זלדה מישקובסקי (שניאורסון)

מרת שיינא זלדה מישקובסקי

שיינא זלדה שניאורסון-מישקובסקי (מוכרת כ'המשוררת זלדה') הייתה בת דודה (היחידה) של הרבי, בתו של אביה הרב שלום שלמה שניאורסון, אחיו של רבי לוי יצחק שניאורסון (אביו של הרבי), ואימה רחל שניאורסון, בתו של הרב דוד צבי חן (הרד"צ).

היתה משוררת מפורסמת. שיריה נלמדים בבתי ספר ואוניברסיטאות והיא קיבלה על שיריה פרסים ספרותיים רבים.

ילדותה

מרת זלדה נולדה בכ"ו סיון תרע"ד לאביה הרב שלום שלמה שניאורסון, אחיו של רבי לוי יצחק שניאורסון (אביו של הרבי), ולאימה רחל שניאורסון, בתו של הרב דוד צבי חן (הרד"צ).

שנות ילדותה עברו עליה בביתו של סבה הרד"צ יחד עם הוריה. היא הושפעה רבות מדמותו של סבה והדבר אף מוזכר בשיריה. זלדה התחנכה בין שתי תרבויות, דתית-חסידית מחד ורוסית מאידך. אף שאהבה לקרוא ספרות רוסית, היתה ידענית בתורה.

היא למדה בגן עברי ואחר כך בבית ספר רוסי. בכל שבוע היתה צריכה להמציא תירוץ חדש בכדי לא לבוא לבית הספר בשבת, וכמו כן היתה לה מורה שהבינה לליבה והעלימה עין. אולם כשהתחלפה המורה - נאלצה להפסיק לבוא לבית הספר.

בארץ ישראל

בשנת תרפ"ה עלתה יחד עם משפחתה לירושלים, שם למדה זלדה בבית הספר לבנות "שפיצר". לפי סיפוריה, היו שנות ילדותה בירושלים עגומות, בשל המצב הכלכלי הקשה והאווירה המחמירה בבית הספר. כעבור שנה, בז' בשבט תרפ"ו נפטר אביה ממחלה, וחודש לאחר מכן, בכ"ד בכסלו נפטר סבה, הרד"ץ. בהעדר ברירה אחרת, בהיותה בת יחידה, אמרה זלדה קדיש לעילוי נשמתם משך כל שנת האבל, בהיותה רק בת אחת-עשרה שנים. הרבי הריי"צ שלח מכתב ניחומים לאימה מרת רחל.

אחר פטירת אביה עברה עם אמה לתל אביב ושם למדה את אומנות הציור. כעבור זמן עברו השתיים לחיפה - ומשם חזרו לירושלים.

בתום המלחמה השתדכה זלדה עם ר' חיים אריה מישקובסקי (בנו של הרב חזקיהו יוסף מישקובסקי (כ"ט באב תרמ"ד - ג' בתשרי תש"ז) היה מרבני פולין, סגן יושב ראש "אגודת הרבנים", נשיא איחוד הרבנים פליטי פולין, מראשי ועד ההצלה ומראשי ועד הישיבות בפולין ובארץ ישראל. ). הוא היה בוגר ישיבת חברון. הם נישאו בתש"י, היא היתה בת 36 והוא בן 42, השניים התגוררו בדירה צנועה בשכונת כרם אברהם שבמרכז ירושלים. הוא עבד כפקיד ורואה חשבון, והיא עסקה בהוראה בבתי ספר דתיים ובמקביל כתבה שירים. בביתה הקפידה זלדה על החומרות שהיו נהוגות בבית סבה.

הזוג היה חשוך ילדים. חיים אריה היה זה שעודד אותה לפרסם את שיריה.

בשנת תשכ"ב לקה בעלה בהתקף לב ושהה שבועיים בבית הרפואה "הדסה". כעבור תשע שנים, בתש"ל הלך לעולמו והוא בן שישים ושתיים. בעקבות פטירתו שיגר לה הרבי מכתב ניחומים.

ממכתבי הרבי אליה (חלקם נדפסו באגרות קודש) ניתן לראות את הקשר המיוחד ואת הביטול שלה כלפי הרבי. היא נועצה ברבי בכל בעיה שהתעוררה בחייה, ועל אף קרבתה המשפחתית קיבלה את הדברים כחסיד שמקבל את דברי רבו.

נפטרה בכ"ח ניסן תשד"מ. מנוחתה כבוד בהר הזיתים שבירושלים.

אחר פטירתה הנציחה עיריית ירושלים את זכרה בקריאת רחוב על שמה בשכונת 'רמות' בעיר.

שיריה

שיריה של זלדה התפרסמו טיפין טיפין בבמות שונות, כגון מדורים ספרותיים של העיתונים. היא נהגה לדקלם לאורחיה שירים מזיכרונה. תחילה זלדה לא חשבה כלל להוציא את שיריה לאור מחמת צניעותה, אבל ידידים ומכרים שיכנעו אותה להוציאם לאור, ורק כשהייתה בת 53, לאחר 35 שנות יצירה, יצא קובץ שיריה הראשון - 'פנאי' (בהוצאת הקיבוץ המאוחד). עד לשנת תשס"ז יצאו לאור 14 מהדורות ממנו באלפי עותקים.

את שירה הראשון כתבה כשהיתה כבת שמונה. שיריה מושפעים מהאוירה החסידית בה גדלה, ורבים מהם עוסקים בנושאים כמו ניגודיות בין קודש וחול, השואה, קדושת השבת, התנ"ך, אביה וסבה ועוד.

זלדה התאפיינה בפתיחות כלפי העולם הרחב. ביתה היה פתוח לשוחרי הספרות העברית לדורותיה ולצעירים שבאו להתעניין ביצירותיה. שיריה נלמדים בבתי ספר ואוניברסיטאות, והיא קיבלה על שיריה פרסים ספרותיים רבים.

ספרי השירים שלה

• פנאי, 1967
• הכרמל האי נראה, 1971
• אל תרחק, 1974
• הלא הר הלא אש, 1977 - עליו זכתה בפרס ביאליק לספרות יפה לשנת תשל"ח.
• השוני המרהיב, 1981
• שנבדלו מכל מרחק, 1984

כל ספריה של זלדה - שאותם פרסמה מעל במות רבות (לא כל שיריה פורסמו) - ראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בתל אביב. לאחר פטירתה קובצו כל הספרים לכרך אחד בשם: שירי זלדה.

משפחתה

• אביה הרב שלום שלמה שניאורסון.
• אימה רחל שניאורסון.
• סבה הרב ברוך שניאור שניאורסון.
• סבה הרב דוד צבי הירש חן (הרד"צ).