נדר: הבדלים בין גרסאות בדף
מ (החלפת טקסט – "{{הערה| " ב־"{{הערה|") |
|||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
נדר הינו כאשר אדם אוסר דבר על עצמו ומתפיסו בדבר האחר האסור מהתורה, שאומר שהדבר יהיה אסור עליו כקרבן. | '''נדר''' הינו כאשר אדם אוסר דבר על עצמו ומתפיסו בדבר האחר האסור מהתורה, שאומר שהדבר יהיה אסור עליו כקרבן. | ||
למרות שאופן חלות האיסור הוא על ידי ההתפסה בקרבן, מבאר [[אדמו"ר הצמח צדק]]{{הערה|1=[[דרך מצוותיך]] מצוות נדרים.}} כי קיים חילוק בין חלות הקדושה של קרבן לבין חלות האיסור של נדר. בעוד שחלות הקדושה של קרבן יורדת משמים כאשר הוא מצידו מקדיש את ה[[בהמה]] לקרבן, שונה מכך היא חלות האיסור של נדר היורדת בעקבות [[ | למרות שאופן חלות האיסור הוא על ידי ההתפסה בקרבן, מבאר [[אדמו"ר הצמח צדק]]{{הערה|1=[[דרך מצוותיך]] מצוות נדרים.}} כי קיים חילוק בין חלות הקדושה של קרבן לבין חלות האיסור של נדר. בעוד שחלות הקדושה של קרבן יורדת משמים כאשר הוא מצידו מקדיש את ה[[בהמה]] לקרבן, שונה מכך היא חלות האיסור של נדר היורדת בעקבות אותיות [[דיבור|דיבורו]] שיש בהם כח לאסור על עצמו דבר המותר{{הערה|1=ע"כ דברי אדמו"ר.}}. | ||
כאשר אדם טוען כי דבר מסוים אסור עליו מסיבה מסוימת האוסרת עליו, וכדוגמא - אדם הטוען שאשתו זינתה עם אחר, גם הוא אינו נאמן להפסיד את כתובתה עליו | כאשר אדם טוען כי דבר מסוים אסור עליו מסיבה מסוימת האוסרת עליו, וכדוגמא - אדם הטוען שאשתו זינתה עם אחר, גם הוא אינו נאמן להפסיד את כתובתה עליו{{הערה|1=רש"י בכתובות ט א, ודלא כתוס' שם ע"ב.}}, הוא נאמן לאוסרה עליו{{הערה|1=[[כתובות]] ט, א.}}. ישנם דיעות הסוברים כי דבר זה הוא מדין נדר{{הערה|1=מהרי"ק. שיטה מקובצת שם.}}. | ||
==בחסידות== | ==בחסידות== | ||
ב[[חסידות]] שואלים{{הערה|מאמר ש"פ מטות מסעי תשט"ו}} אם הענין שאוסר על עצמו מותר על פי [[תורה]], איך על ידי הדבור שלו זה נאסר? וכן [[ | ב[[חסידות]] שואלים{{הערה|מאמר ש"פ מטות מסעי תשט"ו.}} אם הענין שאוסר על עצמו מותר על פי [[תורה]], איך על ידי הדבור שלו זה נאסר? וכן ב[[תלמוד ירושלמי]]{{הערה|נדרים פרק ט הלכה א}} כתוב "דייך מה שאסרה תורה"? | ||
ב. אם בכל זאת הוא יכול לאסור על עצמו, איך החכם יכול להתיר את האיסור? | ב. אם בכל זאת הוא יכול לאסור על עצמו, איך החכם יכול להתיר את האיסור? | ||
ומבארים: ישנם ג' בחינות: א. [[מוחין]] המתלבשים ב[[עולם]], שהיא ההנהגה על פי ה[[תורה]] ומבחינתה "דייך מה שאסרה תורה". | ומבארים: ישנם ג' בחינות: א. [[מוחין]] המתלבשים ב[[עולם]], שהיא ההנהגה על פי ה[[תורה]] ומבחינתה "דייך מה שאסרה תורה". | ||
ב. ספירת ה[[בינה]] שלמעלה מעולמות, ולגבה "כולא קמיה כלא חשיב" וצריך להיות בפרישות מ[[העולם]], ומבחינה זו הוא בחינת הנדרים, אך בחינה זו הוא [[ביטול היש]] בלבד. | ב. ספירת ה[[בינה]] שלמעלה מעולמות, ולגבה "[[כולא קמיה כלא חשיב]]" וצריך להיות בפרישות מ[[העולם]], ומבחינה זו הוא בחינת הנדרים, אך בחינה זו הוא [[ביטול היש]] בלבד. | ||
ג. ספירת ה[[חכמה]], שמכח [[אור אין סוף ב"ה]] המלובש בה גם נותנת מקום ל[[עולם (בחסידות)|עולם]] ובכל זאת הוא ב[[ביטול במציאות]] ש[[אור אין סוף ב"ה]] הוא נושא הפכים להיותו עצמי, ומבחינה זו הכח להתרת הנדר על ידי החכם. | ג. ספירת ה[[חכמה]], שמכח [[אור אין סוף ב"ה]] המלובש בה גם נותנת מקום ל[[עולם (בחסידות)|עולם]] ובכל זאת הוא ב[[ביטול במציאות]] ש[[אור אין סוף ב"ה]] הוא נושא הפכים להיותו עצמי, ומבחינה זו הכח להתרת הנדר על ידי החכם. | ||
| שורה 21: | שורה 21: | ||
החכם מתיר את הנדר דווקא כאשר האדם מתחרט על נדרו, ואומר כי לו היה יודע דבר פלוני לא היה נודר כלל. אבל אם האדם אומר כי הוא אינו מתחרט על נדרו, אלא שמכאן ולהבא אינו חפץ בנדר יותר, אין ניתן להתיר את הנדר. המפרשים מתלבטים האם מדובר כאן בכעין גילוי דעת למפרע כי הנדר לא היה מעולם וזאת על ידי פסק החכם או שלושה הדיוטות כי לא היה נדר מעולם{{הערה|1=כן היא גם שיטת הכסף משנה בראש פרק י"ג מהלכות נדרים "ענין התרת חכם אינו אלא הוראה שמורה שהוא מותר, ואין ללשון הפרה בזה ענין, אבל הפרת הבעל אינו כן, אלא חלו והבעל בהפרתו עקרם". וכן ביאר הרבי ב[[ליקוטי שיחות]] [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=15902&hilite=a0c3eec5-63d1-4358-9926-735489de2c96&st=%D7%9E%D7%99%D7%92%D7%96+%D7%92%D7%99%D7%99%D7%96&pgnum=200 חלק י"ג] בדעת רש"י.}}, או שמדובר בחלות המתהווית בעת התרת הנדר, אלא שהנדר נידר עתה גם שעבר, ויש שאף הגדירו זאת בהגדרה "מכאן ולהבא - למפרע", כלומר: ההתרה היא רק מכאן ולהבא ולא גילוי דעת למפרע, אלא שמכאן ולהבא ההנהגה כלפי הנדר היא כאילו לא היה כאן נדר כלל{{הערה|כן היא שיטת הגאון רבי [[שמעון יהודה שקופ]].}}, וזוהי גם שיטת אדמו"ר הצמח צדק. | החכם מתיר את הנדר דווקא כאשר האדם מתחרט על נדרו, ואומר כי לו היה יודע דבר פלוני לא היה נודר כלל. אבל אם האדם אומר כי הוא אינו מתחרט על נדרו, אלא שמכאן ולהבא אינו חפץ בנדר יותר, אין ניתן להתיר את הנדר. המפרשים מתלבטים האם מדובר כאן בכעין גילוי דעת למפרע כי הנדר לא היה מעולם וזאת על ידי פסק החכם או שלושה הדיוטות כי לא היה נדר מעולם{{הערה|1=כן היא גם שיטת הכסף משנה בראש פרק י"ג מהלכות נדרים "ענין התרת חכם אינו אלא הוראה שמורה שהוא מותר, ואין ללשון הפרה בזה ענין, אבל הפרת הבעל אינו כן, אלא חלו והבעל בהפרתו עקרם". וכן ביאר הרבי ב[[ליקוטי שיחות]] [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=15902&hilite=a0c3eec5-63d1-4358-9926-735489de2c96&st=%D7%9E%D7%99%D7%92%D7%96+%D7%92%D7%99%D7%99%D7%96&pgnum=200 חלק י"ג] בדעת רש"י.}}, או שמדובר בחלות המתהווית בעת התרת הנדר, אלא שהנדר נידר עתה גם שעבר, ויש שאף הגדירו זאת בהגדרה "מכאן ולהבא - למפרע", כלומר: ההתרה היא רק מכאן ולהבא ולא גילוי דעת למפרע, אלא שמכאן ולהבא ההנהגה כלפי הנדר היא כאילו לא היה כאן נדר כלל{{הערה|כן היא שיטת הגאון רבי [[שמעון יהודה שקופ]].}}, וזוהי גם שיטת אדמו"ר הצמח צדק. | ||
מדברי [[אדמו"ר הצמח צדק]] משמע | מדברי [[אדמו"ר הצמח צדק]] משמע שסובר שכן היא דעת כל הראשונים, ורש"י ביניהם. אך הרבי ב[[ליקוטי שיחות]]{{הערה|1= [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=15902&hilite=a0c3eec5-63d1-4358-9926-735489de2c96&st=%D7%9E%D7%99%D7%92%D7%96+%D7%92%D7%99%D7%99%D7%96&pgnum=200 חלק י"ג]}} סבור כי אמנם כן היא דעת שאר הראשונים, אך לא כן דעת רש"י. | ||
{{הערות שוליים}} | {{הערות שוליים}} | ||
[[קטגוריה:יורה דעה]] | [[קטגוריה:יורה דעה]] | ||
[[קטגוריה:מצוות]] | |||
גרסה אחרונה מ־02:59, 3 בדצמבר 2024
נדר הינו כאשר אדם אוסר דבר על עצמו ומתפיסו בדבר האחר האסור מהתורה, שאומר שהדבר יהיה אסור עליו כקרבן.
למרות שאופן חלות האיסור הוא על ידי ההתפסה בקרבן, מבאר אדמו"ר הצמח צדק[1] כי קיים חילוק בין חלות הקדושה של קרבן לבין חלות האיסור של נדר. בעוד שחלות הקדושה של קרבן יורדת משמים כאשר הוא מצידו מקדיש את הבהמה לקרבן, שונה מכך היא חלות האיסור של נדר היורדת בעקבות אותיות דיבורו שיש בהם כח לאסור על עצמו דבר המותר[2].
כאשר אדם טוען כי דבר מסוים אסור עליו מסיבה מסוימת האוסרת עליו, וכדוגמא - אדם הטוען שאשתו זינתה עם אחר, גם הוא אינו נאמן להפסיד את כתובתה עליו[3], הוא נאמן לאוסרה עליו[4]. ישנם דיעות הסוברים כי דבר זה הוא מדין נדר[5].
בחסידות[עריכה | עריכת קוד מקור]
בחסידות שואלים[6] אם הענין שאוסר על עצמו מותר על פי תורה, איך על ידי הדבור שלו זה נאסר? וכן בתלמוד ירושלמי[7] כתוב "דייך מה שאסרה תורה"? ב. אם בכל זאת הוא יכול לאסור על עצמו, איך החכם יכול להתיר את האיסור?
ומבארים: ישנם ג' בחינות: א. מוחין המתלבשים בעולם, שהיא ההנהגה על פי התורה ומבחינתה "דייך מה שאסרה תורה".
ב. ספירת הבינה שלמעלה מעולמות, ולגבה "כולא קמיה כלא חשיב" וצריך להיות בפרישות מהעולם, ומבחינה זו הוא בחינת הנדרים, אך בחינה זו הוא ביטול היש בלבד.
ג. ספירת החכמה, שמכח אור אין סוף ב"ה המלובש בה גם נותנת מקום לעולם ובכל זאת הוא בביטול במציאות שאור אין סוף ב"ה הוא נושא הפכים להיותו עצמי, ומבחינה זו הכח להתרת הנדר על ידי החכם.
התרת נדרים[עריכה | עריכת קוד מקור]
| ערך מורחב – התרת נדרים |
החכם מתיר את הנדר דווקא כאשר האדם מתחרט על נדרו, ואומר כי לו היה יודע דבר פלוני לא היה נודר כלל. אבל אם האדם אומר כי הוא אינו מתחרט על נדרו, אלא שמכאן ולהבא אינו חפץ בנדר יותר, אין ניתן להתיר את הנדר. המפרשים מתלבטים האם מדובר כאן בכעין גילוי דעת למפרע כי הנדר לא היה מעולם וזאת על ידי פסק החכם או שלושה הדיוטות כי לא היה נדר מעולם[8], או שמדובר בחלות המתהווית בעת התרת הנדר, אלא שהנדר נידר עתה גם שעבר, ויש שאף הגדירו זאת בהגדרה "מכאן ולהבא - למפרע", כלומר: ההתרה היא רק מכאן ולהבא ולא גילוי דעת למפרע, אלא שמכאן ולהבא ההנהגה כלפי הנדר היא כאילו לא היה כאן נדר כלל[9], וזוהי גם שיטת אדמו"ר הצמח צדק.
מדברי אדמו"ר הצמח צדק משמע שסובר שכן היא דעת כל הראשונים, ורש"י ביניהם. אך הרבי בליקוטי שיחות[10] סבור כי אמנם כן היא דעת שאר הראשונים, אך לא כן דעת רש"י.
הערות שוליים
- ↑ דרך מצוותיך מצוות נדרים.
- ↑ ע"כ דברי אדמו"ר.
- ↑ רש"י בכתובות ט א, ודלא כתוס' שם ע"ב.
- ↑ כתובות ט, א.
- ↑ מהרי"ק. שיטה מקובצת שם.
- ↑ מאמר ש"פ מטות מסעי תשט"ו.
- ↑ נדרים פרק ט הלכה א
- ↑ כן היא גם שיטת הכסף משנה בראש פרק י"ג מהלכות נדרים "ענין התרת חכם אינו אלא הוראה שמורה שהוא מותר, ואין ללשון הפרה בזה ענין, אבל הפרת הבעל אינו כן, אלא חלו והבעל בהפרתו עקרם". וכן ביאר הרבי בליקוטי שיחות חלק י"ג בדעת רש"י.
- ↑ כן היא שיטת הגאון רבי שמעון יהודה שקופ.
- ↑ חלק י"ג