מסכת עבודה זרה

בסיום המסכת מובא: אמר רב עוקבא בר חמא ונועצה עשרה פעמים בקרקע אמר רב הונא בריה דרב יהושע ובקרקע שאינה עבודה א"ר כהנא ובסכין יפה שאין בה גומות תניא נמי הכי סכין יפה שאין בה גומות נועצה עשרה פעמים בקרקע אמר רב הונא בריה דרב יהושע לאכול בה צונן כי הא דמר יהודה ובאטי בר טובי הוו יתבי קמיה דשבור מלכא אייתו לקמייהו אתרוגא פסק אכל פסק והב ליה לבאטי בר טובי הדר דצה עשרה זימני בארעא פסק הב ליה למר יהודה א"ל באטי בר טובי וההוא גברא לאו בר ישראל הוא א"ל מר קים לי בגויה ומר לא קים לי בגויה איכא דאמרי א"ל אידכר מאי עבדת באורתא:

הרבי מקשה: למה נעץ אץ סכין בקרקע דווקא אחרי שנתן לטאבי בר טובי, הרי אין כל טירחה מיותרת בא ינעץ את הסכין בקרקע קודם לכן, ולכן גם אם לא היה בטוח שהוא פרוש למה לא נעץ את הסכין בקרקע קודם לכן. ועוד, גם אם היה בטח שהוא לא פרוש, אין זו סיבה להכשילו באיסור.

הרבי מסביר, כי סוף המסכת קשור לתחילתה. ומדויק במעשה זה שהוא היה בקי בדינים. ולכן לא נעץ את הסכין לפנ ישהוא אכל, כי אין דרכו של חכם לעשות דברים ללא צורך. ועוד, שמכיון שלא היה גוי, הרי אין מניחין אותן לחדש דיני שלא מדעתן גם אם עשו כדי לקבל שכר

והטעם שלא חתך את הסכין כשהביאו לבאטי הוא כדי לא להכשיל את הרואי שיחשבו שישראל גמור הוא למרות שהיה עבדו של רב יהודה, ואם קיבל גט שחרור - הרי גם אז אינו מכשילו, שהרי אינו מכריחו לאכול את המאכל.

אלא יש להקשות למה לא חשש מהאיסור של לפני עור לר תתן מכשול, שמא יאכל טאבי מפני כבוד המלך שהרי מדובר בתי עברי דנהרא שלא היה אוכל אם לא מפני כבוד המלך