יונה הנביא: הבדלים בין גרסאות בדף
מ (החלפת טקסט – " רוח הקודש " ב־" רוח הקודש ") |
מ (החלפת טקסט – "</ref>" ב־"}}") |
||
| (15 גרסאות ביניים של 8 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{פירוש נוסף|נוכחי=נביא בשם יונה|אחר=יונה (עוף)|ראו=יונה}} | |||
'''יונה הנביא''', בן אמתי מופיע בספר מלכים ב' י"ד כנביא בימי המלך ירבעם בן יואש (המכונה ירבעם השני). לפי 'סדר עולם'{{הערה|פרק י"ט}}, יונה היה הנביא שמשח את יהוא למלך{{הערה|מלכים ב' ט'.}}. | '''יונה הנביא''', בן אמתי מופיע בספר מלכים ב' י"ד כנביא בימי המלך ירבעם בן יואש (המכונה ירבעם השני). לפי 'סדר עולם'{{הערה|פרק י"ט}}, יונה היה הנביא שמשח את יהוא למלך{{הערה|מלכים ב' ט'.}}. | ||
| שורה 8: | שורה 10: | ||
ב[[תלמוד ירושלמי]] מובא, שיונה בן אמיתי שאב [[רוח הקודש]] משמחת בית השואבה, ומקדים לזה "יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה". | ב[[תלמוד ירושלמי]] מובא, שיונה בן אמיתי שאב [[רוח הקודש]] משמחת בית השואבה, ומקדים לזה "יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה". | ||
הרבי מקשה, כי לכאורה אינו מובן כלל - למאי נפקא-מינה? הרי כוונת הירושלמי היא לספר ש"למה נקרא שמה בית שואבה שמשם שואבים רוח הקודש", ומשם שאב יונה בן אמיתי את נבואתו, ולמאי נפקא מינה אם היה "מעולי רגלים" או לא, ובפרט הדבר מובן בפשטות - דכיון שיונה בן אמיתי השתתף ב[[שמחת בית השואבה]], שהשאיבה | הרבי מקשה, כי לכאורה אינו מובן כלל - למאי נפקא-מינה? הרי כוונת הירושלמי היא לספר ש"למה נקרא שמה בית שואבה שמשם שואבים רוח הקודש", ומשם שאב יונה בן אמיתי את נבואתו, ולמאי נפקא מינה אם היה "מעולי רגלים" או לא, ובפרט הדבר מובן בפשטות - דכיון שיונה בן אמיתי השתתף ב[[שמחת בית השואבה]], שהשאיבה הייתה במעיין השילוח - מסתמא עלה גם "לראות את פני ה'" ב[[בית המקדש]]. | ||
בהכרח לומר, - אומר הרבי שענין העלייה לרגל הוא הקדמה להענין ד{{ציטוטון|ושאבתם [[מים]] בששון ממעיני הישועה}}, "שמשם שואבים רוח הקודש", כדלקמן. | |||
===עניין העלייה לרגל=== | ===עניין העלייה לרגל=== | ||
כדי להבין זאת, מקדים הרבי ביאור ענין | כדי להבין זאת, מקדים הרבי ביאור ענין העלייה לרגל - בעבודת האדם: קריאת הימים-טובים בשם "רגלים" - "[[שלוש רגלים|שלש רגלים]] תחוג גו'" - היא מפני שהעלייה "לראות את פני ה'" צריכה להיות ב[[רגל]] דוקא. | ||
ואין זה "מליצה" בלבד, שהליכה סתם היא ברגל, אלא זהו ענין הנוגע להלכה - כדאיתא במ[[שנה]] "איזהו קטן{{הערה|שפטור מראיה}}, כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, שנאמר שלש רגלים", "הראוי לעלות ברגליו חייב הכתוב", וכן בגמרא - "חיגר ברגלו אחת פטור מן הראי' שנאמר רגלים", "רגלים פרט לחיגר". | |||
היינו, שרק מי שיכול לעלות לרגל ברגליו - יש לו שייכות לענין העלייה לרגל, אבל מי שאינו יכול לעלות ברגליו - אף שביכלתו ללכת באופנים אחרים - אין לו שייכות לזה, כיון שהענין ד"לראות את פני ה'", "כדרך שבא לראות כך בא ליראות", קשור עם רגליים בריאות דוקא. | |||
===עניין הרגל שבאדם=== | ===עניין הרגל שבאדם=== | ||
הרבי מבאר, כי ענין ה"רגל" באדם - אין זה אבר הנותן הבנה באדם, ואפילו לא אבר הנותן הרגש באדם (ענין השייך ללב), ואפילו לא אבר המעכל את | הרבי מבאר, כי ענין ה"[[רגל]]" באדם - אין זה אבר הנותן הבנה באדם, ואפילו לא אבר הנותן הרגש באדם (ענין השייך ללב), ואפילו לא אבר המעכל את ה[[מזון]] ומבררו, להבחין מהו פסולת ומהו אוכל וטוב; הרגל - אינו אלא אבר שמוליך את האדם ממקום למקום, ומצד עצמו אין בו שום רצונות וענינים כלל, והוא רק ממלא את הפקודה שמקבל מהמוח והלב, שהם ה"שליטין" באדם. | ||
===עניין הרגל באיברי הנשמה=== | ===עניין הרגל באיברי הנשמה=== | ||
ועל פי זה ניתן להבין את ענין ה"רגל" באיברי | ועל פי זה ניתן להבין את ענין ה"רגל" באיברי ה[[נשמה]] - שהרי איברי ה[[גוף]] מכוונים כנגד איברי הנשמה, שגם בה ישנם רמ"ח איברים ושס"ה גידים, וכל איבר שב[[נשמה]] מתלבש באיבר המתאים שבגוף - שהוא עניין העבודה שאינה על פי שכל והבנה, וגם אינה על-פי הרגש (אפילו הרגש הטבעי), אלא עבודה של קבלת-עול בלבד, ללא עריבות ו[[תענוג]] כלל, וכיון שקיבל "פקודה" ללכת למקום פלוני, לצאת מהמעמד ומצב שנמצא בו עתה, ולילך למקום אחר - אזי עבודתו היא עבודה של "רגל", שמוליכו ממקום שהיה בו עד עתה, "אסורה מכאן", כדי "להתקרב לשם", כך שעבודה זו היא מצד קבלת-עול - שאין לו בזה לא תענוג ב[[שכל]], לא הרגש ה[[לב]], ואפילו לא רגש טבעי, ואדרבה - זהו אצלו ענין של "עול", דהיינו דבר כבד, שעשייתו היא רק מפני ציווי [[הקב"ה]] - על ידי עצם ה[[נשמה]] שלו, הנקראת ה"ראש" שב[[נשמה]]. | ||
וכאשר יש אצלו אופן העבודה של עליה לרגל, אזי יכול להיות שבהיותו נברא יהיה אצלו הענין ד"לראות את פני הויה" - לא רק "ליראות", דהיינו | וכאשר יש אצלו אופן העבודה של עליה לרגל, אזי יכול להיות שבהיותו נברא יהיה אצלו הענין ד"לראות את פני הויה" - לא רק "ליראות", דהיינו ש[[הקב"ה]] יראה אותו, אלא גם "לִרְאות", שהוא יראה את הקב"ה. | ||
ובאופן ד"כדרך שבא לראות כך בא ליראות": כשם | ובאופן ד"כדרך שבא לראות כך בא ליראות": כשם ש[[הקב"ה]] רואה אותו לאמיתתו ולפנימיותו, בכל הפרטים ופרטי- פרטים, ככל שיהיו מוסתרים ונעלמים - כך הוא בהענין ד"בא לִרְאות" - שהוא רואה אלקות, שראייתו היא לא רק באור ה[[ממלא כל עלמין]] שהוא בגלוי, אלא הוא עומד בהתאחדות ובהתקשרות עם פנימיות אלקות{{הערה|1=שיחת ליל ג' דחול המועד סוכות תשט"ז, [http://chabadlibrary.org/books/default.aspx?furl=/admur/tm/15/10/89&search=%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%94 תורת מנחם] ע' 91 ואילך.}}. | ||
==נינווה== | ==נינווה== | ||
| שורה 32: | שורה 37: | ||
בדרכו באוניה תרשישה נקלעה האוניה לסערה, יונה גילה לאנשיה כי הסערה היא בגללו, הוא הושלך המימה, והסערה נרגעה. בתחילה בלעו דג, ומשם לקחתו הדגה. אחר שהתפלל לה' נזרק על החוף, הלך אל אנשי נינווה והודיעם כי תוך ארבעים יום נינווה נהפכת, אם לא ישובו בתשובה. אנשי נינווה חזרו בתשובה, ויונה שב מנינווה אל [[ארץ הקודש]]{{הערה|כל הנ"ל מפורט ב[[ספר יונה]].}}. | בדרכו באוניה תרשישה נקלעה האוניה לסערה, יונה גילה לאנשיה כי הסערה היא בגללו, הוא הושלך המימה, והסערה נרגעה. בתחילה בלעו דג, ומשם לקחתו הדגה. אחר שהתפלל לה' נזרק על החוף, הלך אל אנשי נינווה והודיעם כי תוך ארבעים יום נינווה נהפכת, אם לא ישובו בתשובה. אנשי נינווה חזרו בתשובה, ויונה שב מנינווה אל [[ארץ הקודש]]{{הערה|כל הנ"ל מפורט ב[[ספר יונה]].}}. | ||
== | == נביא == | ||
כתוב בזהר ש"יונה בן אמיתי" הוא מלשון "לא תונו איש את עמיתו" וזה מרמז על הנשמה. כי לאחרי שהנשמה ירדה בגוף, יכול להיות ש[[הונאה בנפש|הגוף תרמה]], חס-ושלום, את הנשמה, וצריכים לראות שיהיה הפוך שהנשמה תרמה את הגוף, זאת אומרת, שהנשמה תרמה את הגשם ותעשה ממנו [[דירה בתחתונים|דירה לו יתברך]]. | |||
ולכן מצינו בנוגע ליונה דוקא ששאב [[רוח הקודש]] מ[[שמחת בית השואבה]]: כי הענין של שמחת בית השואבה הוא, הענין של "מחצתי ואני ארפא", הענין ד"אשר ברא אלקים לעשות" – "לתקן", שמבלי הבט על הירידה שבגשמיות, ישנו הכח להעלותו למעלה יותר מקודם לכן. ומשמחת בית השואבה שואבים את הכח ל"יונה" מלשון אונאה – לרמות את הגשם ולעשות מגשמיות העולם גופא דירה לו יתברך{{הערה|משיחת ליל ג' דחול המועד סוכות תשט"ז, תו"מ ע' 73. וש"נ.}}. | |||
== עיקר עניינו == | |||
עיקר עניינו של יונה הנביא היה ללמד ולעורר לתשובה ולחרטה, בעיקר לבני ישראל (הן להקפיד על הדין והן [[לפנים משורת הדין]]), ועניין זה פעל גם כלפי [[אומות העולם]], שגם אליהם נשלחם לעוררם לתשובה{{הערה|1=[http://chabadlibrary.org/books/default.aspx?furl=/admur/tm/15/10/73&search=%d7%99%d7%95%d7%a0%d7%94+%d7%91%d7%9f+%d7%90%d7%9e%d7%99%d7%aa%d7%99 תורת מנחם].}}.. | עיקר עניינו של יונה הנביא היה ללמד ולעורר לתשובה ולחרטה, בעיקר לבני ישראל (הן להקפיד על הדין והן [[לפנים משורת הדין]]), ועניין זה פעל גם כלפי [[אומות העולם]], שגם אליהם נשלחם לעוררם לתשובה{{הערה|1=[http://chabadlibrary.org/books/default.aspx?furl=/admur/tm/15/10/73&search=%d7%99%d7%95%d7%a0%d7%94+%d7%91%d7%9f+%d7%90%d7%9e%d7%99%d7%aa%d7%99 תורת מנחם].}}.. | ||
==ראו גם== | |||
*[[מפטיר יונה]] | |||
{{הערות שוליים}} | {{הערות שוליים}} | ||
[[קטגוריה: | [[קטגוריה:נביאים]] | ||
גרסה אחרונה מ־06:21, 18 בנובמבר 2024
יונה הנביא, בן אמתי מופיע בספר מלכים ב' י"ד כנביא בימי המלך ירבעם בן יואש (המכונה ירבעם השני). לפי 'סדר עולם'[1], יונה היה הנביא שמשח את יהוא למלך[2].
לפי המסורת המקובלת[3] חי יונה מאה ועשרים שנה.
יונה היה 'בן הצרפתית', בביתם התאכסן אליהו הנביא. כאשר נפטר יונה, בתור ילד, החיהו אליהו. מוצאו היה משבט זבולון.
מעולי רגלים[עריכה | עריכת קוד מקור]
בתלמוד ירושלמי מובא, שיונה בן אמיתי שאב רוח הקודש משמחת בית השואבה, ומקדים לזה "יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה".
הרבי מקשה, כי לכאורה אינו מובן כלל - למאי נפקא-מינה? הרי כוונת הירושלמי היא לספר ש"למה נקרא שמה בית שואבה שמשם שואבים רוח הקודש", ומשם שאב יונה בן אמיתי את נבואתו, ולמאי נפקא מינה אם היה "מעולי רגלים" או לא, ובפרט הדבר מובן בפשטות - דכיון שיונה בן אמיתי השתתף בשמחת בית השואבה, שהשאיבה הייתה במעיין השילוח - מסתמא עלה גם "לראות את פני ה'" בבית המקדש.
בהכרח לומר, - אומר הרבי שענין העלייה לרגל הוא הקדמה להענין ד"ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה", "שמשם שואבים רוח הקודש", כדלקמן.
עניין העלייה לרגל[עריכה | עריכת קוד מקור]
כדי להבין זאת, מקדים הרבי ביאור ענין העלייה לרגל - בעבודת האדם: קריאת הימים-טובים בשם "רגלים" - "שלש רגלים תחוג גו'" - היא מפני שהעלייה "לראות את פני ה'" צריכה להיות ברגל דוקא.
ואין זה "מליצה" בלבד, שהליכה סתם היא ברגל, אלא זהו ענין הנוגע להלכה - כדאיתא במשנה "איזהו קטן[4], כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, שנאמר שלש רגלים", "הראוי לעלות ברגליו חייב הכתוב", וכן בגמרא - "חיגר ברגלו אחת פטור מן הראי' שנאמר רגלים", "רגלים פרט לחיגר".
היינו, שרק מי שיכול לעלות לרגל ברגליו - יש לו שייכות לענין העלייה לרגל, אבל מי שאינו יכול לעלות ברגליו - אף שביכלתו ללכת באופנים אחרים - אין לו שייכות לזה, כיון שהענין ד"לראות את פני ה'", "כדרך שבא לראות כך בא ליראות", קשור עם רגליים בריאות דוקא.
עניין הרגל שבאדם[עריכה | עריכת קוד מקור]
הרבי מבאר, כי ענין ה"רגל" באדם - אין זה אבר הנותן הבנה באדם, ואפילו לא אבר הנותן הרגש באדם (ענין השייך ללב), ואפילו לא אבר המעכל את המזון ומבררו, להבחין מהו פסולת ומהו אוכל וטוב; הרגל - אינו אלא אבר שמוליך את האדם ממקום למקום, ומצד עצמו אין בו שום רצונות וענינים כלל, והוא רק ממלא את הפקודה שמקבל מהמוח והלב, שהם ה"שליטין" באדם.
עניין הרגל באיברי הנשמה[עריכה | עריכת קוד מקור]
ועל פי זה ניתן להבין את ענין ה"רגל" באיברי הנשמה - שהרי איברי הגוף מכוונים כנגד איברי הנשמה, שגם בה ישנם רמ"ח איברים ושס"ה גידים, וכל איבר שבנשמה מתלבש באיבר המתאים שבגוף - שהוא עניין העבודה שאינה על פי שכל והבנה, וגם אינה על-פי הרגש (אפילו הרגש הטבעי), אלא עבודה של קבלת-עול בלבד, ללא עריבות ותענוג כלל, וכיון שקיבל "פקודה" ללכת למקום פלוני, לצאת מהמעמד ומצב שנמצא בו עתה, ולילך למקום אחר - אזי עבודתו היא עבודה של "רגל", שמוליכו ממקום שהיה בו עד עתה, "אסורה מכאן", כדי "להתקרב לשם", כך שעבודה זו היא מצד קבלת-עול - שאין לו בזה לא תענוג בשכל, לא הרגש הלב, ואפילו לא רגש טבעי, ואדרבה - זהו אצלו ענין של "עול", דהיינו דבר כבד, שעשייתו היא רק מפני ציווי הקב"ה - על ידי עצם הנשמה שלו, הנקראת ה"ראש" שבנשמה.
וכאשר יש אצלו אופן העבודה של עליה לרגל, אזי יכול להיות שבהיותו נברא יהיה אצלו הענין ד"לראות את פני הויה" - לא רק "ליראות", דהיינו שהקב"ה יראה אותו, אלא גם "לִרְאות", שהוא יראה את הקב"ה.
ובאופן ד"כדרך שבא לראות כך בא ליראות": כשם שהקב"ה רואה אותו לאמיתתו ולפנימיותו, בכל הפרטים ופרטי- פרטים, ככל שיהיו מוסתרים ונעלמים - כך הוא בהענין ד"בא לִרְאות" - שהוא רואה אלקות, שראייתו היא לא רק באור הממלא כל עלמין שהוא בגלוי, אלא הוא עומד בהתאחדות ובהתקשרות עם פנימיות אלקות[5].
נינווה[עריכה | עריכת קוד מקור]
ה' ציווה את יונה להינבא אצל אנשי נינווה החוטאים, להודיעם כי ה' יהפוך את עירם. יונה, שחשש כי אנשי נינווה ישובו בתשובה והדבר יעורר קטרוג על בני ישראל שאינם שבים[6], ברח לתרשיש. כיוון שהיא בחוץ לארץ, חשב שהנבואה לא תשרה עליו.
בדרכו באוניה תרשישה נקלעה האוניה לסערה, יונה גילה לאנשיה כי הסערה היא בגללו, הוא הושלך המימה, והסערה נרגעה. בתחילה בלעו דג, ומשם לקחתו הדגה. אחר שהתפלל לה' נזרק על החוף, הלך אל אנשי נינווה והודיעם כי תוך ארבעים יום נינווה נהפכת, אם לא ישובו בתשובה. אנשי נינווה חזרו בתשובה, ויונה שב מנינווה אל ארץ הקודש[7].
נביא[עריכה | עריכת קוד מקור]
כתוב בזהר ש"יונה בן אמיתי" הוא מלשון "לא תונו איש את עמיתו" וזה מרמז על הנשמה. כי לאחרי שהנשמה ירדה בגוף, יכול להיות שהגוף תרמה, חס-ושלום, את הנשמה, וצריכים לראות שיהיה הפוך שהנשמה תרמה את הגוף, זאת אומרת, שהנשמה תרמה את הגשם ותעשה ממנו דירה לו יתברך.
ולכן מצינו בנוגע ליונה דוקא ששאב רוח הקודש משמחת בית השואבה: כי הענין של שמחת בית השואבה הוא, הענין של "מחצתי ואני ארפא", הענין ד"אשר ברא אלקים לעשות" – "לתקן", שמבלי הבט על הירידה שבגשמיות, ישנו הכח להעלותו למעלה יותר מקודם לכן. ומשמחת בית השואבה שואבים את הכח ל"יונה" מלשון אונאה – לרמות את הגשם ולעשות מגשמיות העולם גופא דירה לו יתברך[8].
עיקר עניינו[עריכה | עריכת קוד מקור]
עיקר עניינו של יונה הנביא היה ללמד ולעורר לתשובה ולחרטה, בעיקר לבני ישראל (הן להקפיד על הדין והן לפנים משורת הדין), ועניין זה פעל גם כלפי אומות העולם, שגם אליהם נשלחם לעוררם לתשובה[9]..
ראו גם[עריכה | עריכת קוד מקור]
הערות שוליים
- ↑ פרק י"ט
- ↑ מלכים ב' ט'.
- ↑ סדר הדורות
- ↑ שפטור מראיה
- ↑ שיחת ליל ג' דחול המועד סוכות תשט"ז, תורת מנחם ע' 91 ואילך.
- ↑ מכילתא בתחילתה. תנחומא ויקרא ח. תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין פי"א ה"ה. פרקי דרבי אליעזר פ"י. ילקוט שמעוני יונה רמז תקמט. פרש"י יונה א, ג. וראה תורת מנחם.
- ↑ כל הנ"ל מפורט בספר יונה.
- ↑ משיחת ליל ג' דחול המועד סוכות תשט"ז, תו"מ ע' 73. וש"נ.
- ↑ תורת מנחם.