חסיד הוא פנסאי

		יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: כתוב בצורה בלתי אנציקלופדית.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

במהלך התוועדות חסידית, שיחזר רבי יוסף יצחק (האדמו"ר הריי"צ) מליובאוויטש את השיחה הבאה:

במסיבה אצל אבי, רבי שלום דובער, שאל אותו אחד החסידים: רבי, מהו חסיד?

השיב לו אבי: חסיד הוא פנסאי – האיש שהולך ברחובות כדי להדליק את פנסי העיר.

[בימים עברו, היו פנסי הרחובות דולקים בנפט. על-מנת להדליק את הפנסים בלילה, היה אדם מיוחד שתפקידו להסתובב בחוצות העיר עם מקל ארוך שבראשו דולקת אש, והוא היה מדליק את הפנסים]

והוסיף אבי: זהו חסיד. הוא מתהלך עם מקל ארוך שבראשו דולקת אש, אך הוא יודע שהאש אינה שלו. תפקידו הוא להשתמש באש זו כדי להדליק את הפנסים.

שאל החסיד: ומה אם הפנס נמצא במדבר שמם? האם גם אז יש לטרוח כדי להדליק אותו?

השיב לו הרבי: כן. יש להדליק את הפנס כדי שיראו שזהו מדבר שמם. והמדבר אף הוא יתבייש בפני הפנס.

ואם הפנס נמצא בים? לא הרפה החסיד.

יש לפשוט את הבגדים, לקפוץ לים ולהדליק את הפנס. השיב הרבי.

האם זהו חסיד? התפלא השואל. הרבי הרהר לרגע והשיב: כן. זהו חסיד.

אינני רואה פנסים! התלונן השואל.

מכיוון שאינך פנסאי. אמר הרבי.

וכיצד נעשים לפנסאי?

ראשית-כל יש לעדן את עצמך. כשתראה את הפנס שבך, תוכל לראות גם את הפנס באחרים. השיב הרבי.

הרבי ביאר את הסיפור כך:

תפקידו של חסיד הוא לדאוג לטובת הזולת. לפיכך, עליו להסתובב ברחובות ולהדליק את ה"פנסים" – נשמותיהם של יהודים נוספים. יחד עם זאת, אין לו להתגאות במעשיו כי "האש אינה שלו", כל יהודי רוצה הוא פנס בעצם; תפקידו של החסיד הוא רק לגלות זאת בלבו של היהודי, ואז הפנס יבער מעצמו, ללא צורך בסיוע של ה"פנסאי".

החסיד לא מרפה, ושאלותיו עמו: ומה עם הפנס נמצא במדבר שמם או בתוך ים?

ה'מדבר' וה'ים' מייצגים שני סוגים של יהודים איתם מתקשה הפנסאי. המדבר מייצג יהודי במצב נמוך כל-כך, שהוא מכונה בשם מדבר, מקום שומם. גם בו יש להדליק את הפנס, אמר הרבי. ראשית כדי שאחרים ידעו שלא להתנהג כמוהו; ועוד, אולי סוף-כל-סוף גם הוא יידלק ויאיר.

ה'ים' מסמל יהודי במצב הפוך לחלוטין: הוא לומד תורה, אך התורה לא השפיעה עליו. הלימוד הוא רק מן השפה ולחוץ. כאשר באים להשפיע על יהודי כזה, יש "לפשוט את הלבושים": אי-אפשר לדבר אליו באמצעים סטנדרטיים; יש לדבר אליו לעצמותו, לעצם היהודי, ורק כך ניתן להשפיע עליו.

וזהו החסיד.