קרבנות

הכנסת הקרבן לתוך סורג הברזל, בו שחטו אותו

עבודת הקרבנות היא עבודה מרכזית ועיקרית בבית המקדש, החל מהמשכן שעשה משה וכלה בבית המקדש השני, ויחודש לעתיד לבוא כשיבנה בית המקדש השלישי. עד כדי כך שלשיטת הרמב"ם זהו עיקרו של בית המקדש כמ"ש: "מצוות עשה לעשות בית לה', מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות".

מצד אחד נראית עבודה זו כעבודה גשמית בלבד, הקרבת בהמות גשמיות על מזבח גשמי. אמנם כבר הסכימו גדולי ישראל עוד בדורות שקדמו לגילוי תורת החסידות, כמו הרמב"ן, אשר מהות עבודה זו מוכרחת להתפרש כדבר נעלה וכמו שכתב רבינו בחיי ש"ענין הקרבנות אשר הם מימות עולם הוא ענין פנימי וסוד נעלם". בכל זה התוסף ביאור ע"י תורת החסדות המבארת הן את משמעותו הפנימית של עבודת הקרבנות הגשמית שבבית המקדש, וכן את משמעותו כחלק מעבודת ה' גם בימינו.

קרבנות מלשון קירוב

המילה קרבנות הוא מלשון "קירוב", משום שבעבודת האדם ענין הקרבנות הוא קירוב הכוחות והחושים אל ה'. מקור הדברים בעיקרם הוא מספר הבהיר: "ואמאי איקרי קרבן, אלא מפני שמקרב הכוחות הקדושות". ועד"ז מביא הרמב"ן וברבינו בחיי.

אדמו"ר הריי"צ ביאר, שתוכן העבודה של "קרבנות מלשון קירוב", הוא לקרב את העולם שהוא מלשון העלם והסתר על אלקות, וכמו כן את האדם עצמו, ושיהיו כלים להרגיש אלקות, שעל ידי זה ממשיכים את עיקר השכינה בעולם הזה.

מובא בחסידות שענין הקרבן הוא ל"קרב" כל דבר לשרשו.

עוד מובא על הפסוק האמור בקרבן התמיד "את קרבני לחמי לאישי ריח נחחי תשמרו להקריב לי במועדו", שמילת להקריב היא כמו "להרקיב" מלשון רקבון, שזה מורה על עבודת הביטול (כתולעת), שעל ידה מכלה הוא את החיצונים, ואלולא עבודה תמידית זו היו (החיצונים) מחריבים את העולם.

השם "קרבן" קשור גם עם הפסוק "פדה בשלום נפשי מקרב לי", המבואר בתורת החסידות על פדיית האדם, ונפשו האלוקית, ו"מקרב לי" הוא הקרב ומלחמה נגד נפשו הבהמית, וכמו ענין הקרבן - לקרב את נפשו הבהמית אל ה'.

אמנם, יחד עם מעלותיו של עבודת הקרבנות המתבטאות בשם "קרבן", שם זה מבואר לפעמים כמורה על פחיתות דרגתו בהתקשרות ודביקות, משום שכששני דברים הם רק מתקרבים זה אל זה, נשארים הם עדיין שני דברים נפרדים לגמרי, אבל לשון המבטאת דביקות גמורה היא דווקא לשון "קשר", שעל שם זה נקרא עבודת הקטורת בשם זה.

קרבנות ביחס לקטורת

התלבשות ובדרך ממילא

אחד ההבדלים, בין עבודת הקרבנות לעבודת הקטורת בעבודת ה' מבואר דעבודת הקרבנות הוא ע"י הירידה להתעסק עם נפש הבהמית לבררו, משא"כ עבודת הקטורת הוא באופן שמגלה אצל עצמו את עצם הנפש ובדרך ממילא משפיע זה על כל גופו.

פעולת הקורבן

בנוגע לענינו של מזבח אמרו חז"ל, - "מזבח, מזיח ומזין, מחבב מכפר", כלומר: מזיח גזירות (רעות מעל ישראל): מזין, בזכות הקורבנות העולם נזון, שהקורבנות באין מן המזון וגורמיו לו ברכה; מחבב. את ישראל אל אביהם, ומכפר עונות. את חלוקת ארבעה מינים אלו, מסביר הרבי: ארבעה דברים אלו מתחלקים, בכללות, לשלשה סוגים: א) מזין - השפעת מזון לעולם, ב) מזיח ומכפר - ביטול ענינים בלתי רצויים מעל ישראל (גזירות ועונות). ג) מחבב את ישראל אל אביהם.

חלוקה כזו של "ארבעה שהן שלשה" אנו מוצאים גם בחלוקת הקורבנות (על המזבח) למיניהם - שהרמב"ם מחלק את הקורבנות ל"ארבעה מינין, עולה וחטאת ואשם ושלמים", ואילו במדרש מצינו שמחלקם לשלשה - "עולה שלמים וחטאת". ומובן שאין כאן סתירה, כי חטאת ואשם תוכנם אחד, שניהם באים לכפרה.

על פי זה - מסביר הרבי, יש לומר, ששלש פעולות אלו שבקורבנות, מכוונות כנגד שלשה סוגים אלו שבקורבנות: שלמים, שיש בהם אכילת בעלים, הם כנגד זה שהמזבח (קורבנות) "מזין" את העולם, דכשם שהבעלים זוכים באכילתם זו- שהיא אכילה גשמית, מזון הגוף' על ידי הקרבת קורבן לה', כך "בזכות הקורבנות העולם נזון"-, חטאת (ואשם) שבאו לכפרה - היינו "מזיח... מכפר". והעולה, שהיא כליל לה', ענינה "לחבב ישראל אל אביהם"", וכלשון המדרש, ש"העולה נקרבת לכבוד הקב"ה בלבד. אבל השלמים והחטאת בעד (כנגד) עצמנו", כלומר, השלמים והחטאת באים גם לתועלת המקריב - או בשביל קבלת מזון, או כדי לבטל ענינים בלתי רצויים, מה שאין כן העולה באה רק "לכבוד הקב"ה בלבד", ועל ידה מתחבבים ישראל אל אביהם שבשמים.

סוגי קורבנות

קורבן חטאת

ערך מורחב – קרבן חטאת

קרבן חטאת הוא קרבן שמביאים אותו על חטאים בשוגג, באופן שאם נעשו במזיד עונשם כרת או סקילה.

קורבן עולה

ערך מורחב – קרבן עולה

העולה היא קרבן שמביאים על מצוות עשה ומכונה בגמרא "דורון". מוגדרת כ"קדשי קדשים" וכולה עולה לה'.

קודש וקודשי קודשים

קדשי קדשים, היא כינוי של קורבן שכולה לגבוה. לא רק קורבן שכולו לגבוה נקרא קדשי קדשים, אלא גם בקדשים קלים, נקרא החלק של גבוה - שנקרב על גבי המזבח - "קדשי קדשים". כדוגמא לכך כתוב במשנה בזבחים: מעשר קודם לעופות, מפני שהוא מין זבח ויש בו קדשי קדשים דמו ואימוריו..

ראו גם

• אדם כי יקריב