כוח חוש וכשרון
כוחות הנפש מתחלקים באופן כללי לכוח חוש וכשרון המהווים דרגות שונות בהתגלות הכוחות מעצם הנפש, שהיא עצמה "פשוטה", היות ואין בה שום ציור ואינה מתחלקת לשום חלקים, ולכן גם לא שייך שתתגלה בעולם, וכל שכן שלא שייך שתפעל בעולם. מה שמתגלה ופועל בעולם הוא לא עצם הנפש אלא רק בחינת ה"רגל" שלה, ההארה המתפשטת ממנה, שהם הכוחות החושים והלבושים שלה. ה"כשרון" – לעומתם - אינו הארה מהנפש אלא תכונת הגוף. דהיינו, עד כמה מזוכך הגוף ומתאים להתגלות הנפש בתוכו, האם כוחות הנפש יקלטו בו בקלות או בקושי[1].
כוח
כוחות הנפש הם מהות הארת הנפש. דהיינו, כמו שאור השמש אינו השמש עצמה, אך מה שהשמש מחממת ומאירה הוא רק על ידי האור, כך ממש מחיים כוחות הנפש את הגוף: הכוחות החיצוניים מחיים את האיברים החיצוניים (כגון יד ורגל), כוחות פנימיים יותר מהנפש מחיים את האיברים הפנימיים (כגון לב ומוח), והכוחות הפנימיים ממש מהווים את חיות האדם עצמו (רגש ושכל). וכמו שבמשל פעמים רבות מתייחסים לאור השמש כאילו הוא השמש עצמה, כך פעמים מתייחסים לכוחות כאילו הם הנפש עצמה (לדוגמא, בספר התניא פרק ג'). באופן כללי נחלקים כוחות הנפש לעשר[2], אך באופן פרטי ישנם כוחות רבים הנוצרים מהתכללות עשר כוחות אלו, כגון כוח הציור, כוח הזריקה וכו', ובפרט שבפרט הם מתכללים זה מזה עד אין סוף.
דרגות בכוחות
כל אחד מכוחות הנפש כלול משלוש דרגות, שהן שלבי התגלותו מהכוח אל הפועל:
כח ההיולי
ערך מורחב – כח ההיולי |
הכח כמו שהוא בשרשו, מופשט מכל ציור. הכח כמו שהוא בדרגא זו נמצא בכל אדם תמיד ובשלימות, לדוגמא כח הראיה: כמו שהוא בשרשו ההיולי הוא נמצא בכל אדם בשלימות. יתכן אמנם שאדם יוולד עיוור וכח זה לא יתגלה בו לעולם כל ימיו, אך בשורשו ומקורו המופשט הוא בשלימות. והראיה על זה – גם לאדם עיור יכול להיוולד בן שיוכל לראות עם עיניו ללא כל בעיה, כלומר, אף על פי שאצלו לא התגלה כוח הראיה, הרי שלבנו הוא הוריש אותו בשלימות – מכאן שגם אצל האב היה הכח בשלימות, אלא שהוא לא התגלה מהכח אל הפועל.
מציאות הכח
הכוח כמו שכבר הצטייר במציאות פרטית מסויימת ונמצא אצל האדם בפועל, אך עדיין לא מתגלה. לדוגמא, אדם המוכר לנו כאדם שתמיד עוזר לזולת – יש אצלו במציאות את כח החסד גם בשעה שאינו עוזר ואינו עוסק כלל במעשה חסד. לדוגמא, אצל אברהם אבינו האיר כוח החסד עד כדי כך שכאשר לא היה בנמצא לידו אדם נוסף שיאפשר לו להוציא את החסד אל הפועל - גרם לו הדבר צער רב, ומכך מוכח שלא המציאות שמחוץ אליו עוררה אותו להתנהג באופן של חסד, אלא היא היתה אצלו מצד עצמו.
כוח הפועל
כאשר הכוח כפי מתלבש בפועל באברי הגוף, לדוגמא כאשר האדם רואה בפועל או שומע בפועל, הדבר מכונה בשם 'כוח הפועל'.
חוש
החושים שבאדם הם: חוש הראיה, חוש השמיעה, חוש הריח, וחוש הטעם, וחוש המישוש.
בדומה לכוחות, גם החושים הם הארה מהנפש, אך הם אינם מהות הארת הנפש (כמו הכוחות) אלא רק החיצוניות וההתפשטות שלה[3], והם לא מתגלים באיברים עצמם אלא רק ב'סדקים' שבגוף: עיניים, אזניים, נקבי האף וכו'[4].
גם ההתגלות שלהם באיברים אלו, אינם באיברים עצמם, אלא באמצעות האיברים. בדומה להתגלות ההבל מהפה בשעת הדיבור, שההבל לא שייך לדיבור עצמו, והדיבור לא מלובש בהבל, אלא שהוא מתגלה יחד איתו.
פעולתם
ההבדל בין כוחות לחושים ניכר גם בפעולתם: בעוד הכוחות פועלים חיות באיברים ומשפיעים אפילו על הזולת[5], החושים אינם מחיים את האיברים, וכל שכן שלא פועלים מאומה על הזולת.
יתרון החושים על הכוחות
מעלת החושים על הכוחות היא שדוקא בהם מתגלה עצם התענוג, שהוא פנימיות הנפש. הטעם לזה הוא, שעל אף שהכוחות נעלים יותר מהחושים, אבל שורש החושים נעוץ בעצם הנפש ממש – הרבה למעלה מהכוחות[6], וכפי שמרגיש כל אחד בעצמו, שהתענוג שבראיה "תופס" אותו הרבה יותר מאשר התענוג שבהשכלה.
בזה עצמו ישנן דרגות שונות: על אף גודל ההפלאה בתענוג שבכח הראיה[7], התענוג שבשמיעה יותר גדול ממנו[8], והתענוג שבריח גדול עוד יותר, כפי שרואים במוחש שהוא נוגע בעצם הנפש, כך שגם כאשר אדם מתעלף, ניתן להעיר אותו באמצעות שנותנים לו להריח דבר מה, והתענוג הכי גדול הוא התענוג שבכח הדיבו[9].
מספר הכוחות והחושים
מספר הכוחות הכללי הוא עשר (חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, ומלכות). אך באופן פרטי הם כלולים זה מזה, וישנם כוחות פרטיים שונים המוסברים בתורת החסידות כמשל להבנת עניינים שונים. לדוגמא: כח הזריקה מובא כמשל להבנת עניין צמצום הראשון, כח הציור הוא משל לאור הממלא כל עלמין, וכן מוסבר במקומות רבים עניינו של כח הדיבור ועוד.
מספר החושים הוא חמש (ראיה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש). אך גם כאן, כמו בכוחות, זהו רק בכללות. בפרטות ישנם חמישה אופנים אלו לא רק בנפש אלא בכל שלושת הגדרים של העולם: עולם, שנה, נפש (שהינם הגדרות כלליות למקום, זמן, והכח הרוחני הפועל ומחיה כל דבר), ובכל דרגה ודרגה שלהם. לדוגמא בשכל, ישנו חוש הראיה שבשכל, חוש השמיעה שבשכל, וכן שאר החושים.
חושים פרטיים
ערך מורחב – חוש הראיה |
ערך מורחב – שמיעה |
ערך מורחב – ריח |
ערך מורחב – טעם |
ערך מורחב – מישוש |
כשרון
הכשרון הוא תכונת חומר הגוף לקבל את כוחות הנפש, לדוגמא, מי שחומר המוח שלו גס יבין שכל לאט, וכן להיפך. למרות שהכשרון נחות בהרבה מהחוש, יש בו מעלה נפלאה – כשאדם בעל שכל גס מתייגע ומצליח להבין שכל עמוק, הוא מגיע להבנה יסודית יותר ממי שנולד בעל כשרון. בכך מתגלה מעלת הגוף – שמציאותו רק מהעצמות.
הערות שוליים
- ↑ עת"ר וישלח יד כסלו, לקוטי דיבורים המתורגם 221, 275, עבדו את ה' בשמחה תרצ"ט
- ↑ חכמה, בינה, דעת וכו'ץ
- ↑ בחסידות הדבר מכונה בבחינת "הבל" בלבד.
- ↑ יש להעיר שאופן התפשטות החושים שונה מחוש אחד למשנהו. לדוגמא, בעוד חוש הראיה יוצא מהעין, הרי שחוש השמיעה הפוך – נכנס לאוזן.
- ↑ כח השכל יכול לפעול (באמצעות הדיבור) לשנות את הבנתו של הזולת, כח האהבה יכול (באמצעות פעולת קירוב) לפעול שינוי ביחס הזולת אליו, וכן הלאה.
- ↑ שהם הארה בלבד.
- ↑ הקשור עם עניין הדביקות, עינייך יונים.
- ↑ שנכנס באודנא דליבא.
- ↑ שהוא לבוש בלבד – עוד פחות מאשר "חוש". ומכאן נובעת ההוראה להשמיע לאוזנו כשלומד ומתפלל, שהדיבור מעורר את התענוג והחשק והשמחה בתפילה ובלימוד.