תענית אסתר

תענית אסתר - יום צום הנהוג בי"ג באדר, ערב פורים (למעט בשנים בהם פורים חל ביום ראשון, אז מקדימים את התענית ליום חמישי י"א באדר), ונקרא על שם אסתר המלכה. תענית זו אינה מדרבנן ואינה מוזכרת בתלמוד, אלא מנהג ישראל הוא, ולכן נהוג להקל בדיני תענית זו ביחס לשאר התעניות.

סיבת התענית

המקור הראשון למנהג להתענות ביום זה הינו ממדרש תנחומא, ומובא גם ברמב"ם: "וי"ג באדר זכר לתענית שהתענו בימי המן שנאמר 'דברי הצומות וזעקתם", היינו שהתענית אינה ככל התעניות אשר מטרתם להתאבל על מאורע עצוב שהתרחש באותו היום, אלא כזכר וסימן לתענית שהתענו בנ"י בזמן גזירת המן, כאשר יצאו למלחמה עם שוניאהם בי"ג אדר.

מכיוון שהצום לא נקבע בעקבות ענין שלילי, מסיק הרבי שגם בזמן הגאולה כאשר כל הצומות יתבטלו, צום זה ישאר ויונהג, מכיוון שזהו יום נעלה של עת רצון, וממילא אין סיבה שתתבטל ואדרבה.

מנהגי תענית אסתר

חולה (אפילו שאין בו סכנה), מעוברת ומניקה, ויולדת כל ל' יום - פטורים מהתענית.

מי שלא ישן, מותר לו לאכול עד שיעלה עמוד השחר. השוכב לישון ובדעתו להשכים לאכול או לשתות, יתנה בפירוש לפני השינה שיוכל לאכול או לשתות. ואם רגיל לשתות בקומו, אין צריך להתנות לשתייה.

הציבור אומר 'עננו' רק במנחה. הש"ץ אומר (בחזרת הש"ץ) 'עננו' בברכה בפני עצמה בין ברכת 'גואל ישראל' לברכת 'רפאנו', "אם יש בבית-הכנסת אף רק שלושה מתענים". ואם אין, אומרו ב'שומע תפילה'.

סליחות

אומרים אותן בעמידה, ובמיוחד: אשמנו, י"ג מידות, שמע קולנו, וכן אבינו מלכנו. מנהגנו לאומרן אחרי אמירת תחנון, 'והוא רחום' ו'שומר ישראל', בסדר דלהלן:

קווה קיווינו / כרחם / אלוקינו ואלוקי אבותינו, אדם בקום / א-ל מלך, ויעבור / כי עמך / כרחם / אלוקינו ואלוקי אבותינו, אתה הא-ל / א-ל מלך, ויעבור / במתי מספר / א-ל מלך, ויעבור / זכור רחמיך / זכור לנו ברית אבות / זכור לנו ברית ראשונים / שמע קולנו / (הרשענו ופשענו) / משיח צדקך / א-ל רחום שמך / עננו ה' עננו / מי שענה לאברהם / רחמנא דעני / 'אבינו מלכנו' הארוך, ובו: 'ברך עלינו שנה טובה'; 'זכרנו ל...' [ולא 'זכרנו בספר'] / ואנחנו לא נדע / חצי קדיש.

קריאת התורה

קוראים 'ויחל' בשחרית ובמנחה גם אם יש רק שלושה מתענים.

מי שאינו מתענה, לא יקראוהו לעלות לתורה. ואם קראוהו בשחרית - יעלה.

את הפסוקים: "שוב מחרון אפך...", "ה' ה' א-ל רחום... ונקה", "וסלחת לעווננו" - אומר הציבור בקול רם ורק אחר שסיימו, אומרם הקורא בתורה. הרבי, כשעלה לתורה, התחיל לאומרם יחד עם הציבור.

בקריאת הפסוק "ויקרא בשם ה'" יש להפסיק מעט בין "בשם" ל-"ה'", כי בפסוק מופיע תחת המלה "בשם" טעם מפסיק, הטעם 'טיפחא'.

מחצית-השקל

נותנים 'מחצית-השקל' לצדקה [ובפרט לבית-הכנסת ובית-המדרש, שהם בדוגמת המשכן והמקדש] ביום התענית לפני מנחה, זכר למחצית-השקל שקשורה לנס פורים, "הקדים שקליהן לשקליו".

כל אחד נותן שלוש מטבעות של 'מחצית' מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן, ומנהג זה כולל את כל ישראל, ועל-כל-פנים - כל אחד מבן עשרים שנה ומעלה, או החל מי"ג שנה. ומה טוב ומה נעים - שיחנכו גם קטנים לתת ג' מחצית-השקל מכספם [ו"מפורסם המנהג לתת גם עבור כל בני הבית"], ובאופן שההורים עוזרים להם, שיוכלו לתת זאת מתוך הרחבה, ושיישאר להם עוד מספיק כסף לצורכיהם, כך שלא יחסר להם כלום.

מנחה

התפילה - "בשעה מאוחרת". וידבר וקטורת, אשרי, חצי קדיש, קריאת 'ויחל' כבשחרית, לשלושה עולים, והשלישי הוא המפטיר, ואין אומרים לאחריה חצי קדיש. מפטירים "דרשו ה' בהימצאו", ומברך אחר-כך שלוש ברכות עד 'מגן דוד'. יהללו, חצי קדיש.

מי שאינו מתענה וקראוהו לעלות לתורה, וצר לו להודיע זאת מפני חילול השם - יעלה.

גם היחיד אומר 'עננו' בשומע תפילה, ללא חתימה, ומסיים "כי אתה שומע", ואם שכח (וכבר אמר שם ה' דסיום הברכה) אומרו בלא חתימה אחרי 'אלוקי נצור' קודם 'יהיו לרצון' האחרון, והש"ץ אומרו כבשחרית בין 'גואל ישראל' ל'רפאנו'. הנוהגים נשיאת-כפיים בכל יום, נושאים כפיים בתפילה זו, וכשאין נושאים כפיים אומר השליח ציבור ברכת כוהנים.

באם התענית נדחה, אומרים תחנון, ו'אבינו מלכנו'.

הרבי הנהיג מחדש את המנהג הישן (שמקורו במשנה), לומר 'דברי כיבושין' אחרי מנחה דתענית-ציבור: "כדאי לעורר על המנהג הנ"ל, שבמקומות שאפשר לפעול זאת, יאמרו אחרי מנחה (כמה מילים, לכל הפחות) 'דברי כיבושין', או מזמור תהילים המתאים לעניינים אלו, ובמקומות שמצד טירחא דציבורא [או מצד ביטול מלאכה, וכיוצא-בזה] אי אפשר לפעול זאת - על-כל-פנים יהרהרו במחשבה עניין של 'דברי כיבושין', ומאחר ש'רחמנא ליבא בעי' - ובפרט עניינים הקשורים בתשובה, ש'עיקר התשובה בלב' - הרי 'מחשבה טובה, הקב"ה מצרפה למעשה'".