עוזיאל חזנוב
החסיד הרב עוזיאל חזנוב (ט"ו ניסן תרס"ב-י"ט טבת תשנ"ט) היה שוחט חב"די בוגר ישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש שנמנה על זקני חסידי חב"ד בקראון הייטס. זכה להיות חסיד של אדמו"ר הרש"ב, אדמו"ר הריי"צ והרבי.
תולדות חיים
נולד ביום הראשון של חג הפסח תרס"ב - ארבעה ימים בלבד לאחר הולדתו של הרבי - בעיירה נובי-ביחוב שבברית המועצות, להוריו הרב יעקב משה וחיה שמיט.
למרות שהוריו נמנו על העדה הלא-חסידית, ביקש ללמוד בישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש. היו מבני משפחתו שהתנגדו לכך, אולם אמו אמרה כי ממילא הוא יעזוב לבד את הישיבה החב"דית, כיון שהוא אוהב מאד סדר וניקיון, והוא לא יוכל לעמוד בתנאי הפנימייה ובאכילת ‘טעג' כפי שהיה נהוג באותם ימים. לאחר גיל בר-מצוה הגיע עוזיאל לישיבה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, זמן מה לאחר שאדמו"ר הרש"ב עזב את ליובאוויטש לרוסטוב.
למרות האנדרלמוסיה ששררה בעולם מסביב, שקע ר' עוזיאל בלימוד נגלה וחסידות מבלי שהתחשב בתנאים הגשמיים ובמחסור החמור שהיה באותם ימים. כבר אז ניכרו בו כשרונות מיוחדים; הוא שקד על לימודו באופן יוצא דופן.
לימודיו בליובאוויטש נמשכו כשנה, ובשנה זו ספג את האוירה המיוחדת שהייתה בישיבת תומכי תמימים. אחד מחבריו הטובים באותם ימים, היה הרב משה לייב ראטשטיין, לימים מזכירו של אדמו"ר הריי"צ ואדמו"ר.
משנת תרע"ז ואילך נדד בין ישיבות המחתרתיות ברחבי ברית המועצות. באותם ימים ישבו ולמדו בתת-תנאים, בבית כנסת שבקצה העיר או במרתף של דירת אחד החסידים, ולומדים.
שבע שנים נדד ר' עוזיאל בישיבות המחתרתיות, החל משנת תרע"ז ועד סוף שנת תרפ"ד. בשנים אלה למד בקרמנצ'וג, רוסטוב, פולטבה, ווראניז' ועוד.
כשהיה צריך להתגייס לצבא, כתב על כך לאדמו"ר הרש"ב וביקש את ברכתו. הרבי הורה לו לזייף את תעודותיו, כך שנכתב בהם שהוא מבוגר ב-15 שנים משנתו האמיתית, ועל כן אין אפשרות לגייסו.
למרות כל הנדודים והקשיים, התמיד ר' עוזיאל בלימודו כל השנים, ובהיותו בגיל 18 כבר הוסמך לרבנות.
חיפושים בישיבה
תקופה מסויימת למד בישיבה בפולטבה שבאוקראינה בניהולו של הרב שמואל לייב לוין, תחת השפעתו של החסיד הנודע הרב יחזקאל פייגין.
בחורף תרפ"ג הרגישו תלמידי הישיבה בפולטבה כי המשטרה החשאית עוקבת אחריהם, ועל כן נזהרו התמימים מלכתוב על הישיבה במכתביהם להוריהם. למרות זאת, טבעת החנק הלכה והתהדקה סביבם, ובימים שלפני חג הפסח כמעט והגיע הסוף.
באחד הימים הגיעו אנשי היבסקציה והבולשת בראשות מפקדם האכזר טייטל, לערוך חיפוש בבית הכנסת. הם בדקו כל פינה בישיבה, ולשמחת לבם גילו סלים מלאים במצות שמורה שנאפו עבור תלמידי הישיבה. אמנם הם לא החרימו את המצות, אבל כעבור זמן קצר הופיעה ידיעה ראשית בכל העיתונים המקומיים על החיפוש בבית הכנסת, כאשר צויין בהבלטה גם על סלי המצות.
בסיום החיפוש החלה חקירה קשה וצולבת. ר' עוזיאל שבעוד כמה ימים ימלאו לו עשרים, נחקר אף הוא. אולם הוא ואחיו התמימים לא נשברו; מבעוד מועד הכינו גירסה משלהם לעובדת הימצאותם יחדיו: "אנחנו לומדים לבד, הורינו שולחים לנו כסף ומוצרי מזון, וכך אנו אוכלים וקונים בגדים. אין לנו מנהלים או מורים ואיש לא ביקש מאתנו לבא לפה". התמימים ידעו כי מילה אחת שלא במקום, יכולה לפגוע חס ושלום בהם ובראשי הישיבה.
בתום החיפושים והחקירות הודיעו אנשי המשטרה כי מי שעוד לא מלאו לו 18 שנים, אסור לו על פי החוק ללמוד תורה, ועל כן הם מחויבים לעזוב את העיר בתוך שלושה ימים. הרשעים הלכו לדרכם, והתמימים הבינו כי עליהם להסתלק מהמקום בהקדם האפשרי. עד שלהי חודש ניסן, עזבו כל התמימים את העיר, והם התפזרו למקומות שונים קבוצות קבוצות. ר' עוזיאל עצמו המשיך בנדודיו במטרה להוסיף וללמוד.
אחת מתחנות חייו היתה ברוסטוב, בישיבה ששכנה בצילו של אדמו"ר הריי"צ. אולם גם שם לא שהה זמן רב ובסוף חורף תרפ"ד, לאחר עזיבתו של אדמו"ר הריי"צ את העיר, עזבה גם הישיבה את רוסטוב ועברה לחרקוב. שתי קבוצות מתוך שאר התלמידים נשלחו ללמוד בנפרד את מלאכת השחיטה. ר' עוזיאל הצטרף לקבוצה שנדדה לווראניז', שם סיים את לימודי השחיטה שלו עד סוף קיץ תרפ"ד.
נידודים
בהגיעו לפירקו, נשא את מרת הינדא, בת החסיד המפורסם הרב מאיר שמחה חן, מהעיירה החסידית נעוועל. החתונה התקיימה בנעוועל בנר שביעי של חנוכה תרפ"ו.
זמן קצר לאחר מכן הורה לו אדמו"ר הריי"צ להתיישב בליובאוויטש. ליובאוויטש כבר לא היתה כפי שזכר בימי בחרותו, כיון שרוב החסידים עזבו את העיירה. בליובאוויטש נולדו לו שתי בנות: רבקה (לימים רובשקין) ובתיה (קלמנסון).
ר' עוזיאל שימש כשוחט, אולם מכך לא היתה לו פרנסה בליובאוויטש. בשל כך עברה משפחת חזנוב להתגורר בעיירה סטרי-רוסיה, שם התפרנסה ממכירת סוכר. ר' עוזיאל המשיך לשחוט בסתר, והדבר נודע לשלטונות הקומוניסטים שהחלו לרדוף אותו בשל כך. הוא נאלץ לעבור עם משפחתו לעיירה ייעגראווסק הסמוכה למוסקבה, בה מצאו כמה ממשפחות החסידים מפלט.
בעת שעבר לייעגראוסק, חורף תרצ"ו, שלח לו אדמו"ר הריי"צ מכתב ברכה: "מזל טוב בעד העתקת מגורו, ויתן השם יתברך שיהיה להצלחה בגשמיות ורוחניות, והשם יתברך יזמין לו פרנסתו בריוח ובמנוחה שיוכל לקבוע עיתים תורה ועבודה ויגדלו ילידיהם שי' לתורה חופה ומעשים טובים".
במשך תקופה התחבא בביתו המשפיע הרב מענדל פוטרפס, למרות הסכנה העצומה הכרוכה בדבר.
כמעט ונתפס
המעקבים אחרי ר' עוזיאל הלכו והתהדקו, והפחד היה נורא. היו תקופות שהתחבא במרתף הבית במשך חודשים ארוכים עד יעבור זעם. בנתיים רעייתו הינדא נאלצה למכור סיכות ראש בשוק כדי לפרנס בדוחק את המשפחה. "אבא התחבא במרתף זמן ממושך עד שהבין כי החיפושים אחריו פחתו, אלא שזמן קצר לאחר מכן שוב נאלץ היה לרדת למרתף. היו אלו ימים קשים לו, לאמא ולנו הבנות הקטנות", מספר הגב' בתיה קלמנסון בהתרגשות.
באותה תקופה קשה החליף את שם משפחתו כדי לנסות לטשטש את זהותו על מנת שלא ייתפס. הוא החליף את שם משפחתו האמיתי שמיט ל'חזנוב'.
כשהגיעה בתו הבכורה רבקה לגיל בית ספר, נמנע מלשולחה ללימודים ב'שקולע' כדי שלא ייכנס בה מהחינוך הקומוניסטי הכפרני. אולם כשיד הקומוניסטים החלה הלכה והיתה קשה יותר ויותר, שלח אותה לבית הספר, אך עשה כל מאמץ כדי שלא תגיע ללימודים בשבת.
המשטרה החשאית הלכה והחריפה את המעקבים אחרי יהודים שומרי מצוות בכלל ואחרי חסידי ליובאוויטש בפרט. לדאבון לב, היו יהודים שלא עמדו בלחץ הכבד שהופעל עליהם, והם הפכו ל"מוסרים". פעם גם ר' עוזיאל כמעט ונתפס בחכתו של איצ'ה המוסר. מספרת הבת בתיה: "הייתי אז ילדה קטנה, כשבאחד הימים ניגש אלי ברחוב הסמוך לביתינו יהודי ששאל אותי איפה גרים ההורים. עוד בטרם הספקתי לענות לו, ודודי הרב שמואל שטיינהארט בא ממול וצעק לעברי שלא אענה לו ולהתרחק ממנו. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, אך הדוד לא הרפה וצעק ‘אמא שלך קוראת לך, רוצי הביתה'. רצתי כש'המוסר' רץ בעקבותיי.
"כעבור כמה ימים הגיעו אנשי המשטרה החשאית לעצור את אבא, אולם הם טעו בכתובת והגיעו אל השכן הגוי. לשמחתנו זה לא גילה איפה אנחנו גרים, ולא רק זאת, אלא מיד לאחר שעזבו את ביתו, הוא מיהר להודיע לאבא כי מחפשים אחריו. אבא הבין כי הוא על הכוונת, ומיד הוא נסע יחד עם המשפחה לעיירה נידחת בשם קרוקול, שם היינו המשפחה היהודית היחידה"...
שוחט ליובאוויטשי
בעת מלחמת העולם השנייה ברח ר' עוזיאל ממרכז רוסיה בשל אימי הקרבות. יחד עמו נמלטו גם רעייתו ושתי בנותיו רבקה ובתיה יחד עם בנו הפעוט מאיר שמחה (כיום בקראון הייטס). לאחר תלאות רבות הגיעו לעיר סמרקנד שבאוזבקיסטן, שם החל לעבוד מחדש במלאכת השחיטה.
לאחר המלחמה הבריח את הגבול ב'בריחה הגדולה' יחד עם משפחתו, ומשפחות חסידיות נוספות, דרך לבוב אל פולין ומשם היגר לצרפת. כמו פליטים רבים, הוא גר בתחילה במחנה פליטים עד שעבר לפריז.
בצרפת עסק לפרנסתו כשוחט, ועל כך קיבל את ברכת אדמו"ר הריי"צ.
בארצות הברית
בשנת תשי"ג נפתחה תקופה חדשה בחייו, ויחד עם משפחתו היגר לארצות הברית והשתקע בשכונת קראון הייטס. כיון שבקראון הייטס התקשה למצוא מקור פרנסה, הוא היגר לבוסטון, שם הוצעה לו משרת שוחט עם תנאי מחיה מצויינים, כמו משכורת גבוהה, דירה ועוד. ר' עוזיאל שאל את הרבי, ולאחר שקיבל את הסכמתו הק', נענה להצעה והחל לעבוד בבוסטון, אלא שלאחר שבוע בלבד עזב את המקום, גם הפעם בהסכמת הרבי. הוא לא יכל לסבול את העובדה כי בבוסטון נוהגים בשחיטה בקולות רבות, כאשר על חותמת כשרות רגילה מוסיפים ‘גלאט'...
בשל היותו איש אמת, איבד ר' עוזיאל את מקור הפרנסה שלו. עקב כך התקיימה משפחת חזנוב בתנאים קשים יותר משנה. מעז יצא מתוק. כשנה לאחר מכן ארגנו בעלי האיטליזים בקראון הייטס שחיטת ליובאוויטש, כאשר השוחטים הראשונים היו: ר' עוזיאל ור' ישראל שמעון קלמנסון. מאז היתה לו פרנסה מכך במשך שנים רבות.
כשהגיע לגיל 65 ביקש לצאת לפנסיה. כחסיד ומקושר לא עשה דבר מבלי לשאול קודם לכן את הרבי, והתשובה היתה מפתיעה מאוד: "הרי אנו באותו גיל, כל זמן שאני עובד גם אתה יכול לעבוד", ענה הרבי. ר' עוזיאל כחייל ממושמע המשיך בעבודת השחיטה. לאחר זמן מה, שוב ביקש לפרוש מהעבודה, והרבי אמר לו: אני מבוגר ממך, ומותר לך לציית לי.
באחת הפעמים שדובר אודות הפרישה, הרבי אמר כי בשביל הבריאות טוב לו שימשיך לעבוד. רק כאשר הגיע לגיל שבעים וחמש, והמשחטה בה עבד נסגרה, הפסיק לעבוד.
הזמנה ליחידות
כאמור ר' עוזיאל נולד ביום ט"ו בניסן תרס"ב, ארבעה ימים לאחר יום הולדתו של הרבי מלך המשיח. הרבי התייחס לכך באופן מיוחד, ובמשך שנים היה מקבל טלפון מהמזכירות בימים שבין י"א לט"ו ניסן, ואמרו לו כי הוא מוזמן להכנס ליחידות!
פטירתו
ר' עוזיאל חזנוב זכה לשיבה טובה, ומחשבתו היתה צלולה עד ליומו האחרון בהיותו בן 97. "הוא המשיך לספר סיפורים חסידיים כפי שנהג כל השנים, והמשיך ללמוד באופן קבוע בכולל תפארת זקנים", מספרת הבת. "יום לפני פטירתו הוא עוד למד בכולל".
בבוקרו של יום חמישי י"ט טבת תשנ"ט, הוא חש ברע והובהל לבית רפואה, שם השיב את נשמתו כעבור שעות אחדות.
לקריאה נוספת
- שניאור זלמן ברגר, שבועון בית משיח, גיליון 412