מרה שחורה
מרה שחורה היא כינוי לטבע מסוים של האדם. באדם ישנו ארבע מיני מרה, ומהם שנים הם מרה שחורה, ומרה לבנה. מרה לבנה פועלת את ההיפך שמרה שחורה פועלת.
פעולת המרה שחורה
פעולת המרה שחורה מביאה את האדם לידי ענינים שונים, טובים ורעים, כגון התמדה בלימוד וישיבה במקום אחד בריכוז של ענין אחד,[1] וגם לידי עצבות. על האדם לשלוט במידת המרה שחורה ובמידת המרה לבנה ולכוונתם באופן הראוי. כאשר ינצל את מידת המרה שחורה לחלק הטוב שבו - ההתמדה, - לא יוותר ממנה ללחק הרע.
כן מבאר האדמו"ר הזקן:[2] יש שגובר בו מרה שחורה בתולדתו תשתוקק נפשו מאד על החכמה כל חפציה לא ישוו בה״, ומבאר שם, שכן הוא מצד טבע האדם, לא רק אצל בני ישראל, אלא גם אצל אומות העולם, ״והראיה מהפילוסופים מהאומות הקדמונים״ — חכמים אמיתיים, שסומכים על דבריהם בנוגע ל ״חכמת התקופות והגימטריאות״ (שעל ״שחברו בה חכמים הרבה, ועל ידם קובעים קידוש חדשים ועיבור שנים), כמ״ש הרמב"ם שחברו בה חכמי יון ספרים הרבה והם הנמצאים עכשיו ביד החכמים״ — ש״היו עוזבים כל תענוגים ועוסקים בכל לבבם ותשוקת נפשם בלמוד החכמות... מצד מזג טבעם כו'״.
וכך - מסביר הרבי - הוא גם בנוגע לעניננו:
אם הוא אמנם בעל מרה־שחורה מטבעו — עליו לנצל טבע זה כדי להוסיף התמדה ושקידה בלימוד התורה, דמכיון ש״מפי עליון לא תצא הרעות״, הרי בודאי שטבע זה אינו כדי לגרום ענין של בלבול והירוס ח״ו, כי אם, למטרה ותכלית טובה, כאמור, להוסיף התמדה ושקידה בלימוד התורה], עד כדי כך, שלא יהי׳ לו רגע פנוי לדאוג ולחשוש כו'. ובמילא, כל זמן שמקננת דאגה בלבו, הרי זו הוכחה שלא ניצל לגמרי את טבע המרה־שחורה להתמדה ושקידה בלימוד התורה, שאז, לא הי׳ נשאר אצלו ״מרה־שחורה״ עבור דאגות...[3]
האדמו"ר האמצעי: העצה למרה שחורה - דא"ח
מסופר כי פעם נכנס אל האדמו"ר האמצעי איש נכבד מאזאריטש, והרבי היה נשען על שני אגרופיו על השולחן. ונשא עיניו ואמר מי אתה? ויענה: מאזאריטש. אמר לו הרבי האמצעי: ־ זה המקום המגדל בעלי מרה שחורה. לאחר מכן שאל אותו שוב רבנו: - מה אתה צריך? ענה האיש: זוהי המחלה שלי [מרה שחורה]. אמר לו הרבי האמצעי: עצתי שתעסוק בדא״ח, להיות שמרה שחורה באה ממקום חושך של הקליפות, ואילו דא״ח היא אור, ומעט אור דוחה הרבה חושך.
אמר האיש: עסקתי בחסידות ולא הועיל לי.
צעק עליו הרבי: אין אתה יודע איך לעסוק, והעומק בודאי דוחה את המרה שחורה.
האיש עמד בחרדה גדולה. התקרב אליו הרבי ואמר לו: הנה פאריטש קרובה לעירך, סע אל רבי הלל, הוא יודע חסידות. ושינה ואמר: הוא חסיד, ושילש ואמר: יודע אני שהוא שפל בעצם.[4]
הרבי: הוספה בלימוד התורה ובצדקה.
מחבר ספרים בא לרבי. הרבי שם לב כי הוא נתון בעצבות. הוכיח אותו הרבי שלא יהיה במרה שחורה. אמר היהודי לרבי: שהרבי יברך אותי שאהיה בשמחה על כך שאני יהודי. הגיב הרבי: הוסף בלימוד התורה ובצדקה וכך תצא מהמרה שחורה.
במכתב[5] לאחד שהתאונן במכתבו על תגבורת המרה שחורה, כותב הרבי: בטח זוכר מת שנדברנו קודם נסיעתו, אז מען דארף ניט זיין צופיל מרה־שחורה׳דיק, און מען דארף וויסן, אז דער אויבערשטער איז בטבע הטוב להיטיב, און די רביים האבן זיך אפגעגעבן אויף אהבת ישראל און אויף אויספירן זייערע ענינים בחטד וברחמים. ועבדו את הויה בשמחה כתיב. [תרגום: לא להיות יותר מדי במרה שחורה ולזכור שהשם יתברך הוא "בטבע הטוב להיטיב", ורבותינו התמסרו לאהבת ישראל ולהנהיג את עיניהם בחסד וברחמים, ועבדו את ה' בשמחה כתוב.]