מאיר גורקוב
הרב מאיר גורקוב נולד לערך בשנת תרמ"ה לאביו הרב שמואל דוד גורקוב. בתחילה למד בעיר פאצ'אפ, אך בה' ניסן תרס"א נתקבל במחלקת ישיבת 'תומכי תמימים' אשר בעיר ז'עמבין, שם אף קיבל 'סמיכה'.
חייו
בח' סיון תרס"ה סיים את לימודיו בישיבה, ונשא לאשה את בת דודו מרת פייגא רבקה. לאחר חתונתו לא רצה להשתמש בתגא של תורה לעשות מזה מקור לפרנסה, ובלילות וזמנים הפנויים היה הוגה בתורה. לערך בשנת תרע"ד התיישב בעיר קרמנצ'וג, עד תרפ"ו. בתחלה היה עוסק במסחר, אמנם עם עליית הקומוניסטים לשלטון בשנת תרע"ח, נפסקו לאט לאט מקורות הפרנסה, והוכרח להפסיק את המסחר.
בקיץ תרפ"ד היה בפטרבורג, ונכנס ליחידות אל אדמו"ר הריי"צ, אשר הציע לו להיות 'שד"ר'. ר' מאיר לא מצא עצמו ראוי לדרגה זו. ושאל אם כדאי להחליף נסיעה זו בנסיעה לטובת הישיבה בקרמנצ'וג. הרבי לא ענה על זה תשובה ברורה, אבל כפי הנראה הסכים להצעה זו. יותר משתי שנים ערכה גלות זה, אך הצלחה גדולה לא היתה לו בזה. ואף נשאר באין אונים מנדודים אלו. אז עבר לעיר חרקוב והתחיל להתעסק בעבודה פרטית בביתו.
רדיפות
בחודש תשרי תרצ"ט הגיע לעיר חרקוב מוסר בשם דוד יצחק גינזבורג, שבעברו היה תמים ולמד בישיבות תומכי תמימים. גינזבורג הגיע לעיר מחופש בלבוש חסידי והתארח בבית כמה מהחסידים שלא חשדו בו, ביניהם הרב מאיר גורקוב, הרב אברהם ברוך פבזנר והרב נחום יצחק פינסון. במוצאי שושן פורים עצרה המשטרה את שלושת החסידים אצלם ביקר והם נשלחו למאסר. לאחר חקירות ארוכות ומתישות נגזר על שלושתם להישלח לגלות בסיביר, אותה הצליח לשרוד רק הרב גורקוב.
את ר' מאיר דנו לחמש שנות גלות "חפשית" לעיר סטיעפניאק מחוז קאראגאנדא (לא רחוק מאקמאלינסק) אשר במדינת קאזאקסטאן. בתחלה היתה אשתו נוסעת אליו מחרקוב הלוך ושוב. אבל לבסוף הגרה אליו ונשארה שם עד כלות ימי האסורים שניתן לו החופש. במשך זמן זה פרצה המלהמה הגדולה עם הגרמנים ימ"ש. העיר חרקוב נכבשה על ידם, וכל ה'תמימים' שהיו שם עברו לסמרקנד. גם ר' מאיר המשיך לשם את דרכו - לאחר שיצא לחופשי. שם התמסר כולו לחינוך הנוער הרחוק מתורה ויהדות, לקרבם לתורה ומצוותיה.
עוזב את רוסיה
עם תום מלחמת העולם השניה, עזב ר' מאיר את מדינת רוסיה. בתחילה היה זמן קצר במחנה ריכוז, אחר כך שהה זמן מה בפריז, ואחרי זה קבע דירתו בלונדון.
בט"ו בשבט תשט"ו נפטרה עליו אשתו, פייגא רבקה ע"ה, ונשאר לבדו בדירתו אשר בבית משפהת גליק, והם האחרונים היו מספקים לו את כל צרכיו.
על התורה ועל העבודה
מאז עד יומו האחרון (שבת חול-המועד פסח ה'תשל"ה) ישב על התורה ועל העבודה. לימודו היה על אתר - להבין הסוגיא על מקומה והיה מקיים בנפשו "וקנה לך חבר" (וקנה - העט - לך לחבר). לאחר לימוד כל סוגיא היה מבארה בדיו על הכתב, מפרטה לפרטים ומסבירה, כדבר איש אל רעהו. נכדו הרב שלום דובער לוין העיד שנמצאים אצלו חבילות חבילות של כתביו אלו על רוב מסכתות הש"ס, ועל סימנים רבים בשו"ע - ובפרט בשוע ארה"ז. ואף שלא הרבה לחדש ולפלפל בהסוגיות, מראי מקומות רואים בכתבים אלו את ירידתו לעמקות הסוגיא וביאורו בטוב טעם עד שהיא נעשית סדורה לפניו בשלחן הערוך.
גם היה מרבה ללמוד עם תלמידים ולעסוק בצרכי צבור באמונה ובעיקר היה מתעסק בעזר וסיוע לישיבות 'תומכי תמימים' ו'אחי תמימים' שבארהק.
במשך השנים ביקר במה פעמים אצל הרבי. ביקורו האחרון היה ביו"ד שבט,"הגדול" תש"ל - עשרים שנה לנשיאות הרבי, מועד סיום כתיבת 'ספר תורה של משיח'. אז גם זכה ונתכבד בגלילת ס"ת של משיח - בעת סיום הכתיבה בערב ש"ק ויו"ד שבט אחר חצות.
פטירתו
בשנותיו האחרונות היה רגיל להתפלל בבית הכנסת שליד ביתו. בשבת חול המועד פסח, י"ז ניסן תשל"ה לא בא לבית הכנסת להתפלל וכשבאו לביתו לבקרו, מצאוהו שוכב על מטתו ללא רוח חיים, עם ספר בידיו. בן תשעים שנה (לערך) נתבקש בישיבה של מעלה.
זכרונותיו
על פי בקשתו של הרבי וכ"ק אדמו"ר הריי"צ, העלה הרב גורקוב את זכרונותיו מימי המסירות נפש ברוסיה הסובייטית על הכתב, ומסר אותם לעריכה לנכדו הרב שלום בער לוין.
הספר יצא לאור לאחר פטירתו בשנת תשל"ז, ונקרא בשם ספר הזכרונות דברי הימים[1].
זכרונות אלו כוללים תקופה של שלושים שנה - תרע"ז-תש"ז.
משפחתו
- בנו, ר' יעקב יוסף גורקוב
- בנו, ר' יצחק גורקוב
- חתנו, הרב אשר ששונקין
- חתנו, הרב ישראל יהודה לוין
- נכדו, הרב שלום בער לוין