ועד הנחות התמימים

בשנת תשכ"ו התאגדו כמה מבחירי התמימים, והחליטו למסד את רשימת ה’הנחות’ מהשיחות שאמר הרבי תחת השם “ועד הנחות התמימים”. ה’חוזר’ הראשי מהשנים הראשונות, היה הרב יואל כהן שעמד בראש צוות ה’חוזרים’ כשלצידו כמה בחורים מוכשרים שסייעו בכל התחומים -החל מהתחום הרוחני, שכלל השתתפות ב’חזרה’ והשוואת מקורות וכדומה, וכלה בתחום הגשמי, שכלל הדפסת השיחות והפצה פנימית בין אנ”ש.

הגהות הרבי מה”מ על שיחת ש”פ וישב תשנ”ב, בקשר להמנון הצרפתי

בראשית

בשנים הראשונות לנשיאות לא היה קיים מוסד מסודר שכל עיסוקו היה רשימת ה”הנחות” מהתועדויות הרבי. היו “חוזרים”ו”מניחים” שהתמסרו לעניין במשך שנים ארוכות, אך בהעדר מסגרת ניהולית נאותה -ברור הקושי ליצור קביעות שאינה תלויה במעגל אנשים מצומצם. מכאן נבע חוסר-אחידות בסגנון וחוסר רצף בכתיבה עצמה במשך תקופות מסויימות. בשנות הכ”פים המוקדמות, למשל, היו התוועדויות רבות שלא נשמרה מהן ‘הנחה’ מסודרת. בתשכ"ה, לאחר הסתלקות הרבנית חנה ע”ה, החל הרבי להגיה חלק גדול מהשיחות, וכך הייתה ‘תחיית המתים’ של השיחות, אבל שנה אחר-כך זה פסק.

בתשכ"ו התאגדו כמה מבחירי התמימים, והחליטו למסד את רשימת ה’הנחות’ תחת השם “ועד הנחות התמימים”. ה’חוזר’ הראשי מהשנים הראשונות, הרב יואל כהן, עמד בראש צוות ה’חוזרים’ כשלצידו כמה בחורים מוכשרים (התמימים אפרים פיקרסקי, לייבל שפירא, שלום בער לויטין, אברהם גרליצקי, שלמה זרחי -בשנים הראשונות להקמת הוועד, ונחמן שפירא, לייבל אלטיין, יוסף העכט, אהרן גולדשטיין, ועוד -בשנים מאוחרות יותר)שסייעו בכל התחומים -החל מהתחום הרוחני, שכלל השתתפות ב’חזרה’ והשוואת מקורות וכדומה, וכלה בתחום הגשמי, שכלל הדפסת השיחות והפצה פנימית בין אנ”ש.

בסוף שנות הל”מדים, נכנס לוועד הרב סימון ג'יקובסון. תוך שנים ספורות היה סימון לאחד מראשי ה’חוזרים’, ומתחילת שנות המ”מים, לאחר שהרה”ת ר’ דוד פלדמן נסע לארץ הקודש, החל לנהל את “ועד הנחות התמימים”.

באופן כללי, מאז הקמת הוועד, היו ‘הנחות’ מכל התוועדות של הרבי. אבל, העובדה שהוועד מורכב מבחורים, הייתה גם בעוכריו, שכן בחורים מתחתנים, וכל שנה-שנתיים היה נוצר ‘חור’ במערכת בעקבות נישואיו של אחד מחברי הוועד. משום כך, גם לאחר הקמת הוועד, היו שנים טובות יותר וטובות פחות.

בשלהי תשל”ד, הצטרפו לוועד כמה בחורים מוכשרים (התמימים דוד פלדמן, דוד אולידורט, צבי גרינבלט, יעקב משה וולברג, שלום חריטונוב, צבי הירש נוטיק, ועוד)שהעלו את העבודה על דרך המלך, ומשנת תשל”ה אפשר לראות שינוי מהותי בעבודת הוועד. השיחות יצאו כל שבוע, באופן קבוע. באותן שנים, השיחות נדפסו עדיין בפורמט הישן, הגדול, על דפי שכפול. באותה שנה היו בערך חמש-מאות מנויים, שקיבלו בדואר את השיחות של הרבי.

כל אחד מהחוזרים היה מקשיב לכל ההתוועדות, וחוזר על כל ההתוועדות. כמובן, שהיו הבדלים בין החוזרים -היו שזכרו טוב את המילים, מילה מילה; היו שזכרו את ההתבטאויות המיוחדות, עם ההטעמה בה נאמרו הדברים; היו שזכרו את המבנה של השיחה; היו שהבינו את התוכן של ההתוועדות, והיו שזכרו רק את המילים, בלי להבין כלום.

החוזרים היו יושבים יחד במוצאי שבת, וכל אחד תרם את חלקו לשחזור השיחה.

החזרה האמיתית מתחילה באמצע ההתוועדות. בין שיחה לשיחה, בשעה שהקהל מנגן ניגונים, היה ה'חוזר' מסכם בראש את תוכן השיחה, את הנקודות העיקריות, המבנה של השיחה, והחידושים של הרבי.

מיד לאחר ההתוועדות, עוד לפני צאת השבת, היו נפגשים כמה מה'חוזרים' והיו חוזרים על כל ההתוועדות. ההליך הזה היה מחוייב המציאות, כי אם היו ממתינים עד מוצאי שבת, חלק מהדברים היו נשכחים. הזיכרון האנושי מתחיל למות מיד אחרי שהוא נקלט במוח, ולכן צריכים לשחזר את הדברים כמה שיותר בסמיכות לזמן שמיעתם. גם ר’ יואל כהן היה הולך לביתו מיד לאחר ההתוועדות, ועורך ‘חזרה’ על ההתוועדות.

במוצאי שבת התקיימה ה’חזרה’ הרשמית, ב-‏770. ר’ יואל וקבוצת החוזרים, ומסביבם עשרות התמימים, יושבים ב-‏770 וחוזרים על השיחה.

במהלך ה’חזרה’ היו רושמים את הנקודות, וביום ראשון בבוקר היה ר' סימון מתחיל בעבודת הקודש הגדולה של כתיבת השיחה. יום ראשון כולו הוקדש ללימוד הנקודות שהרבי דיבר עליהם בשיחה, והבנתם. במשך היום היה ר' סימון מעין בספרי נגלה וחסידות עליהם היו מיוסדים דברי הרבי (חלקם ציטט הרבי בעצמו), כן היה מתקשר להרבה אנשים כדי לברר נקודות מסויימות בשיחה. את הכתיבה בפועל היה מתחיל רק בשעות הערב המאוחרות של יום ראשון.

מסירת השיחה לרבי להגהה

עד תחילת שנות המ”מים הרבי כמעט ולא הגיה את השיחות. כשהיו שאלות על השיחה, הכניסו אותם לרבי, וזכו לקבל תשובות, חלקן קצרות, וחלקן ארוכות, לפעמים קטעים שלמים. את הקטעים הללו הכנסו בשולי הגיליון של ה’הנחה’.

מזמן לזמן הרבי בחר להגיה חלקים מהשיחות. בתחלת חורף תשל"ח, הרבי הגיה את כל השיחות. ההנהגה הזאת קיבלה תאוצה בשנות המ”מים, במקביל לריבוי השיחות. בשנת תשמ"א, שנת הקהל, זכינו לריבוי עצום של שיחות, והרבי החל להתוועד כמעט כל שבת -דבר שלא היה רגיל בשנים קודמות. באותה שנה החלו גם השיחות בכל הלילות דחג הסוכות.

כמובן שכאשר הרבי היה בוחר להגיה חלק משיחה, או שיחה שלימה, העבודה הייתה כפולה ומכופלת. היו צריכים להכין במקביל גם את ה’הנחה’ של החלקים הבלתי מוגהים, וגם את השיחה להגהה.

באופן כללי כאשר היו הוראות מיוחדות מהרבי, כמו מבצע חדש, הרבי רצה שיכינו את השיחה להגהה. במקרים כאלה היו מוציאים את הקטע הרלוונטי מתוך ה’הנחה’ ומכינים אותו להגהה. קטעי השיחות המוגהות הללו נדפסו אחר-כך בהוספות ללקוטי שיחות. כך למשל השיחות של חורף תשל”ח, שכאמור הוגהו על ידי הרבי, נדפסים בלקוטי שיחות חלק כ’ וכ”א.

הוראות מיוחדות מהרבי בנוגע לעריכה

באופן כללי היו הרבה הוראות ששולבו בתוך הגהותיו של הרבי על השיחה. מדובר במאות הוראות. אבל היו גם הוראות מיוחדות, שלימדו את המניחים פרקים בעריכת שיחות. אחת הדוגמאות הטובות ביותר, היא שיחת שבת ח”י אלול תשמ”ז:

באותה שנה מלאו חמישים שנה לח”י אלול תרצ”ז, היום בו גילה אדמו"ר הריי"צ את הסיפור על שבע התורות ששמע אדמו"ר הרש"ב מהבעל שם טוב בשבת פרשת כי תבוא תרנ”ב בגן-עדן. הרבי התחיל את ההתוועדות בשאלה -כידוע בחב”ד לא הדגישו כל כך את עניין המופתים וההנהגה שלמעלה מדרך הטבע, ומדוע שינה הרבי הריי”צ מהנהוג וגילה עניין כזה שהוא מופת נפלא, הרי זה היפך סדר ההנהגה בחב”ד?! הרבי ענה על כך בביאור נפלא, שגילוי התורות וביאורם על ידי הרבי הרש”ב הוא חיבור תורת החסידות הכללית עם תורת חב”ד. הרבי הסביר שחב”ד איננה שוללת את המופתים, אלא מלבישה את האלוקות בכלים, חיבור האלוקות שלמעלה מהעולם עם העולם. לאחר הביאור באריכות גדולה, קישר הרבי את העניין לח”י אלול וחודש תשרי.

כשהגישו את השיחה להגהה, כתבו את ההתוועדות באותו סדר שהרבי עצמו אמר את הדברים -פתחו בשאלה, המשכו בביאור וסיימו בקשר לחודש תשרי. הרבי החזיר את השיחה עם הגהה ארוכה מאוד, שהתפרסה על כל צדדי העמוד הראשון, והמשיכה אל מעבר לדף. נקודת הדברים הייתה: השיחות נועדו להפיץ את המעיינות חוצה, ומה תהיה התגובה של אנשים מחוץ לחב”ד על סיפור כזה של מופתים? איך יכולים להתחיל את השיחה בסיפור כל כך מבהיל את הרעיון?

הרבי כתב להתחיל עם עניינו של חודש אלול, שהוא חשבון נפש על השנה החולפת והכנה לשנה הבאה. להמשיך עם חמש הר”ת של חודש אלול, שהמפורסם שבהם הוא “אני לדודי ודודי לי”, עניין אתערותא דלתתא ודלעילא, ואת זה לקשר לח”י אלול, בו נולדו שני המאורות הגדולים -הבעל שם טוב, שעניינו דודי לי, ואדמו"ר הזקן, שעניינו אני לדודי. ולפי כל זה יש לבאר סיפור נפלא שגילה הרבי הריי”צ.

מהערות הרבי לאותה שיחה למדו המניחים הרבה כללים בכתיבה, ובעיקר -איך לבנות שיחה. הנקודה היא, שלא לוותר אפילו על מילה אחת מתוכן השיחה, אך יחד עם זאת לחשוב על כל הדרכים האפשריות לגרום לכל קורא פוטנציאלי להמשיך ללמוד את השיחה.

הרבי מגיה את השיחות באופן קבוע

בתשמ”ג-מ”ד התחלו להכניס אל הרבי שיחות שלימות להגהה. מזמן לזמן זכו והרבי הגיה את השיחות, אבל לא באופן קבוע, כנראה שהסיבה לזה הייתה משום שחברי הועד לא היו משופשפים מספיק, לפי הרמה שהרבי רצה. היו פעמים שהרבי החזיר את השיחה וכתב “הרי זה רשימה מילולית”... אבל פה ושם הצלחו לכתוב שיחות לשביעות רצונו של הרבי, וזכינו שהרבי יגיה את השיחות.

לצד העובדה שהגהת השיחות מסמלת שלב רוחני חדש בהפצת המעיינות, יש גם את הפן הפשוט יותר -הרבי עצמו אמר פעם, שיש לו זמן מוגבל להגהה, ולכן, כאשר מסרו שיחות לא מלוטשות, שהרבי היה צריך להגיה אותם זמן רב כדי שיהיו ראויות לדפוס, הרבי פשוט לא התחיל להגיה אותם. לעומת זאת, כאשר מסרו דבר מלוטש ומעובד היטב, הרבי הגיה את זה בפרק זמן קצר, ומסר להדפסה כשיחה מוגהת. עם השנים קיבלנו הוראות מהרבי, כיצד לכתוב את השיחות, עד שהגעו למצב שכמעט כל שיחה עברה את הגהתו של הרבי.

נראה גם, שהסיבה העיקרית היא, שבשנים אלו התחילו להפיץ את השיחות באופן רחב יותר באמצעות הטכנולוגיה, העיתונים, וכיו”ב, וזה גם גרם שהרבי יגיה את השיחות.

הסדר בדרך כלל היה, שביום ראשון בלילה התחיל ר' סימון לכתוב את השיחה. ביום שלישי בערב היה מסיים את כתיבת השיחה, ובערך בשעה 10, לפני שהרבי הלך לביתו, היו מוסרים את השיחה באמצעות המזכיר שהיה נכנס אחרון לחדרו של הרבי. את השיחה לקח הרבי לביתו, שם היה עובד עליה, ובבוקר קיבל ר' סימון את ההגהות.

בתשמ"ח, כאשר הרבי היה בבית, היו מביאים את השיחה למזכיר הרב לייבל גרונר או למשב”ק הרב שלום דובער גנזבורג, ובדרך כלל בשלוש בלילה היה הרבי מוסר את ההגהות למשמש בקודש. מתשמ"ט והלאה, כאשר הרבי קבע את מקומו ב-‏770, הרבי עצמו היה מוציא את השיחה לאחר הגהה, ומניח אותה על השולחן שהיה בגן עדן התחתו. אחד המשמשים היה מתקשר להודיע שההגהות מוכנות, ומיד הגעו לקחת את זה, להכניס את התיקונים, ולשלוח את השיחה לכל העולם. היו חייבים להכניס את התיקונים מיידית, כי השיחות היו נדפסות בעיתונים “אלגמיינער זורנאל” ו”כפר חב"ד”, שנסגרו ביום רביעי. ביום רביעי בבוקר ירדו השיחות לדפוס, ומשם נשלחו לכל רחבי תבל.

עידן הממוחשב

כשהחל עידן המחשבים רכשו חברי הועד מחשבים וכך החלו השיחות לצאת מהר יותר. עד אז השיחות היו מוכנות רק ביום שישי, ובעידן הממוחשב הן היו מוכנות ביום רביעי. היומיים האלה שחסכנו אפשרו לנו לשלוח את השיחות למנויים ביום רביעי, ולראשונה הגיעו שיחותיו של הרבי לכל העולם לפני שבת! עד אז, שלוחים שרצו להתעדכן בשיחותיו של הרבי, היו יכולים להאזין ל’חזרה’ בטלפון, אבל את השיחות עצמן קיבלו רק שבועיים לאחר אמירתן.

באותה תקופה נרשם הועד כמוסד מוכר מטעם הממשלה, ו”ועד הנחות התמימים” החל להיות מוסד מאורגן היטב.

בשנת תשמ"ו-תשמ”ז נכנס הפאקס לשימוש. בהשגחה פרטית בדיוק באותה שנה החל הרבי להגיה כמעט את כל השיחות. אז גם השתנה סדר עריכת השיחות. הפסקו לערוך ‘הנחות’, כי כמעט הכל היה כתוב בשיחה המוגהת. רק את החלקים הבודדים שלא נכנסו לשיחה המוגהת, כתבו בתור ‘הוספות’.

תוכן קצר

שבת פרשת ויקהל-פקודי תשמ”ז הייתה שבת של מפנה. ביום ראשון אותו שבוע התקיימה חתונתו של ר’ זאב קדנר, אחד מחברי הוועד באותן שנים, והוצאנו “תוכן קצר” מההתוועדות לחתונה. הרעיון החדש התקבל בהתלהבות רבה, והרבה שלוחים רצו לקבל את התוכן קצר במהירות האפשרית. חברי הועד רכשו מכשיר פקס, שהיה יקר המציאות באותן שנים, והתחלו לשלוח למנויים תוכן קצר. בתחילה המכשיר עבד עם קו טלפון אחד, והוא התחיל לשלוח ביום ראשון בבוקר וסיים למחרת בבוקר. מאוחר יותר קיבלו שני קווי טלפון, וזה היה קצת יותר מהר.

חברי הועד הבינו שלרבי יש נחת רוח מיוחדת מהתוכן קצר, והשתדלו לתרגם אותו לכמה שיותר שפות, כדי שדבריו של הרבי יגיעו לכל מקום בעולם, בשפת המדינה. בתקופות הטובות היו מתרגמים ל-‏12 שפות! ר’ יוסף יצחק ג'יקובסון ור’ חיים אברהמס היו יושבים כל מוצאי שבת עד הבוקר, וכותבים את התוכן-קצר בלשון הקודש, ומיד מוסרים את זה לתרגום. תוך כמה שעות הגיעו דבריו של הרבי לכל העולם, ב-‏12 שפות!

בתשמ”ח התחלו להוציא גם דף מיוחד עם הוראות ונקודות מההתוועדות. במקביל, התחלו להפיק את העלון “וויק אין ריוויו” [= מבט שבועי] שהביא נקודות מהשיחה בשפה האנגלית. זה היה אחד ההפקות המוצלחות ביותר של הוועד, והיו זמנים שהגעו לתפוצה של 20.000 עותקים.

כללים

בשיחת ש”פ וישב תשנ"ב, בה דיבר הרבי על המהפכה הצרפתית. ציטטו באחת ההערות את דברי הרבנית לאחת השליחות מצרפת: ”אנחנו חרשנו וזרענו ואתם צריכים לקצור”. הרבי לא אמר זאת בהתוועדות, אבל הוסיפו אותה תוך ציון שזו הערת המו”ל.

כלל נוסף: היו לפעמים עניינים שהרבי לא אמר, ולא היו ממסגרת השיחה, אבל נדרשו להשלמת התמונה. גם במקרה כזה היו מציינים שזאת הערה של חברי הועד. גם לכך אפשר לקחת דוגמא משיחת וישב תשנ”ב, בה דיבר הרבי על השינוי בהמנון הצרפתי. להשלמת התמונה הוסיפו את ההערה הבאה: “כמה חודשים לאחרי שהתחילו לנגן “האדרת והאמונה כו’” בשנת תשל"ד -שינו את קצב הניגון וריככו את תנועותיו (מפני הכבוד), ע”פ הצעת מנהיגה של צרפת דאז. ובשנת תשמ”א שינה אותו מנהיגה החדש (והנוכחי) חזרה לקצבו הקודם”. גם את הדברים הללו הרבי לא אמר בפירוש בהתוועדות, והוסיפו את זה כי זה היה נחוץ להשלמת התמונה.

לפעמים היו הוראות מפורשות מהרבי להשמיט קטעים מהשיחה, מסיבות שונות.

מקרה מיוחד היה בשנת תשל”ח, כאשר הרבי דיבר הרבה על שלימות הארץ - קיבלו הוראה, שהיות והשיחות הללו אינן בסגנון של לומדי השיחות, לכן יש להדפיס את השיחות הללו בנפרד מה’הנחה’.

הרבי כתב כמה פעמים, שלא כל מה שאומרים בשבת נוגע לדפוס ברבים, ובכוונה תחילה נאמרו הדברים בשבת.

הוראות להשמטות היו מקבלים רק מהרבי. לא מאף אחד אחר. אם היה ספק, היו שואלים את הרבי.