לוי יצחק שניאורסון (אב אדמו"ר שליט"א)

רבי לוי יצחק שניאורסון

הרב הגאון המקובל האלוקי רבי לוי יצחק שניאורסון- רבה של דנייפרופטרובסק ואביו של הרבי, נודע כמקובל.

נולד ביום י"ח ניסן תרל"ח (1878 למניינם) בעיירה פודוברנקה הנמצאת ליד העיר הומיל ביילורוסיה, להוריו הרה"ג רבי ברוך שניאור שניאורסון ולרבנית מרת זלדה רחל. רבי לוי יצחק נקרא על שם סבו הרה"ג רבי לוי יצחק, שהיה בנו של רבי ברוך שלום (בן אדמו"ר הצמח צדק), שנפטר בדמי ימיו.

רבי לוי יצחק נחשב לאחד מגדולי חסידי כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב. אמו הרבנית מרת זלדה רחל הייתה בתו של החסיד רבי זלמן חייקין, שהיה ממקושרי כ"ק אדמו"ר הצ"צ כ"ק אדמו"ר המהר"ש.

בכ' מנחם אב תש"ד (1944 למניינם), הסתלק הרב לוי יצחק בעיר אלמא אטא, לאחר שנות סבל בגלות בכפר הנידח צ'יאלי.

שאלת משיחיותו של הרבי מלובביץ' נהפכה זה מכבר לסוגיה ציבורית החורגת בהרבה מגבולות חסידות חב"ד. העובדה שכ-330 שנה אחרי טראומת משיחיות השקר של שבתי צבי שוב נמצא ביהדות גורם חשוב הטוען למשיחיות - לא סתם טענה שמדובר בתקופת גאולה, לטענה זו שותפים רבים, בוודאי בחוגי הימין הדתי-לאומי, אלא משיחיות פרסונלית), משכה גם את תשומת הלב הן של עולם שומרי המצוות, שנדרש לגבש התייחסות ערכית לתופעה, והן של עולם המחקר, שנמצא לו לפתע כר לחקר תופעה משיחית "בזמן אמת", תוך כדי התהוותה.

כשם שהתופעה עצמה מרתקת, כך גם שני סוגי ההתייחסות אליה - הדתית והמחקרית. בתחום הראשון בלטה התייחסותו של מנהיג הציבור הליטאי בישראל (המתנגד מסורתית לחסידות בדיוק בשל החשד שהיא מסתירה מאחוריה שאיפה משיחית), הרב אליעזר שך. הרב שך, שהיה ידוע באופן כללי במנהיגותו החריפה והתקיפה, נהג כך גם כלפי גילויי המשיחיות של חב"ד. מיוחסת לו האימרה כי "חב"ד היא הדת הכי קרובה ליהדות", כלומר מבחינתו עצם התופעה המשיחית כבר הוציאה אותה מחוץ לגבולות היהדות. ראוי לציין שהוא אמר את הדברים עוד לפני פטירת הרבי מלובביץ', בקיץ 1994, אירוע שהחריף עוד יותר את הבעייתיות של המשיחיות החב"דית - כשחוגים נרחבים בתוכה סירבו לקבל את העובדה שהמוות סתם את הגולל על אפשרות משיחיותו של הרבי, ונתלו באמונות סמי-נוצריות שהרבי לא מת אלא "נסתר מן העין", והוא עתיד להתגלות. חוגים אחרים, מצומצמים יותר, הרחיקו לכת באימוץ המודל הנוצרי ואף ייחסו לרבי מעמד של בורא העולם ממש).

הרב ד"ר יצחק קראוס, ראש המדרשה לנשים באוניברסיטת בר-אילן, מגלם בכפל תאריו את כפל ההתייחסות לסוגיה: הפן הפנים-דתי והפן המחקרי. בספרו החדש הוא מבקש להתמודד לעומק עם תופעת המשיחיות החב"דית, לבחון את מקורותיה, סיבות לעיתויה, ההצדקות התיאולוגיות שבהן השתמשה, השלבים השונים בהתפתחותה והאמצעים שבהן מימשה את תפיסתה. כבר בראשית הספר הוא מצביע על עובדה משמעותית: המשיחיות היתה שם מן הרגע הראשון. הוא מצטט בהרחבה את נאומו הראשון של הרבי כ"נשיא" החסידות (התואר המוענק בחב"ד למנהיג) משבט תשי"א (1951), כדי להדגיש שכבר אז דיבר הרבי על דורו כדור ביאת משיח. למעשה, הוא מדגיש שכבר המנהיג שקדם לרבי, חותנו הרי"ץ (הרב יצחק שניאורסון), דיבר על תקופתו כעידן גאולה. חשוב להדגיש שעולם המחקר יודע זה מכבר על קיומו של גרעין משיחי בחב"ד עוד בתקופת האדמו"ר הקודם, אבל מכיוון שהציבור הרחב נוטה לייחס את ההתפרצות המשיחית ל-13 שנותיו האחרונות של הרבי (מאז עודד את שירת השיר "אנחנו רוצים משיח עכשיו", ב-1981), ומכיוון שהספר נועד לציבור הרחב, הרי יש בהחלט חשיבות להדגשה זו גם אם אין בה חידוש מחקרי.

ההצדקה התיאולוגית שבה השתמש הרבי לרעיון שדורו הוא דור משיח היא העובדה שהוא האדמו"ר השביעי של חב"ד (מכאן שמו של הספר). שבע הוא מספר בעל משמעות מיסטית בתרבויות שונות, ובהן היהדות, ובמיוחד בזרם הקבלי-חסידי שלה. בהקשר שלנו, מכיוון שאדמו"רי חב"ד האחרונים ראו עצמם לא כמנהיגים לחסידיהם בלבד אלא לדור כולו, הרי שדורו של האדמו"ר השביעי של חב"ד נחשב כולו כדור בעל מעמד מיוחד. לפי הרבי, זהו הדור שבו צפויה סוף-סוף הגאולה המשיחית המיוחלת.

לפי עמדה זו, לחסידי חב"ד יש תפקיד מיוחד בגאולה הצפויה: מכיוון שפעולותיו של כל יהודי משמעותיות לגבי מימושו של הפוטנציאל המשיחי, עליהם להבטיח שכל יהודי יעשה את חלקו כדי שהפוטנציאל לא יוחמץ. בכך מוטלת על החסידים אחריות היסטורית מרחיקת לכת, כמעט קוסמית, ששכרה בצדה: הכבוד העצום להיות שותפים בתהליך, שפעילותם מתנה את עצם הצלחתו. כך מבין קראוס את כוח המשיכה של המטלות הקשות שהטיל הרבי על חסידיו: מאי-נוחות בעמידה בדוכן תוך ניסיון לחזר אחר יהודים שיניחו תפילין, ועד אי-נוחות גבוהה בהרבה - שליחים שיצאו לקצווי עולם כדי למלא שם את התפקיד שהוטל עליהם במימוש הגאולה. עם זאת, לפי קראוס, הרבי לא העז לבחון את אמונתם של חסידיו באופן מיידי וטוטאלי: הוא העמיס עליהם את משימות הגאולה באופן הדרגתי: ראשית, בניית החצר עצמה, שנמצאה במצב קשה לאחר השואה. משם הוא עבר להפצת החסידות ברחבי העם היהודי, ורק לאחר מכן פנה לשלב השלישי, שלא תיתכן גאולה אוניברסלית בלעדיו - הפצת המסר של חב"ד גם ללא-יהודים.

קראוס בחר להתמקד במחקרו בשני אפיקים: התיאולוגי והמעשי. רוצה לומר: מהי הפילוסופיה הדתית שבאמצעותה ביקש הרבי לשכנע את חסידיו שתקופתו היא אמנם תקופה משיחית; כיצד התפתחה התיאולוגיה הזו מהצבעה על הדור כ"דור גאולה", ועד רמיזות לעצמו (ועוד יותר: מתן לגיטימציה לאחרים להצביע עליו) כמשיח. ברוח דומה, הוא מפרט גם את השלבים המעשיים השונים של מימוש התפיסה המשיחית.

זו כמובן התמקדות לגיטימית, אבל היא משאירה את הסיפור חסר בכמה היבטים חשובים, בעיקר ההיסטורי והסוציולוגי. לדוגמה, מה גרם להתפרצות המשיחית דווקא בעיתוי שבו התפרצה? אם נצא מנקודת הנחה שהקישור ל"דור השביעי" אינו הגורם להתפרצות המשיחית, אלא רק האמצעי שדרכו ביקש הרבי לשכנע את שומעיו לאחר שהחליט לנקוט מדיניות משיחית, יש צורך להצביע על הגורמים ההיסטוריים לכך: משבר השואה? אולי המשבר האישי הכרוך בעובדה שלא היו לו ילדים, וגם לא קרובים אחרים, שיוכלו למלא את מקומו בבוא העת, ולכן היה צורך לשכנע את החסידים שמשימת החסידות מסתיימת בדורו שלו? ואולי זו דווקא ההכרה שההתפתחות הטכנולוגית, בתוספת השכלתו הכללית, בכלל מאפשרות לראשונה לחסידות יומרה משיחית גלובלית? הספר אינו מפרט בסוגיות אלה.

שאלות נוספות שאינן עולות הן: כיצד הגיבו החסידים למדיניות המשיחית? האם מיד נעשתה פופולרית, או שהרבי היה צריך להתגבר על התנגדות בתחום זה? ובכלל, האם התקשה בייצוב מנהיגותו? איך התמודד עם התופעות הסותרות לכאורה את ההנחה שמדובר בעידן משיחי, כמו השואה וההתבוללות? כל אלה הן שאלות נכבדות שהספר אינן מתמודד איתן. ומכאן שסוגיית משיחיותו של הרבי מלובביץ' עוד יכולה לספק כר נרחב למחקר גם עבור חוקרים נוספים.

צעירותו

בצעירותו למד הגאון הרב לוי יצחק תורה אצל דודו זקנו הרב יואל חייקין הרב של פודוברנקה. בגיל צעיר ניכר היה כבר בגדלותו הגאונית, וכמו שכותב עליו מחותנו כ"ק אדמו"ר הריי"צ: "כבר משחר ילדותו של הרב רלו"י שניאורסאהן נתגלו אצלו כשרונות עילויים יוצאים מן הכלל".

בצעירותו הוסמך רבי לוי יצחק להוראה מאת גאוני הדור בזמנו, ביניהם הגאון הרב רבי חיים מבריסק והגאון רבי אליהו חיים מייזל מלודז'.

נישואין

כשהגיע רבי לוי יצחק לעונת השידוכין הציע לו כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב את השידוך בינו לבין הרבנית חנה שהייתה בתו של הגאון החסיד רבי מאיר שלמה ינובסקי שהיה רבה של העיר ניקולייב. מועד החתונה נקבע ליום חמישי שלאחר חג השבועות, אך בשל מחלתה של הכלה, רצה אביה לדחות את החתונה. אבי הכלה רבי מאיר שלמה ינובסקי שלח שליח מיוחד לכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב, בכדי לקבל את הסכמתו לדחיית החתונה, אך הלה נתקל בסירובו של הרבי הרש"ב אשר נתן את ברכתו שהכל יהיה על הצד היותר טוב, וכי אין ממה לחשוש. ואומנם אכן כך היה, החתונה התקיימה במועד שנקבע ביום חמישי י"ג סיון תר"ס (1900 למניינם).

לאחר החתונה שיגר כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב מכתב ברכה לאבי החתן רבי ברוך שניאור שניאורסון, וזאת נוסף למברק ששלח ביום החתונה עצמו. וזה לשונו: "ב"ה יום ג' ו' תמוז תר"ס לפ"ק כבוד נכד דודי ידידי עוז הרה"ח המפורסם נכבד י"א כו' מו"ה ברוך שניאור שי'. מעומק ליבי אברכו בברכת מז"ט בעד כלולות בנו רחומאי דנפשאי מר לוי יצחק שי'. ייתן ה' שזיווגם יעלה ליפה באריכות ימים ושנים טובים ונעימים ברוחניות וגשמיות ובהצלחה בכה"פ בדור ישרים זרע ברך ה' כפי רצון כ"ק אבותינו הק' זצוקללה"ה נ"ע זי"ע, וכבודו יקבל מהם עונג ונחת די חפצו בכל פרט ופרט. מגודל טרדתי נתאחר המכ' עד כה, והטע"ג בטח קבלו בזמנו. ויקבלו החיים והשלום והברכה מאדון השלום כאוות נפשו ובן דודו ידידו עוז דורש שלומו מלב ונפש חפיצה תמיד כל הימים".

מאסרו

הגביע בו השתמש ר' לוי יצחק

רבי לוי יצחק היה סמוך על שולחן חותנו רבי מאיר שלמה ינובסקי רבה של ניקולייב, במשך תקופה בת 10 שנים עד לשנת תרס"ט (1909 למניינם), וישב ועסק בתורה יומם ולילה. לאחר מכן מונה לרבה של העיר יקטרינוסלב.

30 שנה מאוחר יותר בליל ט' ניסן תרצ"ט (1939 למניינם) בשעה 3 לאחר חצות, נשמעו דפיקות על דלת ביתו של רבי לוי יצחק שהתגורר ברחוב בריגאדנע 13 בעיר דנייפרופטרובסק (יקטרינוסלב לשעבר). כאשר פתחה הרבנית חנה את הדלת, עמדו מולה 4 אנשי נ.ק.וו.ד. (המשטרה החשאית הרוסית המקבילה לגסטאפו ימ"ש של אותה התקופה אותה משטרה חשאית נאצית הידועה לשימצה) - ושאלו היכן הרב שניאורסון? מייד בהיכנסם לבית, בעוד הרבנית חנה ניגשת להודיע לבעלה על ה"אורחים" הבלתי-קרואים, צעדו ארבעת סוכני המשטרה החשאית אחרייה, ונעמדו ליד כל דלת מדלתות הבית. אחד מאנשי המשטרה החשאית הנ.ק.וו.ד. הציג בפני רבי לוי יצחק צו חיפוש וצו מעצר. ארבעת סוכני המשטרה החשאית בדקו את כל הספרים אשר היו מסודרים בחמשת הארונות בביתו של רבי לוי יצחק, ביניהם ספרי קבלה, שו"ת (שאלות ותשובות) בכתב-יד, קשרי מכתבים ומברקים מחו"ל. את הכל ארזו בחבילות ולקחו עימם. ארבעת סוכני המשטרה החשאית עבדו עד לשעה 6 בבוקר ולאחר שבדקו את כל הבית הם פנו לרבי לוי יצחק וציוו עליו: "רבי, התלבש ובוא איתנו!".

מאחר ואותם הימים היו ימי ערב פסח, ורבי לוי יצחק הבין כי לא יוכל לקיים את סדר הפסח בביתו, איפשרו לו סוכני המשטרה החשאית לקחת עימו חבילה קטנה של 2 ק"ג מצות. כאשר באה הרבנית ביום המחרת למטה המשטרה החשאית להביא לבעלה את האוכל, היא נענתה כי בבית הסוהר מגישים אוכל לכלל האסירים וכי האוכל כשר לפי דיני ישראל. בנוסף נאמר לה כי בעלה איננו שם. כך ובדרך זו אנשי המשטרה החשאית התחמקו מהרבנית חנה בכל פעם שהייתה מביאה לבעלה אוכל. רק לאחר מספר ימים היא התבשרה שבעלה נמצא בבית הסוהר המקומי ושיש באפשרותה להעביר לבעלה אוכל וכסף.

לאחר מספר ימים העבירו השילטונות את רבי לוי יצחק לבית הסוהר בקיוב שם שהו פושעים אשר נשפטו על עוונות חמורים. ר' לוי יצחק נאסר על ידי השילטונות, אשר ראו בו כמי שעומד במקומו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ ואשר מדרבן ומניע את כל הפעילות היהודית ברוסיה.

אנשי המשטרה החשאית שעצרו את רבי לוי יצחק ניסו בכל כוחם להוכיח כי הוא פועל כנגד השילטונות, ולכן הם הושיבו אותו בתנאי מאסר קשים ביותר, והיו מטרטרים אותו מבית סוהר אחד למשנהו. פעם אחת אף הכניסו אותו לצינוק למשך 32 יום, אך רבי לוי יצחק עמד כסלע איתן יצוק ולא הודה בשום אשמה אשר כביכול יוחסה לו.

על מאסרו של רבי לוי יצחק כתב עד ראייה אשר ישב יחד עימו בבית הסוהר וזה לשונו: "-... מי יכול לעמוד בניסיונות אלה. בין מועטים אלה נצרף בכור העוני הרב לוי יצחק שניאורסאהן זצ"ל. לא הודה! לא חתם על האשמה! כגבור פלאי קיבל את מנת הייסורים שנפלה בחלקו ולא נכנע. קיבל באהבה דין שמיים ולא הודה למעניו. בכל מירוץ הדמים הנורא אשר מיליונים נלכדו בו, נשאר הרב מיקטרינוסלב היחידי ממש שלא שלטה בו אש הגיהנום ולא הכריעה אותו היד התקיפה! עובדה זו הייתה נמסרת מאחד לשני כאגדת פלאים. בבתי הסוהר דיברו הכל עליו כעל אדם עילאי..."

גלותו

בתום מספר ימי חקירה, נגזר דינו לחמש שנות גלות בקזחסטן. במשך חודש ימים עשה רבי לוי יצחק את מסעו ברכבת אסירים, מבית הכלא בעיר יקטרינוסלב, עד אשר הגיעה הרכבת לתחנתה הסופית בעיר אלמא-אטא אז בירת קזחסטאן.

המסע היה מפרך ביותר. הצפיפות והתנאים הבלתי אנושיים אשר שררו ברכבת לא הפריעו לרבי לוי יצחק. הדבר היחיד אשר הפריע לו ביותר היה המחסור במים לנטילת ידיים של שחרית. במשך אחד עשר יום לא היה מים בכלל. גם מים לשתייה ניתן לאסירים במשורה, אשר לא הספיק כלל להרוות את צימאונם. רבי לוי יצחק אשר גם במצב קשה זה היטיב להקפיד על מצוה קלה כבחמורה, ויתר על מיי השתייה המועטים שקיבל לטובת קיום מצוות נטילת הידיים בלבד.

ביום ט"ו שבט ת"ש (1940 למניינם) הגיע המסע המפרך לסיומו, כאשר הרכבת הגיעה לבסוף לעיר אלמא-אטא בירת קזחסטאן. בתום עשרה חודשים של אימה וחרדה בבתי הכלא השונים שבהם היה מוחזק, בהם מנסים השלטונות קרי המזג לאבד כל צלם אנוש מהאסירים, הרגיש רבי לוי יצחק לראשונה את עצמו כדמות אנוש. הנה הוא הולך לבדו מבלי שהצל של השומר מלווה אותו.

החופש אשר ניתן לאסירים בהגיעם לאלמא-אטא היה מוגבל מאוד. מיד בהגיעם נשלחו האסירים כשהם הולכים בקבוצות קבוצות למקומות נידחים בקזחסטאן, שם נגזר עליהם ל"בלות" שנים אחדות בגלות. בשל העובדה שרבי לוי יצחק נחשב כביכול בעיני השלטונות לאסיר מסוכן ביותר, הוא נשלח למקום הנידח ביותר שהיה בקזחסטאן ששמו צ'יאלי. בי"ט שבט ת"ש (1940 למניינם) הגיע רבי לוי יצחק למקום גלותו בצ'יאלי במדינת קזחסטאן.

צ'יאלי הייתה בית סוהר ענק פשוטו כמשמעו, מסוג בתי הסוהר אשר לא היה בו כלל צורך להחזיק מסביבו שומרים. לברוח מצ'יאלי הייתה משימה בלתי אפשרית. סביב בית הסוהר הענק הזה היו מאות קילומטרים של מדבר עם ביצות. האוויר שם היה מעופש, ויתושי הביצות היו רודפים את האדם להיכן שרק הלך. הבתים של צ'יאלי היו עשויים חימר, וקירות הבתים היו תמיד לחים ורטובים. בימות הקיץ השמש הייתה לוהטת מאוד ומעלה צחנה וריחות לא נעימים, אשר גרמו לפריצתן של מחלות מסוכנות, אשר היו מקצרות חיי אדם, שלא לדבר על ימות החורף שבהם היה הקור מקפיא מנשוא. למקום הזה בדיוק הגיע רבי לוי יצחק באישון לילה. מבול גשם עז קידם את פניו. נפש חי'ה לא נראתה בחוץ מלבדו, שהייתו בקור המקפיא הייתה מסוכנת ביותר. אבל רבי לוי יצחק ואסיר יהודי נוסף אשר היה עימו לא נשברו, וכיתתו את רגליהם כשאין להם לא כתובת ולא מכר שאליו אפשר להיכנס.

לשניים נודע שבמקום מתגורר חייט יהודי שהוגלה לצ'יאלי לפני זמן רב ונשא אישה נוכרייה. רבי לוי יצחק וידידו היהודי נסחבו בגשם לביתו של אותו החייט היהודי בתקווה שהלה ייתן להם להיכנס לפחות עד אור הבוקר. כאשר ראה החייט היהודי מי עומד לפניו, טרק בפניהם את דלת ביתו ולא נתן להם להיכנס לביתו. כל בקשותיהם ותחנוניהם של רבי לוי יצחק וידידו היהודי להיכנס פנימה לא הועילו, ובאין כל ברירה הם המשיכו ללכת עד אשר הבחינו מרחוק באור קלוש הבוקע מחלון של אחד הבתים.

בעל הבית שהיה גוי ריחם על השניים שנראו לו מוזרים, ואיפשר להם להיכנס לביתו. מצבו הפיזי של רבי לוי יצחק היה קשה והלך והתערער יותר, הוא היה בודד מאוד במקום הגלות אליו נשלח. מצבו הוקל כאשר הגיעה הרבנית חנה לבקרו בצ'יאלי.

הסתלקותו

בדרך לא דרך ומתוך מסירות נפש עצומה עשתה הרבנית חנה את דרכה למקום הנידח הזה. למעלה מארבעה שנים היה רבי לוי יצחק בגלותו בצ'יאלי. לאחר חג הפסח שנת תש"ד (1944 למניינם) הגיע רבי לוי יצחק תשוש וחלוש ממקום גלותו בצ'יאלי לעיר אלמא-אטא בירת קזחסטאן.

נראה היה באותו הרגע כי רבי לוי יצחק הגיע אל המנוחה ואל הנחלה, אבל דווקא מנוחה זו היא אשר הביאה להתפרצותה המחודשת של המחלה הממארת אשר כירסמה בו מזה זמן רב, בעקבות הייסורים ממצבו הכללי והבלתי אנושי, במצור וברעב שעבר במקום גלותו בצ'יאלי, תנאים אשר מחד גרמו לשככת המחלה ולאי-התגלותה בתוקפה בתקופה מסויימת, ומאידך גיסא הביאו להתפרצותה בעת ובעונה אחת מאוחר יותר.

ואכן למרבה הצער כך באמת היה - לאחר שהגיע רבי לוי יצחק לאלמא אטא - אל המנוחה והנחלה - והסביבה הייתה נוחה לו, נתעוררה המחלה ביתר שאת ובמשנה מרץ רח"ל, הרופאים אשר טיפלו ברבי לוי יצחק לא מצאו שום תרופה אשר תוכל להצילו, ומצבו הלך והיתדרדר מיום ליום. בימים האחרונים היה רבי לוי יצחק כבר חלש ביותר. "הלוא תראה - הצביע על היד שלו כאשר שוחח עם אחד מהאנשים שהיו עימו -כי לא נשאר על גופי אלא עור ועצמות בלבד. טעמה של אכילה אינני חש כלל..." אמר.

על יומו האחרון של רבי לוי יצחק היטיב לספר עד ראייה וזה לשונו: - "ביום שלישי בלילה זכיתי אני ועוד אחד לעמוד כל הלילה ליד מיטתו לשמשו. שפתותיו מילמלו ללא הרף, אך קולו לא יישמע. לפתע התעורר, פתח את עיניו, וביקש להביא לו מים לנטילת ידיים. כאשר הגישו לו את המים, אמר: "מען דארף זיך אריבער כאפן אויף יענער זייט!" (יש להתכונן לעבור לצד ההוא...) היו אלה דבריו האחרונים".

למחרת, ביום רביעי, עשרים לחודש מנחם-אב שנת תש"ד (1944 למניינם), מצבו של רבי לוי יצחק הורע, הוא סבל מכאבים נוראים. הוא לא הפסיק מלמלמל בשפתיו. אחד הנוכחים שהיטה את אוזנו לשמוע מה מרחשין שפתותיו, שמע מילים מקוטעות שיצאו ממנו באנחה: ועקבותייך לא נודעו... אי, עקבות משיחא... עקבות משיחא... לעת ערב כאשר מצבו היתדרדר הבהילו לביתו רופא אשר נתן לו מספר תרופות אך נשמתו הטהורה נפרדה מגופו הטהור ועלתה לשמי מרום...

ההלווייה נערכה למחרת, בהשתתפות קהל לא גדול, בשל הפחד מהשלטונות. על קברו, הוקם 'ציון', ובמשך השנים הוחלפה המציבה במבצע מיוחד.

מספריו

• ליקוטי לוי יצחק.
• תורת לוי יצחק.

לקריאה נוספת

• הרב נפתלי צבי גוטליב, "תולדות לוי יצחק", שלושה כרכים בהוצאת קה"ת.

קישורים חיצוניים

• מדור אודות רבי לוי יצחק באתר בית חב"ד קזאחסטן.
• סיפור מופת מרבי לוי יצחק נכתב על ידי העיתונאי שאול שיף בעיתון 'הצופה'
• ידיעה אודות אנדרטת הנצחה לזכרו של רבי לוי יצחק, באתר חב"ד אינפו

עץ משפחת אדמו"רי חב"ד

הרבנית סטערנא       שניאור זלמן - אדמו"ר הזקן                                                                                                                         הרבנית שיינא   דובער - אדמו"ר האמצעי   חיים אברהם   משה   פריידא   דבורה לאה   רחל                                                                                                   ?   שפרה   אליהו   שלום שכנא אלטשולר     אברהם שיינס                                                                                                                                                                                                                                                                                     מנחם נחום   ברוך   שרה   ביילא     דבורה לאה   ברכה   מנוחה רחל   חיה שרה   אסתר מרים                                                                                                                                           הרבנית חיה מושקא           מנחם מענדל - אדמו"ר הצמח צדק                                                                                                                                                           ברוך שלום   יהודה לייב   חיים שניאור זלמן   ישראל נח   יוסף יצחק   יעקב     ראדע פריידא   דבורה לאה                                                                                                                             הרבנית שטערנא       שמואל - אדמו"ר המהר"ש       הרבנית רבקה                 לוי יצחק                                                                                                                                     שניאור זלמן אהרן     אברהם סנדר   מנחם מענדל   דבורה לאה   חיה מושקא   ברוך שניאור זלמן                                                                                       שלום דובער - אדמו"ר הרש"ב       הרבנית שטערנא שרה                                                   רבי לוי יצחק   הרבנית חנה                     יוסף יצחק - אדמו"ר הריי"צ       הרבנית נחמה דינה                                                                                                                       דובער   ישראל אריה לייב             חנה         שיינא                                                                                                             מנחם מענדל - אדמו"ר שליט"א     חיה מושקא