לשון נקיה: הבדלים בין גרסאות בדף
מ (החלפת טקסט – "ז"ל" ב־"") |
|||
| שורה 2: | שורה 2: | ||
==בתלמוד== | ==בתלמוד== | ||
השימוש ב"לשון נקייה" הוא חיוב [[הלכה|הלכתי]], ב[[ | השימוש ב"לשון נקייה" הוא חיוב [[הלכה|הלכתי]], ב[[ח]] מובאות אזהרות רבות שלא [[ניבול פה|ינבל אדם את פיו]] ומופיעים על כך גם עונשים חמורים, כגון: {{ציטוטון|אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה הופכין עליו לרעה.}} וכן {{ציטוטון|מעמיקין לו [[גיהנום]].}} ו{{ציטוטון|בעוון זה נערי שונאי ישראל מתים.}} (הביטוי "שונאי ישראל" עצמו הוא דוגמה ללשון נקייה הבאה ב[[לשון סגי נהור]], כמובא בהמשך). | ||
מכאן גזרו [[ | מכאן גזרו [[ח]]: {{ציטוטון|שלא יוציא אדם דבר מגונה מפיו ולעולם יספר אדם בלשון נקייה.}} פסיקה זו נקבעה במקומות רבים בספרי ה[[הלכה]] וה[[מוסר]]. | ||
ב[[תלמוד]] מובאים ציטוטים רבים מה[[מקרא]] וה[[נביאים]], בהם האריך הפסוק במילותיו כדי לכתוב ב"לשון נקייה". כה גדולה ההקפדה ב[[יהדות]] לדבר ב"לשון נקייה", שאפילו הביטוי "אור ליום", המסמל בעצם את הערב שלפניו, נובע מהרצון שלא להשתמש במילה לילה, המעוררת קונוטציות שליליות, אלא דווקא במילים [[אור]] ו[[יום]] המעוררות תחושה חיובית (מסכת פסחים ג ע"א). | ב[[תלמוד]] מובאים ציטוטים רבים מה[[מקרא]] וה[[נביאים]], בהם האריך הפסוק במילותיו כדי לכתוב ב"לשון נקייה". כה גדולה ההקפדה ב[[יהדות]] לדבר ב"לשון נקייה", שאפילו הביטוי "אור ליום", המסמל בעצם את הערב שלפניו, נובע מהרצון שלא להשתמש במילה לילה, המעוררת קונוטציות שליליות, אלא דווקא במילים [[אור]] ו[[יום]] המעוררות תחושה חיובית (מסכת פסחים ג ע"א). | ||
במיוחד מקפידים להשתמש בלשון נקייה בעניינים הקשורים בצניעות. עד כדי כך הקפידו | במיוחד מקפידים להשתמש בלשון נקייה בעניינים הקשורים בצניעות. עד כדי כך הקפידו ח על לשון נקייה בתחום זה של 'בינו לבינה', עד שמצינו בח"ל את השימוש במילה "ביתי" במקום "אשתי"{{הערה|תלמוד בבלי, [[מסכת שבת]] דף קיח, ב}}), במקום 'זונה' אמרו "נפקנית" ו"יוצאת לחוץ" {{הערה|[[תלמוד בבלי]], [[מסכת כלים]] כד, טז}} במקום חטא של זנות - "עבירה" סתם, בלי פירוט ({{הערה|[[תלמוד בבלי]], [[עבודה זרה]] ג, א}}. | ||
ואכן [[הרמב"ם]] בספרו [[מורה נבוכים]] (חלק ג', פרק ח') מציין כי [[לשון הקודש]] נקראת כך, מאחר שהיא מובנית על בסיס של לשון נקיה כי {{ציטוטון|המה דברים שהשתיקה יפה להם, ואם הביא ההכרח להזכרתם, יש למצוא עצה לכך, על ידי '''כינויים''' מלשונות אחרים}}. כדוגמה מרכזית לכך, הוא מביא את האיברים שיש להם רק כינויים בלשון הקודש. כפי שניתן למצוא בתלמוד: "אותו מקום" {{הערה|[[תלמוד בבלי]], [[נדרים]] כ א}}, "גבורתו"{{הערה|[[תלמוד בבלי]], [[בבא מציעא]], פד א}} ועוד. | ואכן [[הרמב"ם]] בספרו [[מורה נבוכים]] (חלק ג', פרק ח') מציין כי [[לשון הקודש]] נקראת כך, מאחר שהיא מובנית על בסיס של לשון נקיה כי {{ציטוטון|המה דברים שהשתיקה יפה להם, ואם הביא ההכרח להזכרתם, יש למצוא עצה לכך, על ידי '''כינויים''' מלשונות אחרים}}. כדוגמה מרכזית לכך, הוא מביא את האיברים שיש להם רק כינויים בלשון הקודש. כפי שניתן למצוא בתלמוד: "אותו מקום" {{הערה|[[תלמוד בבלי]], [[נדרים]] כ א}}, "גבורתו"{{הערה|[[תלמוד בבלי]], [[בבא מציעא]], פד א}} ועוד. | ||
גרסה מ־22:07, 2 בפברואר 2016
לשון נקייה הוא דיבור תוך שימוש במינוח חליפי למושג שהדובר לא רוצה להזכירו. מקור המושג "לשון נקייה" הוא בתלמוד הבבלי. במסכת פסחים (דף ג, עמוד א) מובאת ברייתא: "תניא דבי רבי ישמעאל: לעולם יספר אדם בלשון נקיה".
בתלמוד
השימוש ב"לשון נקייה" הוא חיוב הלכתי, בח מובאות אזהרות רבות שלא ינבל אדם את פיו ומופיעים על כך גם עונשים חמורים, כגון: "אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה הופכין עליו לרעה." וכן "מעמיקין לו גיהנום." ו"בעוון זה נערי שונאי ישראל מתים." (הביטוי "שונאי ישראל" עצמו הוא דוגמה ללשון נקייה הבאה בלשון סגי נהור, כמובא בהמשך).
מכאן גזרו ח: "שלא יוציא אדם דבר מגונה מפיו ולעולם יספר אדם בלשון נקייה." פסיקה זו נקבעה במקומות רבים בספרי ההלכה והמוסר.
בתלמוד מובאים ציטוטים רבים מהמקרא והנביאים, בהם האריך הפסוק במילותיו כדי לכתוב ב"לשון נקייה". כה גדולה ההקפדה ביהדות לדבר ב"לשון נקייה", שאפילו הביטוי "אור ליום", המסמל בעצם את הערב שלפניו, נובע מהרצון שלא להשתמש במילה לילה, המעוררת קונוטציות שליליות, אלא דווקא במילים אור ויום המעוררות תחושה חיובית (מסכת פסחים ג ע"א).
במיוחד מקפידים להשתמש בלשון נקייה בעניינים הקשורים בצניעות. עד כדי כך הקפידו ח על לשון נקייה בתחום זה של 'בינו לבינה', עד שמצינו בח"ל את השימוש במילה "ביתי" במקום "אשתי"[1]), במקום 'זונה' אמרו "נפקנית" ו"יוצאת לחוץ" [2] במקום חטא של זנות - "עבירה" סתם, בלי פירוט ([3].
ואכן הרמב"ם בספרו מורה נבוכים (חלק ג', פרק ח') מציין כי לשון הקודש נקראת כך, מאחר שהיא מובנית על בסיס של לשון נקיה כי "המה דברים שהשתיקה יפה להם, ואם הביא ההכרח להזכרתם, יש למצוא עצה לכך, על ידי כינויים מלשונות אחרים". כדוגמה מרכזית לכך, הוא מביא את האיברים שיש להם רק כינויים בלשון הקודש. כפי שניתן למצוא בתלמוד: "אותו מקום" [4], "גבורתו"[5] ועוד.
בלשונו של הרבי
קישורים חיצוניים
- הרב משה-מרדכי לאופר, לעולם יספר אדם בלשון נקיה, עיתון המבשר, הובא באתר שטורעם, יום שישי, כ"ט סיון תשע"ג
הערות שוליים
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת שבת דף קיח, ב
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת כלים כד, טז
- ↑ תלמוד בבלי, עבודה זרה ג, א
- ↑ תלמוד בבלי, נדרים כ א
- ↑ תלמוד בבלי, בבא מציעא, פד א