עלייה לתורה
עלייה לתורה הינה חלק ממעמד קריאת התורה בו העולה נקרא לברך על הספר תורה ולהתכבד לעמוד על ידו בשעה שהבעל קורא קורא מתוך הספר בקול קטע מתוך הספר את הקטע השייך לאותו יום.
המשמעות של מילים אלו היא כי מכיון שהתורה מרוממת את נפשו של האדם ומדבקת אותו ליוצרו, על כן העולה לתורה נקרא בשם זה שכן הוא עולה במדרגה רוחנית נוספת ומתקרב לבורא עולם. יש גם למילים אלו משמעות פשוטה, מכיון שקריאת התורה נערכת על בימה מוגבהת, והעולה לתורה מתבקש לעלות עליה.
בשבת רגילה ישנם שמונה עולים לתורה, ובימים שני וחמישי ישנם שלוש עליות בלבד. בחגים ובתעניות משתנה מספר הקרואים לעלות לתורה כפי שנקבע בהלכה.
מנהגי חב"ד בעליה לתורה
- זמני העליה
- חתן בר מצווה צריך לעלות בפעם הראשונה בתפילת מנחה של שבת היות וזהו זמן רצון מיוחד.
- בשיחת אחרון של פסח תשמ"ח עורר הרבי על עליה לתורה ביום השבת שלפני יום הולדת, וכשיום -ההולדת חל ביום הקריאה - גם ביום-הולדת עצמו.
- המנהג הוא כי חתן לפני חתונתו עולה לתורה.
- בשונה מקהילות אחרות, הרבי שולל את המנהג שחתן הבר מצווה קורא בעצמו את העליה בה הוא מתכבד וזאת בכדי שלא להשקיע בדברים חסרי משמעות ובכך לעמעם את ההכנות הרוחניות הנדרשות ממנו.
- העליה לתורה עצמה
- כאשר אדם שומע שקראו בשמו לעלות לתורה, מזדרז להגיע לבימת הקריאה, והולך בדרך הקצרה ביותר ומזדרז בהליכתו.
- לפני הברכה, מנשקים את מקום הקריאה (באמצעות האבנט של הספר תורה או הטלית) את המילים בתחילת הקריאה, בסופה, ושוב בתחילתה.
- הרבי מברך על הספר כשהוא סגור, ראשו מוטה מעט הצידה, מגביה את עצי החיים קודם הברכה (באופן שעץ החיים הימני מעל השמאלי מעט), ואומר "ברכו את ה' המבורך".
- בזמן הקריאה העולה לתורה קורא בלחש יחד עם הבעל קורא, ואוחז את העץ החיים הימני בידו הימנית.
- בסיום העליה, מנשקים את מקום הקריאה (באמצעות האבנט של הספר תורה או הטלית) את המילים בסיום הקריאה, בתחילתה, ושוב בסיומה.
- לאחר העליה נותרים לעמוד עד סיום הקריאה הבאה, ויורדים מהבימה בדרך הארוכה בין גברא לגברא.
- סיום הקריאה
- בעת הקדיש בסיום הקריאה, מקפידים להצמיד את האבנט של הספר תורה מצידו הימני ולכסות את הספר
- לפני הגבהת הספר, מנשקים את העמודים אותם מגביהים (לפחות שלושה עמודים)
- לאחר ההגבהה מחזירים את הספר לבימה, גוללים אותו, ורק לאחר מכן מתיישבים ועוטפים אותו באבנט ובמעיל[1]
סדר הקדימה והאיחור בכיבוד העליות
בסדר הקדימה בכיבוד העליות לתורה, ישנם דינים ומנהגים רבים[2].
על פי ההלכה, העליה החשובה ביותר היא העליה הראשונה של ישראל, שהרי בעוד שהעליה הראשונה והשניה ניתנים לכהן וללוי, נמצא כי העליה השלישית היא הראשונה אשר בה ניתן לכבד יהודי שאינו כהן ואינו לוי. ובימות החול זו היא גם העליה היחידה, המוענקת על פי רוב למי שקנה את זכויות העליה לתורה, או למי שהוא מחויב לעלות לתורה על פי המנהג, כגון בעל יארצייט.
גם בשבת שבה יש שבעה עליות, העליה החשובה ביותר על פי ההלכה היא העליה השלישית, מכיון שהיא כאמור העליה הראשונה בה ניתן לכבד אדם שאינו כהן או לוי. למרות זאת, על פי תורת הקבלה והחסידות, העליה החשובה ביותר היא העליה השישית, מכיון שעל פי הקבלה כל עליה מכוונות כנגד ספירה אחרת, ונמצא כי העליה השישית מכוונת כנגד ספירת היסוד, אשר צדיק הדור נמשל אליה במאמר הכתוב "צדיק יסוד עולם", מכיון שכל ההשפעות באות על ידי מידת היסוד, שהיא מידת ההתקשרות המוחלטת להקדוש ברוך הוא, התקשרות הכוללת בתוכה את כל חלקי הנפש (חסד גבורה תפארת נצח והוד).
ראו גם
לקריאה נוספת
- סדר עליה לתורה - אוצר ביאורים במנהגי הרבי (זה הקישור באוצר החכמה לארבעים העמודים הראשונים בשביל להכניס את התוכן שלהם לערך), קובץ בהוצאת ישיבת חב"ד מיניסוטה.