שמואל אלכסנדר אונסדורפר

רבי שמואל אלכסנדר אונסדורפר הינו מחשובי חסידי חסידות צאנז - קלויזנבורג.

תחילה שימש כראש ישיבת "ראשית חכמה" באנטוורפן. לאחר מכן שימש אב"ד צאנז - פתח תקווה. הוא מחבר הספר שפתי ישראל, ומחותן של רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג זצ"ל. חתנו הוא האדמו"ר רבי צבי אלימלך הלברשטאם מצאנז שליט"א.

השביעי - משיחיות בדור השביעי של חב"ד

יצחק קראוס. סדרת יהדות כאן ועכשיו, הוצאת ידיעות ספרים, 235 עמ', 88 שקלים

שאלת משיחיותו של הרבי מלובביץ' נהפכה זה מכבר לסוגיה ציבורית החורגת בהרבה מגבולות חסידות חב"ד. העובדה שכ-330 שנה אחרי טראומת משיחיות השקר של שבתי צבי שוב נמצא ביהדות גורם חשוב הטוען למשיחיות - לא סתם טענה שמדובר בתקופת גאולה, לטענה זו שותפים רבים, בוודאי בחוגי הימין הדתי-לאומי, אלא משיחיות פרסונלית), משכה גם את תשומת הלב הן של עולם שומרי המצוות, שנדרש לגבש התייחסות ערכית לתופעה, והן של עולם המחקר, שנמצא לו לפתע כר לחקר תופעה משיחית "בזמן אמת", תוך כדי התהוותה.

כשם שהתופעה עצמה מרתקת, כך גם שני סוגי ההתייחסות אליה - הדתית והמחקרית. בתחום הראשון בלטה התייחסותו של מנהיג הציבור הליטאי בישראל (המתנגד מסורתית לחסידות בדיוק בשל החשד שהיא מסתירה מאחוריה שאיפה משיחית), הרב אליעזר שך. הרב שך, שהיה ידוע באופן כללי במנהיגותו החריפה והתקיפה, נהג כך גם כלפי גילויי המשיחיות של חב"ד. מיוחסת לו האימרה כי "חב"ד היא הדת הכי קרובה ליהדות", כלומר מבחינתו עצם התופעה המשיחית כבר הוציאה אותה מחוץ לגבולות היהדות. ראוי לציין שהוא אמר את הדברים עוד לפני פטירת הרבי מלובביץ', בקיץ 1994, אירוע שהחריף עוד יותר את הבעייתיות של המשיחיות החב"דית - כשחוגים נרחבים בתוכה סירבו לקבל את העובדה שהמוות סתם את הגולל על אפשרות משיחיותו של הרבי, ונתלו באמונות סמי-נוצריות שהרבי לא מת אלא "נסתר מן העין", והוא עתיד להתגלות. חוגים אחרים, מצומצמים יותר, הרחיקו לכת באימוץ המודל הנוצרי ואף ייחסו לרבי מעמד של בורא העולם ממש).

הרב ד"ר יצחק קראוס, ראש המדרשה לנשים באוניברסיטת בר-אילן, מגלם בכפל תאריו את כפל ההתייחסות לסוגיה: הפן הפנים-דתי והפן המחקרי. בספרו החדש הוא מבקש להתמודד לעומק עם תופעת המשיחיות החב"דית, לבחון את מקורותיה, סיבות לעיתויה, ההצדקות התיאולוגיות שבהן השתמשה, השלבים השונים בהתפתחותה והאמצעים שבהן מימשה את תפיסתה. כבר בראשית הספר הוא מצביע על עובדה משמעותית: המשיחיות היתה שם מן הרגע הראשון. הוא מצטט בהרחבה את נאומו הראשון של הרבי כ"נשיא" החסידות (התואר המוענק בחב"ד למנהיג) משבט תשי"א (1951), כדי להדגיש שכבר אז דיבר הרבי על דורו כדור ביאת משיח. למעשה, הוא מדגיש שכבר המנהיג שקדם לרבי, חותנו הרי"ץ (הרב יצחק שניאורסון), דיבר על תקופתו כעידן גאולה. חשוב להדגיש שעולם המחקר יודע זה מכבר על קיומו של גרעין משיחי בחב"ד עוד בתקופת האדמו"ר הקודם, אבל מכיוון שהציבור הרחב נוטה לייחס את ההתפרצות המשיחית ל-13 שנותיו האחרונות של הרבי (מאז עודד את שירת השיר "אנחנו רוצים משיח עכשיו", ב-1981), ומכיוון שהספר נועד לציבור הרחב, הרי יש בהחלט חשיבות להדגשה זו גם אם אין בה חידוש מחקרי.

ההצדקה התיאולוגית שבה השתמש הרבי לרעיון שדורו הוא דור משיח היא העובדה שהוא האדמו"ר השביעי של חב"ד (מכאן שמו של הספר). שבע הוא מספר בעל משמעות מיסטית בתרבויות שונות, ובהן היהדות, ובמיוחד בזרם הקבלי-חסידי שלה. בהקשר שלנו, מכיוון שאדמו"רי חב"ד האחרונים ראו עצמם לא כמנהיגים לחסידיהם בלבד אלא לדור כולו, הרי שדורו של האדמו"ר השביעי של חב"ד נחשב כולו כדור בעל מעמד מיוחד. לפי הרבי, זהו הדור שבו צפויה סוף-סוף הגאולה המשיחית המיוחלת.

לפי עמדה זו, לחסידי חב"ד יש תפקיד מיוחד בגאולה הצפויה: מכיוון שפעולותיו של כל יהודי משמעותיות לגבי מימושו של הפוטנציאל המשיחי, עליהם להבטיח שכל יהודי יעשה את חלקו כדי שהפוטנציאל לא יוחמץ. בכך מוטלת על החסידים אחריות היסטורית מרחיקת לכת, כמעט קוסמית, ששכרה בצדה: הכבוד העצום להיות שותפים בתהליך, שפעילותם מתנה את עצם הצלחתו. כך מבין קראוס את כוח המשיכה של המטלות הקשות שהטיל הרבי על חסידיו: מאי-נוחות בעמידה בדוכן תוך ניסיון לחזר אחר יהודים שיניחו תפילין, ועד אי-נוחות גבוהה בהרבה - שליחים שיצאו לקצווי עולם כדי למלא שם את התפקיד שהוטל עליהם במימוש הגאולה. עם זאת, לפי קראוס, הרבי לא העז לבחון את אמונתם של חסידיו באופן מיידי וטוטאלי: הוא העמיס עליהם את משימות הגאולה באופן הדרגתי: ראשית, בניית החצר עצמה, שנמצאה במצב קשה לאחר השואה. משם הוא עבר להפצת החסידות ברחבי העם היהודי, ורק לאחר מכן פנה לשלב השלישי, שלא תיתכן גאולה אוניברסלית בלעדיו - הפצת המסר של חב"ד גם ללא-יהודים.

קראוס בחר להתמקד במחקרו בשני אפיקים: התיאולוגי והמעשי. רוצה לומר: מהי הפילוסופיה הדתית שבאמצעותה ביקש הרבי לשכנע את חסידיו שתקופתו היא אמנם תקופה משיחית; כיצד התפתחה התיאולוגיה הזו מהצבעה על הדור כ"דור גאולה", ועד רמיזות לעצמו (ועוד יותר: מתן לגיטימציה לאחרים להצביע עליו) כמשיח. ברוח דומה, הוא מפרט גם את השלבים המעשיים השונים של מימוש התפיסה המשיחית.

זו כמובן התמקדות לגיטימית, אבל היא משאירה את הסיפור חסר בכמה היבטים חשובים, בעיקר ההיסטורי והסוציולוגי. לדוגמה, מה גרם להתפרצות המשיחית דווקא בעיתוי שבו התפרצה? אם נצא מנקודת הנחה שהקישור ל"דור השביעי" אינו הגורם להתפרצות המשיחית, אלא רק האמצעי שדרכו ביקש הרבי לשכנע את שומעיו לאחר שהחליט לנקוט מדיניות משיחית, יש צורך להצביע על הגורמים ההיסטוריים לכך: משבר השואה? אולי המשבר האישי הכרוך בעובדה שלא היו לו ילדים, וגם לא קרובים אחרים, שיוכלו למלא את מקומו בבוא העת, ולכן היה צורך לשכנע את החסידים שמשימת החסידות מסתיימת בדורו שלו? ואולי זו דווקא ההכרה שההתפתחות הטכנולוגית, בתוספת השכלתו הכללית, בכלל מאפשרות לראשונה לחסידות יומרה משיחית גלובלית? הספר אינו מפרט בסוגיות אלה.

שאלות נוספות שאינן עולות הן: כיצד הגיבו החסידים למדיניות המשיחית? האם מיד נעשתה פופולרית, או שהרבי היה צריך להתגבר על התנגדות בתחום זה? ובכלל, האם התקשה בייצוב מנהיגותו? איך התמודד עם התופעות הסותרות לכאורה את ההנחה שמדובר בעידן משיחי, כמו השואה וההתבוללות? כל אלה הן שאלות נכבדות שהספר אינן מתמודד איתן. ומכאן שסוגיית משיחיותו של הרבי מלובביץ' עוד יכולה לספק כר נרחב למחקר גם עבור חוקרים נוספים.

עם הרבי

בשנת תש"ן, הוא ביקר אצל הרבי, בסמיכות למלחמת המפרץ. באותה שיחה שאל את הרבי, היות שבתור רב באים לשאלו אם ליסוע מארץ ישראל ולארץ ישראל, מה עליו להשיב. הרבי הגיב כי כיון שהוא רב ושאלו אותו בתור רב אם כן לא יועיל כלום מה שיאמר לו הרבי מה לעשות כיון שדרוש שיענה תשובה רב מארץ ישראל, והוא - הרבי אינו רב ולא מארץ ישראל.

אם כן - סיים הרבי - עליך ללמוד הענינים בשולחן ערוך, והרי הדברים פשוטים, שאלו הדרים בארץ ישראל ודאי חל עליהם איסור ליסע מארץ ישראל, ואפילו אלו שגרים כאן ופרסמו שהולכים ליסוע לשם, אם כן ביטול הנסיעה על ידי הפרסום שנלווה לזה הוא ודאי ענין שנגד השולחן ערוך.

במעמד סיום הרמב"ם השמיני נאם בחשיבות התקנה הקדושה של לימוד הרמב"ם שעל ידי הרבי..

בא לחזק את אמירת יחי אדונינו

הרב יצחק ליפש מספר: אני זוכר את ביקורנו אצל הרב שמואל אונסדורפר, שדיבר איתנו בחמימות רבה, ואמר כי עד ג' תמוז היה ברור לו שהרבי הוא משיח, אבל כיום, לאחר ג' תמוז, היכן ישנן מקורות לכך? חזרתי בפניו את דברי המהרש"א במסכת סנהדרין המבארים כי מלכי בית דוד מתחדשים כמו הירח, וכשם שטרם התחדשות הלבנה חייב להיות הסתר מוחלט, ורק לאחר התחדשותה מברכים ומקדשים אותה, כך גם בנוגע למלכות בית דוד, חייב להיות שלב הסתר כזה.

הרב אונסדורפר שמע והגיב כי על פי השולחן ערוך, אינני נאמן לחזור את הדברים, עליו לראות את המקור בעצמו... הוא פתח את הגמרא ולמד את הנושא כעשרים וחמש דקות, ולאחר מכן הרים את ראשו וחייך באומרו: מאיפה הגעת לזה?

הוא הוסיף וסיפר כי הגעתו לכינוסי י"א ניסן בכפר חב"ד, היא בכדי לחזק את קריאת והכרזת יחי אדוננו, וציין גם כי ידוע לו שהאדמו”ר מצאנז אף הוא היה בעד כל הענין, אך לפועל לא הסכים לחתום, בהסבירו כי זה לו כבר עשר או חמש עשרה שנים, שאינו חותם על שום מסמך קריאה...

הצעתי לו אם כן לקחת את הפסק דין ולחתום לעצמו... הוא הסכים כמובן ולקח את הפסק. למרות שבפועל לא חתם, חיזק אותנו בדבריו בהחלט.

רבי שלמה זלמן אונסדורפר

רבי שלמה זלמן אונסדופר נואם בסיום הרמב"ם תשס"ג

הרב שלמה זלמן אונסדורפר, בנו של הרב שמואל-אלכסנדר אונסדורפר זצ"ל וגיסו, יבדל"ח, של האדמו"ר מקלויזנבורג בארה"ק.

נאם במעמד סיום הרמב"ם בשנת תשס"ג.

בסיום הרמב"ם תשס"ג נאם, בהזכירו את ההערצה העצומה שרכש אביו זצ"ל כלפי הרבי.

הרב אונסדורפר הזכיר את היות תאריך הסיום זמן סגולה, בין חג הגאולה ויום הולדת והסתלקות אדמו"ר האמצעי ט-י כסלו, לחג הגאולה י"ט כסלו.

אחר עמד הרב אונסדורפר על השייכות של תקנת לימוד הרמב"ם לפרשת השבוע, בה קוראים אנו על מאמציו של יעקב אבינו לסיים את המלחמה עם עשו ולזרז ביאת המשיח, כן פועלת תקנתו של הרבי בלימוד הרמב"ם את הנצחון על הקליפות, בזמן זה בו "עת צרה היא ליעקב", נצחון שיביא את משיח צדקנו.

הרב אונסדורפר סיים כי רואים בחוש כיצד הרבי פועל בדוגמת יעקב אבינו ומעורר כל יהודי בידו החזקה – ע"י חסידיו ושלוחיו - להתקרב לדרך התורה והמצוות, וההילוך בדרכי הרבי ושמירת תקנת לימוד הרמב"ם יחישו את ביאת משיח תכף ומיד ממש.