רבי שניאור זלמן מליאדי (אדמו"ר הזקן)
אדמו"ר הזקן - רבי שניאור זלמן בורוכוביץ - נולד בח"י אלול קה"ת לאביו רבי ברוך ולאמו הרבנית רבקה בליאזני שבפלך מוהילוב בבלארוס, שהייתה אז תחת שלטון פולין.
נפטר בליל מוצאי שבת פרשת שמות כ"ד טבת תקע"ג ומנוחתו כבוד בעיר האדיטש.
לידתו
רבי ברוך והרבנית רבקה נישאו ביום שישי י"ז אלול תק"ג. בעצת ר' יצחק שאול נסעו יחד בחודש מנחם אב ה'תק"ד אל הבעל שם טוב, כיון שעדיין לא ניפקדו. הבעש"ט שידע כי נשמה חדשה צריכה לרדת לעולם, ברכם והבטיח להם שבשנה הבאה יפקדו בבן זכר.
ביום ההולדת שלו - ח"י אלול נח"ת, ערך הבעש"ט סעודה ובמהלכה ברך את ר' ברוך: למועד הזה ממש אתם חובקים בן.
שנה לאחר מכן, ביום הרביעי ח"י אלול קה"ת ירדה לעולם נשמה חדשה, בעיירה קטנה ליד ליאזני – רבי שניאור זלמן, אשר האיר את העולם בשני אורות של התורה: הנגלית והחסידות.
ילדותו
ביום הכיפורים שנת ה'תק"ו נסע ר' ברוך אל הבעש"ט, וקיבל ממנו סדר איך להתנהג עם הילד. הבעש"ט הזהירו שלא לספר לאף אחד שנולד לו בן ולא על חכמותיו.
בגיל שנה החל לדבר, בהיותו בן שנתיים הרגישו הוריו כי לילד יש זיכרון ותפיסה בלתי רגילים. בהגיעו לגיל 3 ח"י אלול ה'תק"ח הביאו אותו הוריו ודודתו (אחות אביו), הרבנית דבורה לאה למז'יבוז' אל הבעש"ט. מייד לאחר שהבעש"ט חינך אותו בפאות הראש בירכו ברכת כוהנים, הזהיר את הוריו לחזור מיד לביתם מבלי לספר על מקום היותם ולשאלת הילד מי היהודי שגזז את שערותיו השיבה אמו שזהו "סבא".
ביום ט"ו כסלו תק"י בגיל 5 התקבל ר' שניאור זלמן כאחד מחברי החברה קדישא בעיירה ליאזני.
מקטנותו היה מסודר בשמירת הזמן ובגיל 8 היה בקי בסידור "שער השמים" של השל"ה, והתנהג לפי השל"ה. כתב פירוש על התורה שכלל את הפירושים של רש"י, ראב"ע ורמב"ן אך לאחר שחלם שלוש פעמים כי רש"י, ראב"ע ורמב"ן תובעים אותו לדין, שרף את הפירוש!
בהיותו בן 11 החל בעסקנות כללית. בגיל בר מצווה בשנת ה'תקי"ח הוכתר בתארים גאון, תנא ופליג ובגיל 18 סיים ללמוד את כל התלמוד עם נושאי כליהם, ספרי ראשונים ואחרונים.
לאחר נישואיו, עם הרבנית סטערנא שהתקיימו ביום שישי י"ב מנחם אב תק"כ היה סמוך על שולחן חותנו בוויטבסק.
במזריטש
לאחר פסח שנת ה'תקכ"ד החליט בהסכמת אשתו לנסוע למקום תורה ועבודה. בהתאם לידיעתו כי בווילנה יכולים להתלמד ללמוד ובמעזריטש להתלמד איך להתפלל, החליט כי ללמוד יודע קצת אבל להתפלל לא ידע כמעט כלום והגיע למעזריטש ללמוד תורה אצל המגיד ממזריטש.
למד בחברותא עם רבי אברהם המלאך (בנו של המגיד). בגיל 25 החל בהוראת המגיד לחבר את השולחן ערוך הידוע בשם: "שולחן ערוך אדמו"ר הזקן". כשבא למעזריטש ביקשו חסידיו לעשותו רבי, אך אדמו"ר הזקן סירב בטענה כי הינו צעיר. כשהחליט להישאר במעזריטש גילה לו המגיד את דברי הבעש"ט - שהוא נשמה חדשה דאצילות בהתלבשות בגופו בגילוי, עבודתו לגלות ולבאר את תורת הבעש"ט באהבת ה' ואהבת ישראל ולגלות את דרך חסידות חב"ד (חכמה –בינה – דעת), כי צריכים לאהוב יהודי מפני שהוא יהודי.
יחד עם רבי מנחם מענדל מויטבסק נסע בשנת ה'תקל"ד לפגוש את הגר"א מווילנה, אך הגר"א לא קיבלם.
נשיא חסידות חב"ד
רבינו הזקן, למרות היותו מורם מעם כבר בקטנותו, מנהיג ומוביל, לא קיבל את נזר המנהיגות באופן רשמי, אלא בתהליך הדרגתי שנמשך חמש עשרה שנים.
בי”ח כסלו תקל”ג. המגיד ממזריטש מבקש מתלמידו אדמו"ר הזקן לעשות ככל יכולתו כדי למנות את בנו רבי אברהם המלאך לממלא מקומו, ואם לא ירצה בכך, אזי ימנו את רבי מנחם מענדל מויטבסק.
למחרת, י"ט כסלו תקל"ג, הסתלק הרב המגיד לגנזי מרומים. אדמו”ר הזקן, כמו רבים מתלמידי המגיד, מסר כתב התקשרות לבנו רבי אברהם המלאך ימים ספורים לאחר ההסתלקות.
לאחר הסתלקות הרב המגיד, התפזרו תלמידיו הגדולים כבירי הרוח בארצות שונות, שם הפיצו את תורת החסידות. בעוד שרבי אברהם “המלאך” התגורר במדינת וואהלין, הרי שרבי מענדל’י מויטבסק התגורר ברוסיה ושם הפיץ את תורת החסידות בסיוע תלמידיו הגדולים.
באותם שנים בערה במלוא עוזה המלחמה הגדולה עם המתנגדים, ולשם כך היה דרוש איש אשר רוח בו שידע לעמוד מול המתנגדים. באסיפה שנערכה באותה תקופה בראשות רבי אברהם המלאך, הוחלט למנות וועד הנהגה בראשו יעמוד מסדר כללי, אשר לו יהיה הכח והרשות לתת פקודות לכל המרכזים כפי שימצא לנכון לטובת התפשטות תנועת החסידות. לתפקיד ה’מסדר כללי’ נבחר אדמו”ר הזקן, שאכן מאז במשך שלוש שנים היה טרוד בנסיעותיו בין תלמידי המגיד לחזקם ולעודדם.
בתום שלוש השנים נסע רבי מנחם מענדל מויטבסק לארץ הקודש עם שלוש מאות איש עמו. זמן קצר קודם לכן ייסד אדמו”ר הזקן מרכז תורה בליאזני, הלא הם ה'חדרים'. ל’חדרים’ אלה התקבצו אברכים צעירים מכל האיזור, שישבו ושקדו בלימוד התורה כפי ההדרכה והסדר שהתווה להם אדמו”ר הזקן.
שנה זו, תקל"ו (1776), היא גם, כפי הנראה, השנה שבה החלה הנהגתו של רבי שניאור זלמן לקבל יותר ויותר את הגוון החב"די. במשך השנים הבאות נתגלה כיוון זה כמיוחד במינו, ולא עבר זמן רב והכל ידעו, כי בשיטת החסידות נולד זרם חדש – הזרם החב"די.
זמן רב היה אדמו”ר הזקן נתון בהתלבטות אם להצטרף אל רבי מענדל’י מויטבסק בנסיעתו לארץ הקודש. בתחילה חשב שלא לנסוע, ואף נימק זאת במכתבו לרבי ישראל מפולוצק: “...הסיבה העיקרית היא כי על מי אוכל לעזוב את אנ”ש אחינו בני ישראל...”. בהמשך המכתב הוא מזכיר את דברי המגיד על כך שהבעל שם טוב לא עלה בידו לעלות לארץ הקודש: “יש נשמות שצריכין דווקא ארץ ישראל ויש נשמות שצריכין דווקא חוץ לארץ” (אגרות קודש אדמוה”ז ח”א עמוד רב).
רבי מנחם מענדל מויטבסק כבר יצא לדרכו, בשעה שאדמו"ר הזקן החליט בכל זאת להצטרף אליו. הוא לקח את תלמידיו ונסע למוהילוב שם התעכבה שיירתו של רבי מנחם מענדל’י, והודיעו כי הוא מבקש להצטרף עמו לנסיעה. רבי מענדל’י וגדולי תלמידיו, חבריו של אדה”ז, שכנעו אותו נמרצות שישאר ברוסיה הלבנה ויטול על עצמו את שרביט מנהיגות עדת החסידים.
לא קלה היתה החלטתו של אדמו”ר הזקן. אף מורו ורבו המגיד התגלה אליו בחלום והורה לו להישאר. שעות ארוכות מדי יום, במשך שבוע שלם, הסתגר עם רבי מנחם מענדל בחדרו. בתום אותו שבוע גורלי החליט אדמו”ר הזקן להישאר ברוסיה.
רבינו הזקן נשאר במוהילוב, בעוד שאר אהוביו ממשיכים בדרכם לארץ הקודש. רק בתחילת חודש אלול של אותה שנה עזב אדמו”ר הזקן את מוהילוב בדרכו חזרה אל קהילת הקודש שבליאזנא, לאחר שראשי הקהילה, אנשים פשוטים אך יראי אלוקים ומחבבי בני תורה, קיבלו על עצמם להחזיק ולכלכל את אדמו”ר הזקן, שלושת אחיו ומשפחותיהם יחד עם כל האברכים ותלמידי החדרים. כמו כן קיבלו על עצמם לארח בסבר פנים יפות את החסידים האורחים שהגיעו מכל קצוי רוסיה וליטא מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו, להסתופף בצילא דמהימנותא.
חודשים מספר ארכה הדרך חזרה לליאזנא, ובעיצומו של חודש שבט תקל”ח הגיע צלחה בחזרה לליאזנא.
בתחילה הנהיג רבי מענדל’י מויטבסק את הנהגת החסידים מארץ הקודש על ידי מכתבים ושד”רים שהגיעו תכופות מארץ ישראל לרוסיה.
באותם ימים רבינו הזקן כבר היה מנהיג נכבד בעמיו, ואלפי חסידים הסתופפו בצילו. למרות כל זאת, השתוקקותם לדמות של ‘רבי’ שיהיה לידם בגשמיות, אשר יבוא ויצא לפניהם - הלכה והתעצמה. הם לא הסתירו שאיפה זו מרבי מענדל’י. הוא הורה להם כי למרות היותם מקושרים עמו - הרי שרשאים הם לבקש תבונה וחיזוק מ”הצדיקים והחסידים הרבנים והשלמים . . שכל דבריהם כגחלי אש מועצות ודעת אלוקים”, “גדולי העצה מפורסמים בתורה וביראת ה’ הנמצאים עמהם במקומות מושבותם”.
צדיקים אלה עליהם התכוון רבי מענדל’י, היו רבי ישראל מפולוצק (ששהה באותה עת כשד”ר בארצם), רבי יששכר בער מליובאוויטש, “וכבוד הרב מו”ה שניאור זלמן (אדמו"ר הזקן) ד’ ישמרם ויה’ שמם לעולם. והחוט המשולש וכו’. אשר בע”ה בידם טובם. מרב טוב הגנוז והצפון. להאיר עיניהם ולהחיות, ועצם אמונה ופעולתם אמת”.
בכך נתן רבי מענדל’י הרשאה לאנ”ש ברייסין להשען על האילנות הגדולים והמפורסמים במדינת רייסין, לשאול בעצם ולהקשיב לדעתם.
מצב זה נמשך תקופה מסויימת, כאשר רבי מענדל’י הוא המנהיג הבלתי מעורער, בעוד שלושת הצדיקים ממלאי מקומו בכל הנושא להוראת דרך ה’ ובמתן עצה ותבונה בנושאים רוחניים שונים שעלו על הפרק.
לימים חש רבי מנחם מענדל כי למרות התאמצותו ויגיעתו לנהל את עדת החסידים מרחוק על ידי המכתבים, הרי שיש מחסידיו שהחלו לשוטט במקומות אחרים כדי לבקש תורה מפי צדיקים שונים במזרח אירופה. היו מהם שדרשו להביא מפולין את ‘החוזה’ מלובלין ולהעטירו בכתר המנהיגות על עדת החסידים ברוסיה.
כשהבין רבי מענדל’י שהתופעה הולכת ומתרחבת - החליט לעשות מעשה.
בשנת תקמ”ו הוא משגר אגרת מיוחדת לחברו-תלמידו אדמו"ר הזקן, אותה הוא פותח בשבחים שלא נמצאו כדוגמתם בשאר מכתביו:
“אור זרוע לצדיק הולך ואור, טל אורות טלו לישראל. יפרח כשושנה ושרשיו כלבנון, ממנו פרי נמצא, כל מוצאו מצא חיים ושלום, ה”ה כבוד אהובנו ידיד ה’ וידיד נפשי רחימא דלבאי הרב המאור אור המופלא ואוצר נחמד בנוה חכם בעוז לאלהים זה סיני כק”ש מוהר”ר שניאור זלמן נ”י”.
באגרת זו מורה רבי מענדל’י לחברו-תלמידו הדגול, רבי שניאור זלמן, כי הגיע הזמן שיקבל על עצמו את עול הנהגת החסידים בחוץ לארץ כ’רבי’ ו’נשיא’ לכל דבר ועניין. בקשתו זו של רבי מענדל’י הגיעה בהפצרה ודרישה גם יחד:
“ולא באתי כי אם בתוספת אהבתו במכתב יד עצמי להעיר צדקו ותורת אלהיו בלבו לא תמעד אשוריו. למה תאמר נסתרה דרכי מה’ לפרנס את ישראל לאביהם שבשמים, להורות הדרך, ומי כמוהו מורה בכל מדינתם, כי נר מצוה ותורה אור והולך ואור עד נכון היום, ואינם צריכים לנביא וחוזה, כי לא נביא וחוזה אנכי, וה’ אור לו. רק חזק ואמץ, בטח בה’ ורעה אמונה, כי רועה נתנו ה’”.
רבי מענדל’י מבקש במפגיע כי לא יתחמק מן המשימה המוטלת עליו להיות רועה לעדת החסידים כי “רועה נתנו ה’”. הצדיק השוהה בטבריה אף מוסיף ומבטיחו נאמנה בברכת הצלחה “לך בכוחך זה והושעת את ישראל להכביד עליהם עול תורה ומצוות. וממילא יקויים בהם כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ וכו’”.
רבי מענדל’י אף מתווה לפניו דרכי הנהגה על פיהם ינהיג את עדת החסידים:
“ועיקר להרחיקם מנימוסי הגויים ומחוקותיהם הרחק מאד, ובל יטמאו בכל אלה קרינן ביה שהוא עיקר, והיא התחלת הטומאה והמשכת הקליפות, כמבואר במכתבי הארוך. אור חיים למעלה למשכילים. ולא היתה כוונתי שילכו בגדולות ונפלאות מתאם, כי אם להרחיב את לב הקורא להתרחק מאד מטומאת הגוים”.
באותם ימים רבינו הזקן כבר היה מנהיג נכבד בעמיו, כאשר אלפי חסידים הסתופפו בצילו, וב’חדרים’ שלו היו מאות תלמידים גאונים, קדושים ובעלי תריסין, שכל אחד מהם היווה ברכה בפני עצמה.
למרות זאת רבינו הזקן לא שש לקבל על עצמו את התואר ‘רבי’ ו’נשיא’ עם כל העול הכרוך בזה. ביום ראשון “לסדר ‘ונחנו מה’ שנת תקמ”ח” משיב רבי שניאור זלמן במכתב שנכתב מעומק לבו הטהור:
“ישא ברכה מאת ה’. העולה להר ה’ והקם במקום קדשו הרי הוא כבוד קודש אדמו”ר נפשי קשורה בנפשו. איש אלקים וכו’ וכו’ מורינו ורבינו הרב ר’ מנחם מענדיל שיחי’ נצח בעיר הקודש טבריה תבנה ותכונן. אחר דרישת שלום כבוד קדושתו כמשפט לאוהבי שמו.
“הנה שמעתי וחיל ורעדה אחזוני מקול הקורא דברי כבוד קדושתו יאיר נרו במכתבו לאנ”ש החביבים שיחיו נצח. שאותי בחר ומשח להיות לרועה נאמן ולמנהל ומורה צדק לצאן קדשים; יהפוך נא בזכותי מורנו ורבינו יאיר נרו כי אין ביכלתי. מי אנכי אשר עמס עלי המשא הקדושה הזאת איכה אשא לבדי.
“אבל ל[ה]מרות חפץ קדשו גם כן לא אוכל, אשר על כן אך בזאת נאות לו אשר מדי יום ביומו יעלה אותי על זכרונו ולהעלותם איש על מחנה”ו ואיש על דגל”ו. ומיום זה והלאה שאקבל תשובת קדשו עם ברכותיו ברכת מורי”ם י”נ מן אז והלאה אשא על הכתף המשא הקדושה. ומי שהשלום שלו ישים עלינו שלום ואבה ואחוה וריעות ויהיה לבבם עם לבבי כאשר לבבי עם לבבם”.
מכתב זה נכתב כארבעה חדשים לפני הסתלקותו של רבי מענדל’י.
רבינו הזקן חושש לקבל על עצמו את העול, אך למרות זאת הוא מסכים - לא לפני שהוא מבקש ומפציר בצדיק כי יעלהו בזכרונו מדי יום ביומו ויברכו בכל הברכות.
רבי מענדל’י מצידו לא שקט על שמריו, ובמכתבים נוספים עודד את חסידיו ברוסיה לקבל על עצמם את עול הנהגתו ונשיאותו של רבי שניאור זלמן. במכתב נוסף שכתב בשנת תקמ”ח, זמן קצר לפני הסתלקותו הוא משגר את מכתבו האחרון בו הוא מכתיר אל רבי שניאור זלמן למנהיג בלעדי ובלתי מעורער של עדת החסידים ברוסיה:
“..כולכם חייבין בכבודו, שהרי כמה יגיעות יגע וכתת רגליו הרחק נדוד נע ונד זמן טובא למען שמוע דברי אלקים חיים .. שהשליך נפשו אחר גוו לכתת רגליו לדרוש את ד’, ונעשה עפר תחת רגלי צדיקים לשמוע דבר ד’ היקר בעיניו”.
בעקבות זאת חסידי רוסיה קיבלו על עצמם את נשיאותו של רבינו הזקן שזה מכבר החל אורו להתפשט ולהאיר מליאזנא לכל היהודים ברוסיה “ואור החסידות התחיל להאיר במדינתנו ביתר שאת ויתר עז”.
חמש-עשרה שנה לאחר הסתלקות הרב המגיד, קיבל אדמו”ר הזקן על עצמו להיות רבם ומנהיגם של החסידים בכל המובנים.
מאסריו
- לערך המלא: מאסר וגאולת אדמו"ר הזקן.
חסידות חב"ד הפכה מעתה למטרה העיקרית שאליה כוונו התקפותיהם של המתנגדים-מזה ושל המשכילים-מזה. רבי שניאור זלמן סבל רבות בשל כך, ובשנת תקנ"ט (1799) אף נאסר על-ידי השלטון הצארי, בעקבות הלשנה של המתנגדים והמשכילים. הוא ישב 53 יום במאסר בפטרבורג, כאשר עונש מוות, המיועד למורדים במלכות, מרחף מעליו. אולם בסופו של דבר הצליח להוכיח את חפותו ויצא בכבוד ובניצחון גדול, ביום שלישי י"ט כסלו תקנ"ט לפנות ערב, כאשר קרא בתהילים את הפסוק "פדה בשלום נפשי". יום צאתו לחירות, י"ט בכסלו, הפך מאז לחג-הגאולה בקרב חסידי חב"ד והקרובים אליהם.
במאסר השני בשנת תקס"א לא ישב במאסר כבד כבראשונה, אך המלשינות הייתה כבדה יותר ויצא לחירות בנר שלישי או חמישי של חנוכה.
ספר היסוד התניא
במשך עשרים שנה משנת תקל"ה (1775) כתב אדמו"ר הזקן את הספר בו הוא פורש את משנתו, משנת חסידות חב"ד. כמו כן כתב בו עצות ותשובות רבות על שאלות בענייני עבודת ה' ששאלוהו חסידיו ביחידות. בשנת תקנ"ה (1795) סיים את כתיבתו, ואישר להעתיקו. הספר הופץ בקרב החסידים שקיבלוהו בשמחה.
מתנגדי החסידות חששו מהשפעת הספר, ועל כן הטילו בו זיופים מכוונים על מנת להציגו כספר "כפרני". עם זיופים כאלה הציגוהו בפני הגאון מוילנה, ומשום כך הורה לשרפו. כשנודע לאדמו"ר הזקן על כך, הורה להדפיסו ובכך למנוע את המשך זיופו.
בשנת תקנ"ז (1797) שלח אדמו"ר הזקן את הספר לבית הדפוס בסלאוויטא, כשהוא מבקש מחבריו, תלמידי המגיד ממזריטש, ר' זושא מאניפולי ור' יהודה לייב הכהן לצרף את הסכמתם. הללו התפעלו מאד מהספר וצרפו את הסכמותיהם החמות. העותקים הראשונים הגיעו לידי אדמו"ר הזקן ב-כ' כסלו תקנ"ז.
בתחילה היו מראשי החסידות שלא קיבלו את הספר, עקב האלמנט האינטלקטואלי שבמשנת חסידות חב"ד, אך לבסוף הוא אומץ בחום גם על ידם. כיום, הספר נחשב לראשון בחשיבות מבין ספרי היסוד של תנועת החסידות, נערץ על ידי כל זרמיה ונלמד בכל תפוצות ישראל.
בספר זה מצויים יסודותיה של תורת חב"ד ופנימיות התורה. הספר מבאר בהרחבה את מבנה נפש האדם ואת מערך הכוחות הפועל בקרבו; הוא חודר לעומקן של בעיות פילוסופיות מקיפות, כמו היחס בין הבורא לעולם, בריאת יש מאין, אחדות ה', מטרת התורה והמצוות וכדומה, והוא סולל לפני האדם דרך בטוחה וקלה להגיע לדרגות נעלות ולעבוד את ה' כראוי.
ספר התניא השפיע השפעה מכרעת על האמונה היהודית. עד הבעש"ט היו דעות גדולי ישראל חלוקות בענין אופן השגחתו של הקב"ה על עולמו. הבעש"ט חידש שההשגחה של הקב"ה הינה השגחה פרטית על כל פרט ופרט ביקום. אדמו"ר הזקן, בביאורו את שיטת הבעש"ט בספרו, הפך את אמונה זו לרווחת בכל קהילות ישראל.
השפעתו היתה רבה כל כך עד שאפילו תלמידו של הגר"א, ר' חיים מוולוז'ין, חזר בו מתפיסת רבו, בעקבות הלימוד בתניא, והודה בספרו 'נפש החיים' שהאמת כשיטת החסידות בענין "צמצום לא כפשוטו".
כיום משתתפים ברחבי העולם כולו, יהודים רבים, חסידים וליטאים, חרדים ואף כאלה שאינם מגדירים עצמם כשומרי תורה ומצוות, בשיעורים הנלמדים בספר זה ואשר להם השפעה מכרעת על חייהם של אנשים רבים. חסידים רבים הצטרפו לחסידות חב"ד בעקבות לימוד התניא. אכן, נכרת בהשפעתו של ספר זה שהוא היסודי בחסידות, הבטחתו של המשיח לבעש"ט "יפוצו מעינותיך חוצה".
בליאדי
בעיירה ליאדי התיישב אדמו"ר הזקן בי"ד מנחם אב תקס"א.
מאז בואו של אדמו"ר הזקן לליאדי התווספו לעדת החסידים עשרות אלפי חסידים.
לאחר מאסרו השני של אדמו"ר הזקן ביקשו השלטונות שאדמו"ר הזקן יקבע את מקומו בעיר פטרבורג. הדבר גרם צער רב לחסידים. באותה עת היה בפטרבורג הנסיך ליובאמירסקי. כשראה את אדמו"ר הזקן התפעל ממנו ורצה לפגוש אותו. אחד מהחסידים סיפר לנסיך את גדולת אדמו"ר הזקן ואיך שרבבות אנשים מכבדים אותו, ובתוך כך סיפר לו על הצער הגדול שיש לחסידים מזה שהשלטונות רוצים שאדמו"ר הזקן ישאר לגור בפטרבורג.
כשפגש הנסיך את אדמו"ר הזקן, אמר לו שאם יסכים להתיישב באחת מהעיירות שתחת חסותו, הוא יפעל אצל השלטונות שיסיכמו לכך. אדמו"ר הזקן הסכים והתיישב בעיירה ליאדי.
הנסיך ציווה לבנות בית עבור אדמו"ר הזקן וחסידיו, וביום שישי, ערב שבת נחמו, הגיע אדמו"ר הזקן בלווית חמשת אלפים חסידים והתיישב בליאדי.
כל ימי שבתו של אדמו"ר הזקן בליאדי היו ימים של קורת רוח. עבודתו בעסקנות הכלל התפשטה בכל רחבי רוסיה הלבנה ואוקראינה. גם מהמתנגדים הונח לו ויכול היה לעבוד את עבדותו ללא הגבלה.
מלחמת צרפת רוסיה
מיד בפרוץ מלחמת נפוליאון נגד הממלכה הרוסית, גילה כ"ק רבינו הזקן את דעתו בפני החסידים, שבמידה ונפוליאון יינצח, ייתכן מצב שבו יוקל ליהודים מבחינה גשמית, אך מבחינה רוחנית עלולה להתרבות המינות וההפקרות רח"ל. אשר על כן עשה כ"ק אדמו"ר הזקן את כל אשר לאל ידו לסייע לצבא הרוסי, ומיד לאחר שצבאו של נפוליאון פלש לרוסיה ביום י"ד תמוז שנת תקע"ב (1812 למניינם) – שלח כ"ק רבינו הזקן כמה מהחסידים על מנת שייצאו לבצע משימות ריגול עבור הצבא הרוסי במפקדות הצבא הצרפתי (והמפורסם שבין החסידים שיצאו לרגל היה הרה"ח ר' משה מיזליש).
כ"ק אדמו"ר הזקן פנה באיגרת קודש אל כל היהודים ברוסיה וביקש מהם שיעמדו לעזר ושיסייעו לממשלה הרוסית בכספם, בעבודתם ובכל אשר להם. כ"ק רבינו הזקן סיים את איגרתו במשפט, וזה לשונו; "ואתם אל ירך לבבכם ואל תשימו לב להניצחונות הזמניות של השונא כי הניצחון הגמור יהיה על צד מלך רוסיא".
כ"ק אדמו"ר הזקן לא רצה לעזוב בתקופת המלחמה את מקום מגוריו בעיר ליאדי, וזאת לכל לראש בכדי שלא תיפול רוחם של יהודי רוסיה הלבנה. אולם כאשר צבא נפוליאון התקדם במהירות לעבר עירו ליאדי, ציווה כ"ק רבינו הזקן על כל התושבים היהודים לעזוב את העיר במהירות האפשרית, היה זה ביום השישי, כ"ט מנחם-אב, ער"ח אלול שנת תקע"ב. כ"ק אדמו"ר הזקן ביחד עם בני ביתו ועימם כשלוש מאות משפחות חסידים עזבו בבהילות רבה את העיר ליאדי שהיתה נמצאת בסכנת פלישה מיידית של צבא נפוליאון.
בטרם עזבו משפחות החסידים את בתיהם, ציווה עליהם כ"ק רבינו הזקן לקחת את כל כלי הבית עימם, גם את מיטותיהם ושולחנותיהם. את כל הדברים הישנים הוא ציווה לשרוף. לאחר שכל החסידים עזבו את העיר וכבר עשו כברת דרך, ציווה עליהם כ"ק אדמו"ר הזקן לחזור לעיר ליאדי ולבדוק אולי בכל זאת נותר איזה שהוא כלי או בגד, ואכן להפתעתם הרבה מצאו החסידים שני נעלי-בית בלויים, וכ"ק רבינו הזקן ציווה עליהם לשרוף את כל הבית שבו נמצאו הפריטים האלו.
זמן קצר לאחר עזיבתו של כ"ק רבינו הזקן את העיר ליאדי הגיע לשם נפוליאון עצמו כשהוא מלווה באנשי חייל, הוא מיהר אל מקום ביתו של כ"ק אדמו"ר הזקן, וכשראה שהבית עולה בלהבות הורה לחייליו לכבות את הדליקה, אבל מפאת גודלה של האש שהתפשטה במקום חייליו לא יכלו לגשת לבית. כאשר ראה נפוליאון כי מביתו של כ"ק רבינו הזקן לא יוכל להציל דבר, פנה לתושבי העיר ליאדי וביקש מהם שיביאו לו איזה דבר מכ"ק רבינו הזקן כדוגמת: מטבע, כלי מסויים וכדומה. נפוליאון הבטיח לשלם הון תועפות למי שיביא חפץ מסויים ששייך לכ"ק אדמו"ר הזקן, אך הם לא מצאו דבר.
במשך מאה וארבעים יום היו כ"ק רבינו הזקן וביחד עימו שלוש מאות המשפחות מטולטלים בדרך הקשה כאשר הם מלווים באנשי צבא רוסיים, עד אשר הגיעו לכפר פייענא שם מצאו מרגוע לנפשם. כאשר הגיעו לכפר פייענא נתבשרו משפחות החסידים כי דבריו של כ"ק רבינו הזקן אכן נתקיימו ונתגשמו וצבאו של נפוליאון היחל לנחול מפלות, וכפי שכותב כ"ק אדמו"ר האמצעי, וזה לשונו: "ובי"ט כסלו שמענו שהי' מפלה להשונא סמוך לקרסנא ומבריחים אותו ככלב, והיינו אך שמחים כי נתקיים הכל לא נפל דבר וחצי דבר..."
כאשר כ"ק אדמו"ר הזקן עזב את העיר ליאדי, העתיקה ממלכת חסידות חב"ד את בירתה מהעיר ליאדי למקום מושבה החדש בעיירה ליובאוויטש שבה התיישב לאחר כשנה כ"ק אדמו"ר האמצעי בנו וממשיך דרכו.
הסתלקותו
ביום שישי י"ב טבת הגיעו לכפר פייענא, אך מרוב חלישות ומצערו הרב על שעוללו חיילי נפוליון ליהודים, נפטר בליל מוצאי שבת פרשת שמות כ"ד טבת תקע"ג. משם הובא לקבורה בעיר האדיטש.
על תפלת ערבית קודם פטירתו של אדמו"ר הזקן סיפרו בניו שהייתה "בדעה צלולה ומיושבת ובדביקות נפלאה".
דיבורים אחרונים
ב'ספר השיחות תרצ"ט' עמוד 338 נדפס סיפורו של כ"ק אדמו"ר הריי"צ, על דברים שאמר אדמו"ר הזקן "במוצאי שבת קודש האחרון לפני הסתלקותו:
"דער וואס וועט זיך האלטן אן מיין קליאמקע וועל איך אים טאן א טובה [זה שיאחז ב"ידית" שלי אעשה לו טובה] בעלמא דין ובעלמא דאתי". ובהמשך מביא ש"יש על פתגם זה שמונה פירושים מאדמו"ר הצמח צדק ומפורט פירוש אחד".
בהתוועדות כ"ד טבת תרנ"ז הזכיר כ"ק אדמו"ר הרש"ב פתגם זה באומרו: "דער וואס האלט זיך אן דעם רבי'נס קליאמקע היט אים דער רבי [=שומר עליו הרבי] אין גשמיות און אין רוחניות" ('אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ כרך ד ע' רמא).
בספר 'לקוטי ספורים' מובא סיפור בשם המשפיע הרב שמואל גרונם אסתרמן: ידוע שכ"ק אדמוה"ז . . נסתלק במוצשב"ק (כ"ד טבת תקע"ג) קודם הסתלקותו אמר לנכדו הרה"ק הרמ"מ בעל צ"צ זצ"ל בזה"ל: מענדל פרעג! [=שאל!] והוא לא הרגיש מה היתה כוונתו מה שישאל ממנו. ואח"כ אמר שכוונתו היתה שאצל בנו הרה"ק ר' ברוך שלום זצ"ל חסרו לו פס ידו הימנית והאצבעות מלידה, והיתה אח"כ שאלה גדולה לענין הנחת תפילין על איזה יד יניח (עי' שו"ת צ"צ חלק או"ח סי' ה' ו' זיי"ן), ואמר כ"ק אדמו"ר הצ"צ שכוונתו היתה שישאל על זה.
ברשימה אחרת של כ"ק אדמו"ר הריי"צ, הוזכרו דברים שאמר אדמו"ר הזקן לנכדו קודם הסתלקותו. דברים אלו שמע מאביו, אדמו"ר מהורש"ב. אדמו"ר הריי"צ מספר שרבי [[ברוך שלום שניאורסון (בן אדמו"ר הצמח צדק}|ברוך שלום]], בן אדמו"ר הצמח צדק סיפר: . . ששמעתי מכ"ק אאזמו"ר הזקן במוצאי שבת האחרון בגופו הקדוש בעולם זה שאמר לכ"ק דודי הר' נחום, ההעברה מעולם זה לעולם הבא הוא דבר נקל ואינו תלוי אלא בהמעביר, יש מי שהוא גוסס כמה זמן כנראה שהמעביר שלו הוא מהמתעוללי', יש מי שהוא גוסס רגעים אחדים כנראה שהמעביר שלו הוא מן השלוחים הטובים, והחייב את ההסתלקות מן הגוף הוא תלוי מזמן החיים בגוף, ופירש הכתוב טוב מותי מחיי, שהטוב והחיים אחר המות הוא מחיי הגוף לפי אופן החיים בהיות הנשמה בגוף, ומזה הוא התרגשותי.
הסתלקותו מיד לאחר הבדלה
באגרת שכתב אדמו"ר האמצעי אחר הסתלקות אביו, בחורף תקע"ג, הוא כותב - לפי העתקה חלקית שנדפסה ב'אגרות-קודש' ע' רלד: הנה וודאי הגיע אליהם השמועה . . אוי לנו כי נפלה עטרת ראשינו . . רוח אפינו משיח ה' . . וביום הגיע השמועה הרעה הזאת אלי לכאן קרימענצוק, כי לא זכיתי להיות בשעת הסתלקותו, נפלתי לארץ . . וגם אחי ידידי ר' חיים אברהם לא הי' בשעת הסתלקותו כי הי' מוטל על ערש דוי באותו יום, כי נסתלק נר האלקי' ביום שב"ק פ' שמות מיד אחר הבדלה ונקבר . . וע"כ לא ידענו שום צואה מאיתו לא בדברים ולא בכתב.
מכאן שאדמו"ר הזקן הסתלק מיד אחר הבדלה.
חדר ההסתלקות
ברשימותיו של הרב עזריאל זעליג סלונים - 'מגדל עז' עמוד קעד-ה - מסופר בשמו של השד"ר ר' יחיאל היילפרין שראה בפנקס העיר האדיטש: רבנו ציוה לפני הסתלקותו (בכפר פיענא) שהחדר בו תהיה הסתלקותו ישאר סגור, ורק החפץ להתפלל יורשה להכנס אליו, ובאם יזדמנו לשם שני אנשים יהודים הקלים ביהדותם - שישתדל בעה"ב להפחידם ולהחזירם בתשובה. בשכר זאת הבטיח הרבי אריכות ימים לבעה"ב (הגוי).
יש לציין כי סגירת החדר מוזכרת במקור קדום יותר, בספר 'שבחי הרב', אך שם לא צויין שהיה זה בציוויו של אדמו"ר הזקן.
קבורתו
ארועי כ"ד טבת תקע"ג לא תמו, עד למחרת, יום ראשון, שאז הובל רבינו הזקן לקבורה בעיר האדיץ. על-כך סיפר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ - להלן בתרגום מהנדפס ב'ספר השיחות קיץ ה'ש"ת' ע' 96: כ"ק אאזמו"ר הרה"ק צמח צדק וכ"ק הרה"ח ר' נחום (בן אדמו"ר האמצעי) היו בכפר פיענא עם אדמו"ר הזקן אחרי הסתלקותו.
ביום ראשון כ"ד טבת הם נסעו אחרי העגלה בה הונח ארון הקודש של אדמו"ר הזקן. עניני הפלא שארעו בעת נסיעת ארון הקודש רשומים אצלי מ"רשימת נפלאות רבינו", אותה רשם הרבי הצמח-צדק במשך קרוב לשבעים שנה..."
אותם ארועים מפליאים לא נתפרשו ע"י אדמו"ר הריי"צ. הרב פרלוב מספר בספרו מה ששמע: ...והי' זה בימות החורף (כ"ד טבת) ששם השלג אז הרבה ועמוק מאד, ולקחו אותו בעגלה שקורין שליטן שבעגלה עם אופנים (רעדער) אי-אפשר לנסוע אז, וליוו אותו כ"ק הצ"צ זצ"ל וגיסו ר' נחום זצ"ל בנו של כ"ק אדמו"ר האמצעי זצ"ל ובדרך המה ראו פלאות עד אין שיעור, שכמה פעמים ראו איך שהשליטן מתהפך מחמת ההרים ממש של שלג קפוא אבל לא נתהפך אף פעם, ופעם א' עמד השליטן והמה ראו שהרבי זצ"ל כמו הגביה את-עצמו ושוכב באויר, המה נתפחדו מאד והביטו תחת השליטן וראו שחזיר נכנס תחתיו וגירשו אותו ושכב רבינו זצ"ל על מקומו כמקודם.
נוסח המצבה
מסופר שאחר הקבורה קבע אדמו"ר הצמח-צדק את דירתו בהאדיץ, ומסתבר להניח שהוא - ביחד עם חותנו אדמו"ר האמצעי - היו אלו שקבעו את הנוסח הנחרת על מצבת רבנו: נוסח זה נעתק מן המצבה המקורית ע"י מר יוסף ליב שניאורסאהן, ונדפס לראשונה בספר 'הרב מלאדי' ע' 165 (המצבות הקבועות כיום על קיר האהל הן מאוחרות, ונעשו לפי העתקה זו).
בעניין זה יש לציין שלמרות שמופיע בכמה מקומות ('לקוטי שיחות' כרך טז ע' 4-33) שהתסלקות אדמו"ר הזקן הייתה במוצאי שבת, הרי שבנוסח המצבה נרשם שהיתה: "ביום ראשון בשבת" - וכך גם בנוסח הנחרת על המצבה המחודשת של אדמו"ר מהורש"ב, שהיה למראה עיני כ"ק אדמו"ר שליט"א, ולא ב"מוצאי שבת קודש".
ציור דמותו
- לערך המלא ראה: ציור אדמו"ר הזקן
ציור תואר אדמו"ר הזקן, צויר בעת מאסרו הראשון בשנת תקנ"ט. בשנת תרכ"ב סיפר חסיד כי שמע את אדמו"ר הצמח צדק אומר לבנו אדמו"ר המהר"ש בזו הלשון: "הציור הוא אמיתי כמו שאני זוכר בשנותיו האמצעים". אותו חסיד גם העיד ש"כעבור כשתי שנים או שלש", תרכ"ד-תרכ"ה, כבר נשמע בין החסידים, אשר אחד האדונים הגבוהים בפטרבורג צייר את כ"ק אדמו"ר הזקן בעת אשר ישב בבית האסורים".
עדיין אינו ברור, האם התמונה המקורית צויירה בצבעים, או שמא בעופרת שחורה, כפי שהיא ידועה מן ההדפסים.
הפריט הקדום ביותר הנשמר כיום מהציור המקורי הוא טופס מן ההדפסה הראשונית של התמונה, בפורמט גדול, שנעשתה ע"י ר' שמריה שניאורסאהן. טופס כזה מוצג כעת לפני המבקרים בתערוכת ספריית ליובאוויטש.
ניגוניו
אדמו"ר הזקן חיבר עשרה ניגונים והם:
- אבינו מלכנו
- אלי אתה
- ארבע בבות
- בני היכלא
- כאייל תערוג
- לכה דודי
- ניגון דבקות ראש השנה
- ניגון דבקות שבת
- צאינה וראינה
- קול דודי
משפחתו
אביו: רבי ברוך אמו: הרבנית רבקה רעייתו: הרבנית סטערנא
בניו:
בנותיו:
אחיו:
אחותו:
ראו גם
לקריאה נוספת
- בית רבי
- תולדות אדמו"ר הזקן
- במוסף התמים של שבועון בית משיח, פורסמה סדרה אודות תלמידיו הגדולים.
קישורים חיצוניים
| הקודם: - |
{{{רשימה}}} | הבא: אדמו"ר האמצעי |