הגאון מווילנא
| הגאון אליהו מוילנא | |
|---|---|
[[קובץ: |250px]]ציור המיוחס כתואר פני הגר"א | |
| הגאון מוילנא | |
| לידה | ט"ו בניסן ת"פ |
| פטירה | י"ט בתשרי תקנ"ח |
| מקום פעילות | ליטא |
| השתייכות | ליטא |
| תלמידיו | רבי חיים מוולוז'ין, רבי אברהם בן הגר"א, הרב דנציג בעל החיי אדם |
| חיבוריו | ביאור הגר"א על התורה ועל השו"ע, הגהות הגר"א על הש"ס |
הגאון רבי אליהו בן שלמה זלמן מוילנא (נולד בט"ו בניסן ת"פ - נפטר י"ט בתשרי תקנ"ח), הידוע בכינויו הגר"א, מגדולי הדור בליטא ומראשי ההתנגדות לחסידות.
תולדות חיים
הגר"א נולד בעיירה סעלץ שבליטא לאביו הרב שלמה זלמן קרמר, כבר בצעירותו נודע כעילוי ובגיל 6 דרש בבית המדרש דרשה בדרך הפלפול והפליא את השומעים. לאחר חתונתו יצא הגר"א לגלות כמנהג באותם שנים, בה התהלך בעילום שמו על מנת שלא לקבל כבוד, מפני שכבר נודע בעולם כעילוי וגאון. לאחר שנים מספר התיישב בוילנא, שם היה לומד בבדידות רוב שעות היממה, ומאוחר יותר הנהיג את ה'קלויז' המפורסם. אף לאחר הפצרות חוזרות ונשנות מראשי ופרנסי קהילת ווילנא (שאחדים מהם היו מחסידיו המובהקים של כ"ק אדמו"ר הזקן כדוגמת ר' מאיר רפאל'ס ובנו), ובכל זאת הוא סירב לקבל עליו את רבנות העיר.
ההתנגדות לחסידות
עם התפשטות תורת החסידות, קמו לה מתנגדים בטענה אשר החסידות מביא חלישות ביראת שמים ואף מעודדת ביטול מצוות כתיקונן. סיבת ההתנגדות שורשה, בפחד מפני משיח השקר שבתאי צבי ששאריות תלמידיו עדיין המשיכו לפעול באירופה. המתנגדים חששו שהחסידות היא המשך לשבתאות.
מחרחרי ריב בוילנא בעלי השפעה העידו בפני הגר"א עדות כשרה עם שני עדים כשרים על פי דין תורה הקדושה, שהם בעיניהם ראו את החסידים ורבם (כ"ק אדמו"ר הזקן) שביטלו את הצומות אשר קבעו חז"ל ואף אוכלים בהם בפרהסיא בסעודה ומשתה יין. פרט אחד עיקרי הם השמיטו מהעדות, שהיה זה בתשעה באב שחל בשבת, שאז לא רק שמותרים באכילה ושתיה והצום הוא נדחה, אלא שיש להרבות באכילה ושתיה לאפוקי הסלקא דעתך שאסור[1].
עוד אותם עדים העידו אשר ראו אותם רוקדים במעורב, היה זה כאשר כ"ק אדמו"ר הזקן רקד עם בתו. ובנוסף העידו שהם אף כופרים באמונה. היה זה ככל הנראה בעקבות דברים שהבינו שלא כדת וכדין באשר נכתב בצוואת הריב"ש שבעקבותם נכתב פרק בספר התניא המסביר את הנושא, ויצוין, כי אותו אביגדור ה'מוסר' הידוע רבה של פינסק אף כתב זאת במכתב הלשנתו לקיסר רוסיה דאז.
לאור כל אלה, הגר"א שהיה יהודי ירא שמים והאמין לעדים הכשרים שהובאו לפניו, כנ"ל, לא היה מודע באופן אמין למתחולל בעולם, ולכן הוציא כמתבקש על פי דין תורה חרם כנגד החסידים בו הוא מגדירם כמינים וכופרים. בעקבות חרם זה החלו הרדיפות האיומות כנגד החסידות, עד שנאלצו כל גדולי החסידות באותה תקופה - תלמידי המגיד לברוח מבתיהם אל המגיד ממעזריטש.
בשנת ה'תקל"ד, אדמו"ר הזקן בא יחד עם רבו רבי מנחם מנדל מויטבסק לגר"א לבקשו ולהסביר לו את דרך החסידות על מנת למנוע ולהפסיק את הרדיפות. אך מקורביו של הגר"א, מנעו בעדו מלהכנס לשם, ואף נעלו אותם במרתף סגור במשך יומיים. מאוחר יותר התבטא הר' חיים מוולוז'ין בעל "נפש החיים" כי לאחר מכן רצה הגר"א ללכת הוא לפגוש את כ"ק אדמו"ר הזקן אך אמו מנעה בעדו כשנשכבה בשעת מעשה על הכביש ולא נתנה להם בשום אופן להמשיך בדרכם. או אז נאלץ הגר"א לסגת אחור אף מצד כיבוד אם.
לפי גרסא אחרת ופחות מקובלת[2] כאשר ראה הגאון את פניו הקדושות של אדמו"ר הזקן, הוא קפץ מבעד לחלון, מכיון שחשש שלא יוכל לעמוד בפני קדושתו של אדמו"ר הזקן ויעזוב את דרכו.
מסופר כי בהזדמנות מסוימת רצה הגר"א לנסוע להמגיד ממזריטש, וכאשר כל תחנוניהם של מקורביו לא עזרו, קראו הם לאמו של הגר"א, אשר נשכבה לפני גלגלי העגלה כדי שלא יוכל לנסוע למגיד. כך גם, לפי עדות רבי חיים מוולוז'ין, אמו של הגר"א היא גם זו שמנעה בעדו מלקבל אליו את אדמו"ר הזקן ורבי מנחם מנדל מויטבסק. [3]
יש מהחוקרים הטוענים כי חתימת הגר"א על החרם מזויפת ומעורבותו בהתנכלויות תלויים בספק רב. ישנם אף סימוכין לזה דלטעמייהו של הטוענים כך הגר"א היה אז בגיל מבוגר מאוד ולא שלט באופן מלא על הנעשה סביבו וקל היה להציג בפניו את הדברים שלא כדין. או שאכן שלט בחושיו וכו' אלא שביודעם כי הוא יודע את האמת הרי פרסמו בשמו ושלא בידעתו (כך מסתברא לומר) את החרם[4].
סמוך לפטירתו בחוה"מ פסח ערכו החסידים התוועדות גדולה בחצר אחד החסידים בווילנא שם שתו לחיים ואמרו מי שברך בפרהסיא לרפואתו של הגר"א. באותו הזמן נכנס אחד ממחרחרי הריב והחל לצעוק כיצד זה עושים מסיבות הוללות בו בזמן שהגר"א גוסס והחל להתסיס את ההמונים לכיוון המקום שם. מיד לאחר פטירתו, בי"ט תשרי ה'תקנ"ח, ביקש כ"ק אדמו"ר הזקן כי יש לכבד אותו ואת תלמידיו ואף התבטא עליו במכתבו בתואר הגאון החסיד.
לאחר פטירתו, התחדשו הרדיפות אחר החסידים ביתר שאת, שבעקבותיה נאסר אדמו"ר הזקן, במוצאי חג הסוכות תקנ"ט, דבר שהוביל לי"ט כסלו. מכך יש המוכיחים, כי דווקא המצאותו של הגר"א מנעה מהמתנגדים להחריף את צעדיהם. וכן נראה.[5]
תלמידו המובהק של הגר"א, רבי חיים מוולוז'ין, היה ידידם של אדמו"ר הזקן ובנו אדמו"ר האמצעי.
ההתנגדות בימינו
עם השנים, ההתנגדות לחסידות בצורה קיצונית, הלכה ופחתה. המתנגדים לא החלו ללמוד חסידות, אבל היו בקשרים טובים עם החסידים. במשך כמאה שנים, לא היתה כל התנגדות, וכל צאצאי המתנגדים גדולי התורה היו בקשרים טובים עם גדולי החסידות בכלל ועם נשיאי חב"ד בפרט.[6]
הרבי כתב במכתב, כי למעשה, ככל שאדם דבוק במידה רבה יותר ומעריץ יותר את הגאון מווילנה, שהיה המתנגד הראשי לחסידות באותם ימים, כך הוא ייעשה לחסיד גדול ונאמן יותר.
הרבי הסביר גם, כי הסיבה לזה פשוטה: אותם מכתבים ציינו גם את הסיבות להתנגדות כלפי החסידים, דהיינו, החשש שהם עלולים להחליש את יסודות התורה והמצוות. ומובן מאליו עד כמה שגויים היו חששות אלו. עצור כל יהודי ברחוב, אפילו אחד שנמנה על התומכים הנאמנים ביותר של "המחנה האחר", ושאל אותו: "מהו חסיד ומהי דרך החיים שלו?". ללא היסוס הוא יענה משהו כמו זה: "חסיד הוא יהודי בעל זקן ופיאות ארוכות, שלבוש בסגנון עתיק, אדם שמניח שני זוגות תפילין, מתפלל באריכות הרבה יותר מהאחרים, מחרים את הסרטים, נזהר לאכול רק מצה 'שמורה' בפסח, וכולי וכולי".[7]
בשנת תשכ"ז כאשר רבי ישראל מרדכי טברסקי האדמור מרחמסטריווקא ביקר ביחידות אצל הרבי, ובמהלכה דיבר עמו הרבי על הצורך להנהיג בישיבות סדר לימוד חסידות לפני התפילה ("לאו דווקא תניא ולקוטי תורה, אלא גם מאור עינים), כדי לסייע לקיום ההלכה שאין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש ומתוך התבוננות בגדולת ה'. ציטט לו הרבי מפירוש הגר"א לספר משלי שמי שלא למד פנימיות התורה, לא ייתכן שידע דין לאמיתו[8].
מצאצאיו
- בנו ר' אברהם. נפטר בתקס"ט.
ע"פ השמועה, כ"ק אדמו"ר הזקן ברך את הגאון שמצאצאיו יצאו חסידים, ואף חסידי חב"ד, ואכן כיום ישנם רבים מחסידי חב"ד וגם מחסידויות אחרות שהינם מצאצאיו של הגאון. בין צאצאיו המפורסמים מחסידי חב"ד נמנים הרב אליעזר קרסיק, הרב יוסף קרמר (בן אחר בן), הרב מרדכי שמואל אשכנזי, הרב אליהו יוחנן גוראריה, הרב שלום דובער וולפא ועוד.
קישורים חיצוניים
הרבי ותורת הגר"א, מגליון התקשרות, באתר צעירי חב"ד.