שריקה

שריקה היא השמעת צליל על ידי זרם אוויר מהיר, הזורם דרך בית תהודה בעל פתח קטן, וגורם למערבולות.

עניינה בחסידות

בליקוטי דיבורים^[1] מסביר הרבי הריי"ץ ש"שריקה היא הפנימיות של אהא של קדושה". וביאור הדברים: אחת הדרכים בעבודת ה' היא "ויגבה ליבו בדרכי ה'"^[2] - שאדם "מגביה" את עצמו מעל העולם, ומעמיד את עצמו בתנועה נפשית של הכרה בערך עצמו, שהוא "חסיד" וכל ענייני העולם הם אין ואפס. אלא שגם בתנועה נפשית זו ישנה חיצוניות ופנימיות: החיצוניות היא ההרגשה וההתנהגות על פיה, ואילו ה"שריקה" היא ביטוי לנקודה העצמית ממנה נובעת הרגשה זו. יש להעיר, שאם כי זוהי דרך בעבודה ובקדושה - יש להזהר בה ביותר (שאפשר בקלות לגלוש ממנה לגאווה וישות), ולכן מזהיר מאד אדמו"ר הזקן מפניה^[3], ועד שאומר שאפילו במקרים קיצוניים חס ושלום מלעבוד את ה' בדרך זו (וכפי שיתבאר לקמן, אכן רק פעמים בודדות בלבד השתמש בזה הרבי).

אצל הרבי

השורק של הרבי, ר' מאיר ניסים אבוחצירא, שורק בהתוועדות עם הרבי כשהרבי מסמן לו לשרוק

הרבי היה בהתוועדות מסמן מספר פעמים לשרוק. מאיר ניסים אבוחצירא - המכונה 'השורק של הרבי' - היה זה ששרק בדרך כלל בהתוועדויות.

בהתוועדות א' דראש חודש חשוון תשל"ו, החל הרבי לשרוק ואף הורה לכל הקהל לשרוק. תמונת הרבי שורק פורסמה בעיתון "אלגמיינר ז'ורנאל", והיו חסידי חב"ד שהתביישו בפירסום התמונה, בטענה שאין זה "כבוד ליובאוויטש", ואף שלחו תגובות נזעמות למערכת העיתון.

"	מיד כשהתפשטה השמועה על דבר השריקות - הסתובבו אובדי-עצות והחלו להתלחש זה עם זה: איי! מה עושים? היה כאן כשלון... הורו לשרוק, ופלוני בן פלוני הולך ומרעיש ששריקות הם ענין השייך, להבדיל, ל"שייגעץ" ברוסיה (כביכול) - ואילו כאן שרקו בפומבי, ולא עוד אלא שהורו גם לאחרים לשרוק...	"
– מתוך השיחה

בהתוועדות פורים ה'תשל"ו, התייחס הרבי בהרחבה לפרשייה זו. בהתוועדות הרבי הסביר, שלעניין השריקות יש מקור בתנ"ך ובגמרא^[4], וכמו כן, בעת השריקות נכחו יהודים שנראה במוחש שהשריקות גרמו להם חיות בענייני יהדות. ובכל מקרה, פוסק הרמב"ם שצריכה להיות הנהגה בדיוק כמו דוד המלך, שהתנהג באופן של "מפזז ומכרכר בכל עוז".

בנוסף, הרבי הסביר, שבמסכת חולין הובא הכתוב בתרי עשר, המבאר שבבוא זמן הגאולה יוציא הקב"ה בעצמו את בני ישראל מן הגלות. ומובא בהמשך, שהאופן שבו יקבץ את בני ישראל הוא על ידי שישרוק להם, וכפי שמבואר במפרשים לתרי עשר שם שהקב"ה ישרוק לבני ישראל "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִשְׁרֹק"^[5].

הכתבה עם תמונת הרבי, אליה התייחס הרבי בשיחה

בהמשך הרבי הבהיר, שלא ניסו להידמות לקב"ה חלילה, אבל אף על פי כן, בגמרא שם הובהר והובא מעשה בציפור ששרקה, ו"רָחָם" שמה, ושריקתה עוררה סברא שזהו סימן על קירוב קץ הגאולה, והיו שחשבו שזוהי השריקה המדוברת בכתוב ההוא, עד שנודע שציפור זו דמיון היא, ושריקתה אינה שריקה הרצויה. כלומר, שרק מצד ענין צדדי הוכרח שלא זו השריקה האמיתית של הקב"ה.

ומגמרא זו יוצא, ששריקתו של הקב"ה אינה "שריקה ברוחניות" שתישמע רק ב"רקיע השמיני" או השביעי, כי אם, שריקה שתישמע באזני בשר. וכן, ששריקה זו יכולה להישמע אפילו מפי הציפור, על אחת כמה וכמה מפי "אחד הריקים", ועל אחת כמה וכמה על ידי אדם מישראל.

הרבי המשיך והסביר את הקשר בענין זה, אשר ידוע מאמר רז"ל ש"היו מכבדין את המצוות שהן שלוחי". ובמילא, מובן ופשוט שאין מקום כלל לשרוק להנאתו בחלל האויר, אך מה שאין כן בשעה שישנו ענין של שמחה של מצוה, שאז ישנו סיכוי שבאחד הנוכחים יהיה ענין של "גאולה"^[6] מיצרו הרע, ולו במצוה אחת, אז מצוה לשרוק על הספק, ואפילו על ספק ספיקא, ואפילו על מאה ספיקות.

ראו גם

שריקה בשבת

לקריאה נוספת

שורק על העולם, שבועון בית משיח גליון י"ז טבת תשפ"א עמוד 44
שיחות קודש תשל"ו חלק א, שיחת פורים תשל"ו, עמ' 632 ואילך. דבר מלכות, ש"פ וישב, כ"ג כסלו, מבה"ח טבת תשנ"ב, הערה 62.