בנות צלפחד

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.

בְּנוֹת צְלָפְחָד הינם חמשה בנות צְלָפְחָד, מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה, אשר מפורסמות בתנ"ך, לאחר שאביהם מת, ולא נשאר להם נחלה לרשתה, ובעקבות בקשתם לקבלת נחלה בארץ ישראל, נכתבה פרשת הירושה.

רקע

לאחר חטא המרגלים, צלפחד בן חפר, קושש עצים בשבת[1]. ומובא, כי התכוון לשם שמים, ומסר נפשו להיות מקושש עצים ביום השבת, בכדי שיהרג ויראו אחרים[2]. כלומר, שעל ידו יתגלה ויתבאר ההלכה ופסק הדין בתורה, מהו דינו וענשו של מחלל שבת .

אך משום שבאו עדים, והעידו שראוהו מקושש עצים[3], היו חייבים בית הדין לדון אותו כמחלל שבת[4], ולאור כך צלפחד נענש במיתה.

בקשת בנות צלפחד

כאשר משה חילק את הארץ לשבטים, הגיעו אליו בנות צלפחד ודרשו חלק לנחלה, כיוון שאביהם מת ולא הותיר בנים, ואמרו לפני משה:

וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו: מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, לֵאמֹר: "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח, כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן? תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ." וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה', וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת, נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם, וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן."

במדבר, כז, ד.

לאור כך פנה משה להקב"ה, ונכתבה פרשת הירושה, "איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו וגו'"[5].

מעלתם

בגמרא מסכת בבא בתרא[6], דנים אודות מעלת בנות צלפחד, ומובא כי היו חכמות ודרשניות, וצדיקות. הטעם שהיו חכמות, שלפי שעה דברו, כפי שאמר רבי שמואל בר רב יצחק, שמלמד שהיה משה רבינו יושב ודורש בפרשת יבמין, כפי שנאמר[7] "כי ישבו אחים יחדו", ובנות צלפחד אמרו למשה: "אם כבן אנו חשובין תנה לנו נחלה כבן, אם לאו תתיבם אמנו". והמקור לכך שהיו דרשניות, משום שהיו אומרות אילו היה לאביהם בן לא היו טוענות. וכן צדקניות הן, לאור כך שלא נישאו אלא להגון להן, כפי ששנה רבי אליעזר בן יעקב, שאפילו קטנה שבהן לא נשאת פחותה מארבעים שנה.

בהלכה

אדמו"ר הזקן פוסק[8] כי נשים חייבות בברכת המזון[9], וספק הוא אם חייבות מן התורה[10] מפני שהוא מצות עשה שאין הזמן גרמא או אינן חייבות אלא מדברי סופרים מפני שנאמרג על הארץ הטובה אשר נתן לך והארץ לא נתנה לנקבות להתחלק אלא לזכרים ובנות צלפחד חלק אביהם נטלו שהיה מיוצאי מצרים[11].

בתורת החסידות

הרבי מבאר[12], שכאשר בנות צלפחד באו לפני משה ושאלו "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן תנה לנו אחוזה"[13] – אזי "ויקרב משה את משפטן לפני ה'"[14], כיון ש"נתעלמה[15] הלכה ממנו, כאן נפרע ("שקלי' למטרפסי' כו'"[16]) על שנטל עטרה לומר והדבר[17] אשר יקשה מכם תקריבון אלי", ועוד זאת, ש"זכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן" – ואז נאמרה פרשת נחלות וירושה: "איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו וגו'"[18].

הרבי מעיר, שכללות הענין של מתן תורה על ידי משה רבינו[19], לא היה יכול להסתיים לשני הדעות במסכת גיטין[20] אם "תורה חתומה ניתנה" או "מגילה מגילה ניתנה" – עד שבאו הנשים הצדקניות שבאותו הדור - בנות צלפחד, וזכו שעל ידן ניתנה ונשלמה פרשה זו בתורה.

הערות שוליים

  1. פרש"י שם, ג.
  2. תוספות ד"ה "אפילו", גמרא מסכת בבא בתרא, קיט, סוף ע"ב.
  3. שגם השתמש בעצים, היו העדים מעידים שלא היה צריך לעצים, ובמילא לא היה חייב מיתה, ואז לא היה מתברר הדין חילול שבת.
  4. ועל ידי כך מבאר הרבי (תורת מנחם, תשט"ו ח"ב), כי צלפחד הצליח לפעול שני הענינים גם יחד: הן בירור דינו של מחלל שבת, והן באופן שידע בעצמו שלא חילל את השבת.
  5. שם, ח.
  6. דף קיט, עמוד ב.
  7. דברים כה, ה.
  8. שולחן ערוך - אורח חיים, חלק א, הלכות ברכת המזון.
  9. על פי משנה מסכת ברכות כ, ב.
  10. כמובא בגמרא שם. וכן ראו רמב"ם הלכות ברכות פ"ה ה"א, רא"ש ברכות פ"ג סי"ג, טור ושו"ע ס"א, ועוד.
  11. כפי רש"י שם, ד"ה 'או דרבנן'. וראו סימן קפז ס"ז.
  12. תורת מנחם תשט"ו ח"ב, משיחת י"ג תמוז תשט"ו.
  13. במדבר, כז, ד
  14. שם, ה.
  15. פרש"י עה"פ.
  16. לשון חז"ל – פסחים נז, ב. יבמות קה, ב.
  17. דברים א, יז ובפרש"י.
  18. שם, ח.
  19. עד לשמונה פסוקים האחרונים שהיו בסוף שנת הארבעים
  20. ס, סע"א.