פינסון, יחזרו לשמש הגבאים שנבחרו בשנת תשמ"ז.

בשנת תשס"ה, בעקבות נסיון להחליף את לוח השיש של אבן הפינה, פנו ר' יהודה קרינסקי ור' אברהם שמטוב בשם אגו"ח ומל"ח לבית משפט (לאחר שסירבו להתדיין בבית דין רבני) בתביעה שיאפשר להם את ניהול המקום. הדיונים נמשכו מספר שנים, ולאחר שבערכאה נמוכה פסק השופט הארקווי לטובתם, הפך בית המשפט העליון של ניו יורק את ההחלטה, וכתב כי בית הכנסת מנוהל על ידי הגבאים הנבחרים על ידי הקהילה. ההחלטה התקבלה בי"א שבט תשס"ט.

לאחרונה, בחודש טבת תש"ע, פנו התובעים שוב לבית המשפט, בבקשה שיעניק פרשנות שונה לפסק העליון, ויאפשר להם לנהל את המקום.

מאז שנת תשמ"ז מתקיימות בחירות מידי שלוש שנים. לאחר שעברו כארבע שנים מאז הבחירות הקודמות, התעורר ויכוח בין רבני השכונה באשר לקיום בחירות נוספות, אך לפועל התקיימו בחירות בשנת תשס"ט, כאשר רוב ציבור הבוחרים מימש את זכותו, ונבחרו הגבאים:

הרב זלמן ליפסקר הרב מרדכי חן הרב ברוך שפילמן הרב אורי ניאזוב