ההתנגדות לתורת החסידות

ההתנגדות לתורת החסידות היא תנועה עממית שהתנגדה לדרך החסידות. חלקם מתוך אי ידיעת פרטים, מלשינות ושקרים שהופצו על תנועת החסידות, חלקם מתוך אי הבנה מהותית מה היא דרכה של החסידות, וכן גובתה ההתנגדות בתמיכה רחבה של המשכילים, שאף עמדו בראש ההלשנות והמסירות וכן נלחמו פיזית בחסידות, אשר נלחמה קשות בדרך ההשכלה.

ההתנגדות בתקופת הרב המגיד

לפי מחבר הספר בית רבי, תחילת המחלוקת הייתה בשנת תק"ל, כאשר כמה מתלמידי הגר"א הביאו לפניו אנשים המוחזקים ככשרים, שהעידו שהחסידים לא מקפידים על הלכה ומזלזלים בקיום תורה ומצוות. חלק מעדותם היה על שראו חסידים שאכלו ושתו בצום תשעה באב בצורה
שגיאות פרמטריות בתבנית:מונחון
לא נמצא templatedata תקין מעורבת, אך לא סיפרו שאותו תשעה באב חל בשבת, שאז הצום נדחה ליום ראשון ושהמדובר בילדה בת שלוש.

לאור הסיפורים והעדויות שהגיעו אליו, הוציא הגר"א מכתב בו הוא מחרים את החסידים, ואמר שהם מכת שבתאי צבי, מקליפת נוגה וגלגול מדור הפלגה.

ערך מורחב – אסיפת שקלוב תקל"ב

בח' ניסן שנת תקל"ב, לאחר אסיפה שהתקיימה בשקלוב, הוציא הגר"א ובית דינו מכתב בו הוא מתיר את דמם של החסידים, את רכושם, ודנם בדין "מורידין ואין מעלין"^{[כלומר?]}. כתוצאה מהמכתב החלו רדיפות נועזות של המתנגדים לחסידים ומשפחותיהם, כשהרדיפות כוללות נזק ברכוש ובנפש. המכתבים והחרמות השפיעו לדורות רבים, וגם המלשינות שהביאה למאסר אדמו"ר הזקן, כעשרים ושבע שנים לאחר הטלת החרם, נגרם כתוצאה מכך. המכתבים מהגר"א הופצו בקהילות ישראל, ואף הודפס קונטרס מיוחד בשם "זמיר עריצים".

חרם החסידים על המתנגדים

המצב בו החסידים נרדפים, כתוצאה מהסתה בלתי פוסקת של ראשי המתנגדים, גרם לתלמידי המגיד ממזריטש לנסוע לרבם במזריטש להחליט על צעדיהם הבאים.

בין התלמידים שהגיעו היה רבי לוי יצחק מברדיצ'וב, שהיה אז המרא דאתרא בפינסק, והתחיל לסבול מהצקות המתנגדים בשל היותו תלמיד הרב המגיד. בשל המצב בעירו עזב גם הוא את פינסק ונסע למזריטש, וכשעזב את פינסק מינו המתנגדים רב אחר במקומו. אותו רב חשש שרבי לוי יצחק יחזור וידרוש את הרבנות חזרה אליו, אז התחיל להציק למשפחתו כדי שיעזבו לחלוטין את העיר. בני משפחתו שלחו לרבי לוי יצחק מכתב בו הם מספרים על ההצקות מהרב החדש, ורבי לוי יצחק הראה את המכתב לחבריו החסידים.

בסעודת שבת הראו התלמידים את המכתב לרב המגיד, במטרה לשמוע עצה, אך הוא התעלם ולא הגיב. במוצאי שבת ישבו תשעה תלמידים להחליט בעצמם מה לעשות, והחליטו להפוך את החרם שעשה הגר"א, ולהטיל את החרם על המתנגדים, ובפרט על הרב החדש בפינסק. את רבי לוי יצחק לא שיתפו בחרם, כיוון שחששו שיסרב להשתתף בעקבות ההתעלמות מצד הרב המגיד.

כיוון שהיו רק תשעה והיה חסר אחד למניין להטלת החרם, החליטו לשאול אותו מה צריך לעשות על פי דין תורה לאנשים המטילים חרם שלא כדין. כשענה להם שהדין הוא להפוך את החרם עליהם, דרשו ממנו להשתתף בהטלת החרם כנדרש.

בלילה נכנס הרב המגיד לחדר בו ישנו התלמידים, וכשהתעוררו שאל מה עשו לפני שהלכו לישון. כשסיפרו לו על היפוך החרם אמר להם שבמעשה זה הפסידו את ה'ראש' שלהם, אך הרוויחו שבכל מחלוקת בין החסידים למתנגדים 'יד החסידים תהא על העליונה'.

ההתנגדות בתקופת רבי מנחם מנדל מהורודוק

בסוף ימיו של הרב המגיד היה רבי מנחם מנדל מהורודוק גר במינסק, וכשנפטר, עבר חזרה לעיר הולדתו, וויטבסק, שם התיישב בעיירה הורודוק הסמוכה לעיר.

באותם שנים תורת החסידות החלה להתפשט רק במדינות פולין וליטא, ועדיין לא הגיעה למדינות רוסיה, וכשהגיע רבי מנחם מנדל החל להפיץ את תורת החסידות ברוסיה, ויהודים רבים נקשרו אליו והחלו להגיע אליו תכופות. יחד עם היהודים הפשוטים, גם 'צדיקי פולין', הררא"ק, רבי יונה מפולוצק ואדמו"ר הזקן היו מגיעים אליו.

התחזקות תורת החסידות במדינות רוסיה גרמה ללבות את שנאת המתנגדים, והעדויות נגד החסידים התרבו, מה שגרם לגר"א לחזק את הרדיפה אחר החסידים. למרות ההתנגדות העזה, רבים מגדולי המתנגדים החלו להיהפך לחסידים, והרבה אחרים, שפחדו להיהפך לחסידים בגלל ריבוי המכתבים והחרמות שהוציא הגר"א, נהפכו משונאים לאוהבים.

בנסיון לעצור את המחלוקת

בוילנא

בשנת תקל"ז החליט רבי מנחם מנדל לעלות לארץ הקודש, אך בגלל התחזקות הרדיפות באותה תקופה החליט לנסוע קודם לוילנא להיפגש עם הגר"א ולהוכיח לו את אמיתות תורת החסידות, ורק אז לעלות לארץ.

רבי מנחם מנדל נסע יחד עם אדמו"ר הזקן, והתאכסנו אצל ר' שמואל, אב הבית דין בוילנא. פעמיים ניסו להיכנס לגר"א, אבל הוא לא הסכים לקבל אותם, וסגר את הדלת. גדולי תלמידי הגר"א שחפצו בהפסקת המחלוקת ניסו ללחוץ על הגר"א לקבל אותם, אך כשרבו הלחצים הוא עזב את העיר, אליה חזר רק כאשר נסעו רבי מנחם מנדל ואדמו"ר הזקן.

בשקלוב

אחרי הכישלון בוילנא שלח רבי מנחם מנדל את אדמו"ר הזקן יחד עם הררא"ק לשקלוב, להתווכח שם עם גדולי המתנגדים.

בתחילה הסכימו המתנגדים לעמוד לוויכוח ולקבל את שיטת החסידות במקרה וינוצחו בוויכוח. כשהוויכוח התחיל והמתנגדים ראו שהולכים להפסיד חטפו את אדמו"ר הזקן והררא"ק ונעלו אותם במרתף. בדרך ניסית הצליחו לצאת משם וברחו לבית מלון, שם גילו שבעל המלון נמנה על גדולי המתנגדים, אז המשיכו בבריחתם למלון אחר, ואחר כך חזרו להורודוק.

בארץ הקודש

כשראה רבי מנחם מנדל שאין דרך לעצור את המחלוקת והשנאה התחיל להתכונן לנסיעה לארץ הקודש.

בחודש אדר תקל"ז יצא רבי מנחם מנדל בלוויית הררא"ק, רבי יונה מפולוצק ואדמו"ר הזקן עם שלוש מאות חסידים נוספים לכיוון מוהוליב, משם יצאו לארץ ישראל. בתחילה אדמו"ר הזקן תכנן להצטרף לנסיעה גם כן, אך במוהליב החליט רבי מנחם מנדל שעל אדמו"ר הזקן להישאר ברוסיה ולהנהיג את עדת החסידים, ולאחר לחצים רבים הסכים להישאר.

באותה תקופה הוציאו המתנגדים מכתב נוסף ובו העדויות השקריות על מעשי החסידים. המכתב הופץ בקהילות בארץ הקודש כדי לגרום לקהילות לנדות ולהחרים את רבי מנחם מנדל ועדת החסידים.

בה' אלול תקל"ז הגיעו לצפת וכשראו שהעיר שוממה ויש בה בתים רבים ריקים, ובתי כנסיות שוממים החליטו להתיישב בה. למרות המכתב של המתנגדים, בני הקהילות החזיקו מרבי מנחם מנדל כיהודי קדוש, ובפרט קהילות הספרדים בירושלים וטבריה, ואלו התחננו לפניו שיקבל על עצמו את הנהגת קהילותיהם. בחודש שבט תקל"ח נסעו לטבריה למשך שבועיים, שם הראו להם בני הקהילה הספרדית את מכתבי המתנגדים וביקשו מרבי מנחם מנדל שישרוף את המכתבים. אחרי כמה ימים שהמכתבים שהו אצלו עשו שריפה פומבית בנוכחות יהודי העיר.

מארץ הקודש שלח רבי מנחם מנדל מספר מכתבים ליהודי ליטא ורוסיה בניסיון נוסף לעצור את מחלוקת המתנגדים והחסידים, ומכתב נוסף לחכמי וילנא.

לקריאה נוספת

• מצרף העבודה (ויכוח על כל דרכי החסידות).