תורה

יהודים לומדים תורה בחברותא

תורה היא שם כללי לכל כתבי הקודש של היהדות, החל מחמשה חומשי תורה ועד לאחרון המחדשים בתורה. התורה היא החכמה העליונה, אשר באמצעותה ברא הקב"ה את העולם ודרכו יכולים בני האדם להבין ולקיים את רצונו ובכך להתקשר איתו. התורה מתחלקת לשני רבדים עיקריים: חיצוניות התורה - תורת הנגלה ופנימיות התורה - תורת החסידות.

בתורת הנגלה ישנה התורה שבכתב והתורה שבעל פה. התורה שבכתב הם אותיות התורה הכתובים על הקלף. ותורה שבעל פה הם המסורות אשר במשנה ובתלמוד. בתורת החסידות מתייחסים לספר התניא כ"תורה שבכתב" של פנימיות התורה. שאר ספרי תורת החסידות הם כ"תורה שבעל פה".

התורה מחולקת גם לארבעה רבדים: פשט רמז דרש וסוד (ר"ת פרד"ס).

מקורה ושרשה

שורש התורה הוא בבחינה נעלית ביותר - בבחינה נעלית משורש העולמות, כמו שנאמר: "ה' קנני ראשית דרכו", שהתורה נקניתה עוד קודם לעולם, שהיא בחינת שעשועי המלך בעצמותו שעל זה נאמר "ואהיה אצלו אמון ואהיה אצלו שעשועים", ורק לאחר בריאת העולם והמשכת התורה לעולם הזה נעשית בחינת "שעשועי את בני אדם".

המשכתה בעולם

התורה היא האמצעי המרכזי באמצעותו מתקשר העולם עם הקב"ה, כמאמר הזוהר: "תלת קשרין מתקשרין דא בדא, ישראל באורייתא ואורייתא בקודשא בריך הוא".

הסיבה לזה היא, שהקב"ה מצד עצמו אינו בערך לעולמות וכדי לברוא את העולמות צמצם הקב"ה את עצמו והמשיך ממנו את אור הקו למקום הפנוי, המשכה זו היא התורה, וכפי שמרומז בכך שהמשכה זו נקראת גם צנור (כמו צינור גשמי שבו ממשיכים נוזל ממקום למקום), שצנור אותיות רצון שרומז על התורה - רצונו של הקב"ה.

ולכן התורה היא מקור החיות לכל העולמות וממנה מתחלק החיות ונשפע לכל נברא לפי ענינו, ודוגמא לזה מנהר גדול שכדי שיימשך לצינורות קטנים מנהר זה, צריך קודם צינור גדול שדרכו יושפע לצינורות הקטנים, כך התורה היא רצון (צינור) כללי לאור הנשפע לעולמות וממנה נמשכים הצינורות הפרטיים.

אמנם, עם היות שהמשכת הרצון לעולמות פירושה שאור אין סוף הצטמצם והוגבל לפי ערך העולמות, אף על פי כן צמצום והגבלה זו היא בכמות בלבד, אך מהות האור הנשפע דרך צמצום זה הוא אותו אור אין סוף הבלתי מוגבל, רק שמושפע בהגבלה, וכמשל מי הנהר שנמשכים בצינור, שמהות המים אינה משתנה, ומשתנה רק כמות המים, כך התורה גם כפי שנצטמצמה היא חכמתו של הקב"ה (חכמה דא"ק), אשר באמצעותה נקבע אופן ההמשכה לכל דרגה בפרטיות.

מתן תורה

מתן תורה בה ניתנה התורה לישראל היה במעמד הר סיני. מבואר כי גם האבות שהיו לפני מעמד הר סיני קיימו את התורה, אלא שהם קיימו אותה בבחינה רוחנית, ולאחר מתן תורה נמשכה התורה גם בגשמיות.

חלקי התורה

שני החלקים המרכזיים של התורה הם תורה שבכתב ותורה שבעל פה. תורה שבכתב היא החלקים הכתובים של התורה, שהם עשרים וארבעה ספרי המקרא, ובייחוד הכוונה לחמישה חומשי תורה. תורה שבעל פה כוללת את המסורת שבעל פה שהגיעה במעמד הר סיני, יחד עם סייגי חכמים ותקנותיהם במשך הדורות. עיקרי תורה שבעל פה מסורים בשישה בסדרי משנה ומבוארים בתלמוד.

נגלה

ציור עצמי של ר' זלמן קליינמן, כשהוא מלמד את בנו את הסוגיא של 'שור שנגח את הפרה'

המונח נגלה דאורייתא מתייחס לחלק הגלוי שבתורה, המתייחס ללימוד התנ"ך, המשנה, הגמרא וההלכה והפירושים שעליהם. אלה הם כגוף לתורה, החלק החיצוני שבה, המורה על פרטי החיים היום-יומיים, האיסורים וההיתרים, סיפורי התורה.

תורה שבכתב הוא חלקו הכתוב של התורה שהוא עשרים וארבעה ספרי התנ"ך, ובייחוד הכוונה היא לחמשת חומשי תורה. תורה שבכתב יחד עם תורה שבעל פה מהווים את שני החלקים המרכזיים של התורה. תורה שבעל פה הוא חלקו של התורה שמועבר במסורת ממעמד הר סיני, יחד עם תקנות חדשות שתיקנו חכמים במשך הדורות לסייג את התורה. בעיקרה לא ניתנה תורה שבעל פה להיכתב, אלא שבזמן הגלות כשראו חכמים שהתורה עלולה להישכח מישראל, נכתבה התורה שבעל פה. עיקרי תורה שבעל פה כתובים בשישה סדרי משנה ומבוארים בתלמוד.

מבואר כי תורה שבכתב הוא בחינת שמים, לעומת תורה שבעל פה שהוא בחינת ארץ. שענין ארץ שהוא תורה שבעל פה הוא בחינת רצון. שעיקר השגת תכלית הרצון, לידע את פרטי ההלכה וביאורי המצוות הוא דווקא בתורה שבעל פה. מה שאין כן בתורה שבכתב שהוא רק בחינת האותיות להיות כדמותן וצלמן שהן שמותיו של הקב"ה. משום כך מבואר כי תורה שבכתב ענינו הוא מלמעלה למטה, כמו קורא בשם, שקורא בשמו של הקב"ה, אבל תורה שבעל פה עיקרה הוא מלמטה למעלה על ידי השגת הרצון בנפש.

נסתר

חלק הנסתר בתורה הוא הקבלה והחסידות העוסקים בסיבות הפנימיות לכל האיסורים וההיתרים, וההסברים הפנימיים של סיפורי התורה הנמצאים בתורת הקבלה ומוסברים ביתר שאת עם הוראות ליישום בחיי היום-יום בתורת החסידות.

לימוד התורה

לימוד התורה היא מצווה תמידית בה מחויב כל יהודי לקיים בכל זמן פנוי, בין אם הוא צעיר, זקן, חולה ובעל יסורים. כאמור בתורה "והגית בו יומם ולילה". אדמו"ר הזקן פוסק בשולחן ערוך כי מקיימים מצווה זו רק על ידי לימוד בפה - באופן שזה אפשרי.

על לימוד התורה נאמר במשנה ותלמוד תורה כנגד כולם. ישנה מחלוקת בירושלמי בפירוש המשנה, דעה אחת אומרת כי הכוונה שהיא שקולה כנגד כל חפצי העולם הזה, ודעה שניה אומרת כי "אפילו כל מצוותיה של תורה אינן שוות לאות אחת מהתורה".

מעלתה העצומה של לימוד התורה השקולה כנגד כל המצוות מוסברת בספר התניא בכך, שכאשר אדם לומד איזו הלכה כל שהיא, כיון שזו היא רצונו של הקדוש ברוך הוא שכשראובן יטען כך ושמעון יטען כך על דרך משל - תהיה ההלכה כך וכך, נמצא כאשר האדם לומד הלכה זו הרי הוא תופס על ידי שכלו את חכמתו של הקדוש ברוך הוא, וחכמתו של הקדוש ברוך הוא הם אחד, כמאמר הזוהר הקדוש אורייתא וקודשא בריך היא חד, ולכן על אף שלית מחשבה תפיסא ביה כידוע, הרי על ידי לימוד התורה מחשבתו של האדם תפיסא ביה בקדוש ברוך הוא, והוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו וכדוגמתו נמצאים כלל בגשמיות, להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופינה.

סגולה לפרנסה ולשמחה

לאחד האדמו"רים שביקש מהרבי עצה לפרנסה לכלל ישראל, השיב הרבי להוסיף בלימוד התורה ובנתינת צדקה. לרב שבא לרבי וביקש ברכה להיות בשמחה, השיב הרבי כי יוסיף בלימוד התורה ועל ידי כך יהיה בשמחה.

עונג תמידי

שלא ככל המצוות, מצווה זו מיועדת שיתענג בה האדם, על ידי התבוננות בחכמת התורה, אותה רואה אחרי לימוד מעמיק. בעקבות תענוג זה עשוי הוא לבוא לידי אהבת השם.

הגמרא מכנה כנוי של בזיון אודות מי שאינו מקיים מצווה זו "עם הארץ". בגמרא אף כתוב כי "ניתן לנוחרו ביום הכיפורים שחל בשבת". עוד אומרת הגמרא כי אסור להתלוות עמו בדרך, שכן חשוד הוא על שפיכות דמים מקל וחומר; ומה על חייו אינו חס - ללמוד תורה ולחיות, על חיי חבירו לא כל שכן.

דרך הלימוד

דרך הלימוד המקובלת מאז ומעולם מחולקת לשני חלקים; לימוד לעיון, היינו העמקה ולימוד לבקיאות (גירסא), היינו לימוד במהירות יותר מתוך מטרה לרכוש ידיעות בתורה.

הבעל שם טוב היה לומד עם תלמידיו שיעור בגמרא. אופן הלימוד היה עם חריפות גדולה וגאונות, ולמדו את הרמב"ם, אלפס, רא"ש ומפרשים אחרים מהראשונים שהיו שייכים לגמרא הנלמדת. הבעל שם טוב היה נוהג לתרגם המילים לאידיש. אם למדו ערכין והגיעו למאמר רז"ל (דף ט"ו עמוד ב') "לשון תליתאי קטיל תליתאי" (= לשום שלושה הורגת שלושה), תירגם הבעל שם טוב: "לשון הרע הורג את כל השלושה: את המדובר, את המדבר ואת השומע. רק שזהו בלבושים רוחניים, הקשה מרציחה גשמית.

בקרב חסידות חב"ד היתה תמיד ההדגשה מיוחדת על לימוד הגמרא בעיון. (ברם גם מלימוד בקיאות לא הניחו ידם, בפרט מי שלא השיג ידו ללמוד בעיון, ואצל האדמו"ר הזקן היו מסיימים מדי שנה את כל הש"ס על פי ציוויו המפורש.)

המגיד ממעזריטש ציווה לתלמידו הגדול אדמו"ר הזקן כי ילמד מידי יום ויום גמרא בעיון

חסידי אדמו"ר הזקן היו קובעים לעצמם שיעור עיוני עמוק בגמרא שלש פעמים בשבוע לכל הפחות, זאת מלבד אשר היו מסיימים את כל הש"ס כולו מידי שנה בשנה על פי ציוויו המפורש של האדמו"ר הזקן.

אדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש אשר הקים את ישיבת תומכי תמימים קבע בישיבתו את דרך הלימוד בעיון, ואף רצה למנות כראש הישיבה את הגאון הידוע בחריפותו ובעמקותו מגדולי דורו רבי חיים מבריסק. הגאון רבי חיים מבריסק לא הסכים למינוי על אף ידידותו הקרובה עם אדמו"ר הרש"ב, (ככל הנראה בשל חפצו להקים ישיבה משל עצמו.)

בישיבת תומכי תמימים קבע אדמו"ר הריי"צ את הלימוד העיקרי ללימוד בעיון ובעמקות. גם קבע שעה מיוחדת לכתיבת חידושי תורה. בבתי המדרשות של חסידי חב"ד היו קובעים זמן ללימוד הגמרא בעיון, זאת לצד לימוד ספרי ומאמרי חסידות בעיון. הריי"צ גם ציווה שכל אחד ואחד יקבע לעצמו שיעור בלימוד גמרא בעיון.

אדמו"ר שליט"א כתב בליקוטי שיחות: "לפני עשרים שנה בהתוועדות של חג השבועות, ביקש אדמו"ר הריי"צ שלכל אחד יהיה שיעור בגמרא עיון ומכך שאמר זאת בשבועות, משמע, שיש לזה שייכות למתן תורה. ובאמת זהו פסק מפורש במשנה".

דרך העיון

בדרכי הלימוד בעיון ישנם דרכי לימוד רבים. דרך הלימוד המקובלת בחב"ד, יסודה מאחד מגדולי הדורות האחרונים הלא הוא הגאון האדיר רבי יוסף רוזין, הגאון מרוגצ'וב שהיה מקורב לחסידות חב"ד ונודע בגאונותו העצומה, כאשר גם גדולי דורו לא היו יכולים לו. כ"ק אדמו"ר שליט"א מלך המשיח היה מתכתב איתו במכתבים מלאים גאונות במאות מראי מקומות בכל הש"ס, ואף הוא השיב לו במכתבי תשובה דומים. בשיחותיו הקדושות, מזכיר אדמו"ר שליט"א רבות את הראגאטשבער, בבקיאות מדהימה בתורתו, אשר נדפסו בספריו צפנת פענח.

קישורים

• רבני חב"ד בקריאה לחיזוק בלימוד התורה