פרשת דברים

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
גרסה מ־01:49, 27 באוקטובר 2020 מאת חלוקה בוט (שיחה | תרומות) (החלפת טקסט – " {{הערה|" ב־"{{הערה|")
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרשת דברים היא הפרשה הראשונה בספר דברים (מפרק א' פסוק א' עד פרק ג' פסוק כ"ג). פרשה זו נקראת תמיד בשבת שלפני ט' באב והיא נקראת "שבת חזון" על שם שמפטירים את הפרשה בנביא המתחילה במילים "חזון ישעיהו בן אמוץ".

הפרשה בקצרה

הקדמה: השבוע אנו מתחילים את ספר דברים, הספר החמישי והאחרון של חמישה חומשי תורה. לספר הזה שם נוסף "משנה תורה" ופירושו שבספר זה חוזרת התורה שוב על המסופר בספרים הקודמים. אך למרות שנראה כי מדובר בחזרה על דברים שנאמרו, ישנם יותר משבעים מצוות חדשות שניתנו לראשונה בספר דברים.

  • ראשון - עם ישראל נמצא בסיום ארבעים שנים במדבר סיני, והם ממש לפני הירדן בכניסה לארץ ישראל. הם כעת סיימו לנצח את המדיינים, ופטירתו של משה רבינו מתקרבת. כעת מתחיל משה לגעור בבני ישראל על כל המעשים הלא טובים שעו במשך ארבעים השנים האחרונות.
  • שני - משה מספר על העבר וגוער בעם ישראל. משה מספר כיצד מינה דיינים באופן הירארכי, ואז על ההתקרבות לכניסה לארץ ישראל.
  • שלישי - משה חוזר על סיפור המרגלים, כאשר העם ביקשו לשלוח מרגלים לבדוק את ארץ כנען, וכולם חוץ משניים חזרו עם דיווח מרושע, לפיו אין דרך לכבוש את הארץ. עם ישראל האמין למרגלים ולא האמין בהשם.
  • רביעי - משה רבינו ממשיך לספר על פרשיית המרגלים. הוא אומר כי הילדים - בשונה מהמבוגרים - יכנסו בסופו של דבר לארץ אותה הבטיח ה' לבני ישראל, אך העם כולו יחזור למדבר ויסתובב שם במשך ארבעים שנה. כעת חלק מהעם הבין את הטעות והחליט לעלות לישראל למרות הכל, אך הם נהרגו בידי האמוריים, כיון שהשם לא היה עימהם.
  • חמישי - משה מספר על מסעות ישראל במספר חניות במדבר. ביניהם אנו מוצאים את ארץ שעיר שהיתה שייכת לצאצאיו של עשיו - אחיו של יעקב אבינו, וכן את ארץ מואב שהיתה שייכת לצאצאיו של לוט. בשני המקרים הזהיר הקב"ה את ישראל שלא להלחם עמם, כיון שהארץ ניתנה לאותם עמים במתנה מאיתו. העלייה מסתיימת עם התחלת סיפור מלחמת ישראל עם סיחון.
  • שישי - מסיימת התורה את סיפור המלחמה עם סיחון. הקב"ה נתן את העם בידי ישראל שכבשו את כל הארץ. באופן דומה, הקב"ה נתן בידם את הבשן, זאת למרות שעריהם היו בצורות ועם חומה ודלתיים. זאת הארץ שניתנה לשבטים ראובן, גד וחצי שבט המנשה, והיא נמצאת בצידו המזרחי של הירדן.
  • שביעי - חוזרת התורה על התנאים וההוראות לאותם שבטים, באם הם רוצים לקבל נחלה בעבר הירדן המזרחי. לשם כך עליהם לחצות ביחד עם אחיהם את הירדן ולהלחם בעמי הארץ, ורק לאחר שכל בני ישראל יישבו על אדמתם, יוכלו אלו לחזור למשפחותיהם ולצאנם בצידו השני של הירדן. ליהושע, שיוביל את ישראל אל הארץ, נאמר: ראה כיצד ה' נותן לעם ישראל לנצח בקלות את כל העמים, באופן דומה הוא יתן בידך את העמים הגרים כעת בארץ, כאשר תכנס לארץ ישראל המובטחת.

בתורת החסידות

ברבינו בחיי[1] מקשר מעלה זו של בני גד – "וטרף זרוע עם קדקד" – עם מצות התפילין, תפילין של יד ותפילין של ראש, וז"ל: "היו בטוחים בגבורתם וכחם בזכות המצוה שבידם, וכענין שדרשו רז"ל: וטרף זרוע – בזכות תפילין שבזרוע; אף קדקד – בזכות תפילין שבראש". ויש לבאר הרמז בשייכות שתפילין לגד דוקא: "גד" הוא אותיות ג' ד'[2]. ובתפילין של ראש יש הרי שני שינ"ין: שי"ן אחת עם ג' ראשים, ושי"ן אחת עם ד' ראשים – גד[3]. ומה הטעם בבני גד הורגשה סגולת התפילין ביתר שאת על שאר השבטים, ובהם הוא שנתקיים "וטרף זרוע אף קדקד". ובהלכות קטנות להרא"ש הל' תפילין[4] כתב "שמפני קיום מצות תפילין ותיקונן יתקיים באנשי המלחמה וטרף זרוע אף קדקוד". ומצוה וזכות לפרסם הלכה זו בין כל אנשי המלחמה וקרוביהם וידידיהם בכל מקום שהם. (ע"פ לקוטי שיחות ח"ט עמ' 11)

קישורים חיצונים

הערות שוליים

  1. ס"פ מטות
  2. ראה אור התורה ויחי שפב, ב ואילך, ובהנסמן שם
  3. ראה זח"ג רנד, ב. ולהעיר גם מהמבואר בסידור עם דא"ח שער התפילין (בתחילתו), שבחינת המוחין העליונים שמתגלים על ידי התפילין, בתחילה הם במספר שלוש (ג) ואחר כך מתחלקים לארבע (ד), עיין שם
  4. סט"ו – הובא במעדני יו"ט שם