שיטת החקירה

שיטת החקירה היא אסכולה שביהדות, ואשר נוקטת בדרך הפילוסופיה על מנת להוכיח באופן שכלי והגיוני את ההכרח במציאות הבורא, אחדותו, היות התורה מן השמים ושאר עיקרי היהדות. כן היא מחפשת לכל מצווה ומצווה הסבר שכלי לקיומה.

הספרים הבולטים באסכולה זו הם: "האמונות והדעות" לרבי סעדיה גאון, מורה הנבוכים להרמב"ם ו"הכוזרי" לרבי יהודה הלוי, ועוד.

רקע היסטורי

הרקע שהניע את בעלי שיטת החקירה לכתוב את ספריהם הוא, שבתקופתם הלך וגבר הבלבול וחוסר הידע הבסיסי אצל היהודים. חיי היהודים, שהתנהלו בין נוצרים ומוסלמים, גררו את היהודים למחוות וויכוחים ששיקפו עד כמה הם בורים בתורתם ודתם, מה שהוביל אצל כמה מישראל להתבולל בין הגויים, בעודם שומעים את דברי הארס וטענות השטנה שכוונו כחיצים ישירים נגד היהדות. לדידם של היהודים הפשוטים, טענות אלו שהופנו כלפיהם, היוו סתירה גמורה ליהדותם. בזמן זה, שינסו את מותניהם ונטלו על עצמם - כל אחד בתקופתו ובמקומו הוא, להיות הלוחמים את מלחמת ה', ולהשיב היטב למנאצים בדרכם הם: באמצעות השכל וההיגיון האנושי.

ספרי שיטה זו, הבנויים כשכליים ופילוסופיים, מלמדים את מחשבת ישראל על ידי ראיות איתנות ומוצקות, שנקלטים בבהירות מושלמת למוחו של הקורא, המוצף בן רגע בתשובות בנויות היטב לתהיותיו וקושיותיו. וכך, בהתעמתות ישירה עם הטענות הפילוסופיות הבאות מחוסר ידע בסיסי, הם מחזקים ויוצקים כוח במוחו של כל יהודי להשיב כראוי לטוענים עליו, מתוך בטחון גמור שתורתו, תורת ישראל, היא תורת האמת. יחד עם זאת, הם אף מתייחסים לפולמוס הדתי שבין היהדות לשאר הדתות.

ספרים אלו נקראים כעוסקים בשיטת ה"חקירה", משום שמטרתם היא לחקור ולחתור לאמת, ואכן כשמם כן הם.

היחס לשיטה בחסידות

ה"התנגשות" של שיטה זו בשיטת החסידות היא, שספרים אלו הוכיחו והגיעו למסקנה שיש בורא לעולם - על ידי שכל בלבד. תורת החסידות מסבירה שתכלית עבודת ה' האמתית היא כאשר תהא למעלה מהשכל, מתוך אמונה פשוטה ותמימה. הדברים מגיעים עד כדי שאפילו המצוות ההגיוניות והמובנות בשכל אנושי, צריכות להתקיים - על פי החסידות - מתוך כך שאלוקים הוא שציווה לקיימם, ולא מתוך כך שהשכל מכריח לקיימם, וזאת משום, שאם מצוותיו של היהודי ייתלו בשכלו, עלול שכלו להובילו למסקנות הפוכות מן היהדות. אך אם לא ייתלה בשכלו, אלא יעבוד את בוראו מתוך אמונה, ממילא שכלו לא יכול להפריעו.

לפיכך, שיטת החקירה, שכל מהותה שכל והיגיון, אינה עומדת על דרישת החסידות, לפיה עבודת ה' צריכה להיות למעלה מן השכל. החקירה שהותרה על פי דרך החסידות ואף מומלצת כיסוד מרכזי בעבודת ה', היא החקירה והדרישה בגדלות השם יתברך, להעמיק בגדולתו על פי תורת החסידות, אך לא ח"ו החקירה במציאותו יתברך.

אך למרות כל זאת, אדמו"ר הצמח צדק כתב ספר המסביר את החקירה על פי החסידות בשם דרך אמונה (ספר החקירה). במשך שנים נמנעו החסידים מללמוד בו, בפשטות מצד הטעם הנ"ל. אך בתשס"ג יו"ל הספר מחדש.

לעומת זאת, ישנה התייחסות מהרבי לפיה משמע שיש ללמוד חקירה. הרבי כותב שהאמונה הפשוטה והחקירה ודרישה שבזה מוכרחים, ומשלימים זה את זה. היינו, שיסוד היסודות הוא האמונה הפשוטה והטהורה במציאות הבורא. לאחר מכן, נעשים מחוייבים במה שכתב הרמב"ם "לידע שיש שם מצוי ראשון", וכן בל' הזהר: "פקודא דא קדמאה דכל פקודין כו' למנדע ליה לקוב"ה", והרי, כותב הרבי, "לא יגעת ומצאת אל תאמין", ולפיכך, מלבד האמונה התמימה יש לייגע ולהטריח את השכל עד קצה גבול יכולתו המוגבלת - ואף מעבר לכך - להגיע להבנה הגיונית בדבר מציאות הקב"ה, על פי השכל. והיינו, שחקירה וחסידות אינם סותרים, ואדרבה, שניהם עולים בקנה אחד; החקירה, שתפקידה להוכיח שכלית את קיום הבורא - צריכה להיות מבוססת על האמונה הפשוטה, והאמונה הפשוטה - צריכה להגיע גם לשכל האנושי כמה שניתן.

נראה שדברי הרבי שופכים אור חדש על העניין, משום שעל פי זה אין מקום לטענה הנ"ל (- אם מציאות הבורא מבוססת על שכלו - אזי עלול שכלו לגרור אותו למסקנות הפוכות), כיוון שבסיס ידיעת האלוקות צריך להיות מושתת על האמונה שלמעלה מהשכל. לאחר יסוד זה, מוטל על האדם להבין בשכלו ככל שביכולתו את אמונתו, ומנגד: הבנה שכלית זו לא תפריעו כלל ועיקר, משום שגם אם שכלו יובילו למסקנות הפוכות, עדיין יש לו הבסיס, האמונה, שעל פיה ינסה שוב ככל שביכולתו להוכיח את שהוא מאמין. כלומר, שאת שיטת החקירה אין ללמוד כבסיס לאמונה בבורא, אלא כהוכחות לאמונה בבורא - שהיה הבסיס.

מדברי הרבי אף נראה, שלימוד החקירה מוטל על כל יהודי, וכפי שמצטט את הרמב"ם והזוהר.

דרך לימוד זו בשיטת החקירה מיוסדת על דרך הבעל שם טוב שאמר: "טעם למה אנו אומרים אלהינו ואלהי אבותינו, כי יש שני סוגי בני אדם המאמינים בהשם יתברך, א' שמאמין בהקדוש ברוך הוא מחמת שהולך בדרכי אבותיו הקדמונים, ועם כל זה אמונתו חזקה, והב' הוא מי שבא על האמנת הדת מחמת החקירה, והחילוק ביניהם הוא, שהסוג הא' יש לו מעלה שאי אפשר לפתות אותו, אף אם יאמרו לו כמה חקירות הסותרות ח"ו, כי אמונתו חזקה מצד קבלת אבותיו, ועוד שלא חקר מעולם, אבל יש לו חסרון, שהאמונה אצלו הוא רק מצות אנשים מלומדה, בלי טעם ושכל, אבל הב' יש לו מעלה, שמחמת שהכיר הבורא יתברך מחמת גודל חקירתו, הוא חזק באמונה שלימה ובאהבה גמורה, אבל גם כן יש לו חסרון, שבקל יכולים לפתותו, ואם יביאו לו ראיות הסותרות חקירותיו, יתפתה ח"ו, אבל מי ששני המדות בידו, אין לו למעלה ממנו, דהיינו שסומך על אבותיו הקדמונים בחוזק, וגם כן באה לו על ידי שחקר בעצמו, זו הוא אמונה שלימה וטובה, ולזה אנו אומרים קלח) אלהינו ואלהי אבותינו, גם יש לפרש בזה הכתוב (תהלים ל"ד) טעמו וראו כי טוב ה', רצה לומר, טעמו [מעצמכם להרגיש הטעם והיינו] מחמת החקירה, וראו לשון ראיית [מה שאתם רואים מאחרים] הנהגה כמו שהנהיגו אבותינו"