השבת אבידה

השבת אבידה היא מצוה מהתורה שלפיה אדם המוצא אבידה של יהודי ברשות הרבים ויש בה סימן, אם במהותה או במקומה או אופן הנחתה, חובה עליו לפרסם את מציאת האבידה ולפעול להשבת האבידה לבעליה.

המקור בתורה

מצווה זו כוללת שתי מצוות, עשה ולא תעשה, אחת נלמדת מהפסוק "השב תשיבנו לו" והשניה נלמדת מהפסוק "לא תוכל להתעלם".

בתורת הקבלה

האר"י ז"ל כותב בספרו "טעמי המצות: מצות השבת אבידה שנאמר וכן תעשה לכל אבדך אחיך, דע כי האדם לפעמים בא הנשמה על ידי עיבור (כלומר שהנשמה מתכללת ומתעלמת בגוף של אדם אחר באופן מקיף ולא שיורדת בעצמה בגוף), ולפעמים יצטרך לחזור ממש בגילגול כי הוא יותר צער, והנה עונש מוצא אבידה ואינו מחזירה שאין לו תיקון בעיבור אחר מיתתו, אך יצטרך לחזור ממש בגלגול, וזהו לא תוכל להתעלם כי אם לא תשיב לו האבידה, אז ענשך הוא שאם תחטא ותצטרך לבא לעלום להתקן לא יספיק לך במה שתתעלם שהוא סוד עיבור לבד שאינו רק העלם כנודע שהוא מתעלם בסוד נשמת חבירו אך תתגלגל ממש".

בתורת חב"ד

הצמח צדק דן בשו"ת שלו בענין זה, וקובע כאשר חפץ מסויים אבוד מפני הבעלים, כגון שטבע בזוטו של ים או בכל מקום שלא ניתן להצילו, אז באופן כזה פקעה הבעלות של הבעלים באופן מוחלט, (וכהסברו של המהר"ל שהבעלות אינה דבר מיסטי או רוחני אלא מציאות גשמית הבאה לידי ביטוי ביכולתו של האדם לשלוט על חפציו ונפקעת בהעדר יכולת זו, וממילא נמצא - שבמקרה כזה שהחפץ אבוד לגמרי מיד הבעלים על ידי הארי, אזי אם האדם רוצה יש לו אפשרות לומר שהממון שלו).

ולמרות שמפשטות דברי הגמרא שם משמע שגם דין זוטו של ים הוא מדין יאוש, וכלשון הברייתא "מפני שהבעלים מתייאשים מהם", וכפסק הרמב"ם שרק אם ידעו הבעלים מכך חלה ההפקעה אך במקרה שלא ידעו מכך אין החפץ נפקע מרשות הבעלים (כדין יאוש שלא מדעת), מכל מקום דעת רוב הראשונים כגון הרשב"א הר"ן והראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם היא שדין זוטו של ים הוא דין מחודש, דהיינו שההפקעה של החפץ נעשית על ידי המציאות שאין לאדם שליטה על חפציו (בניגוד ליאוש שאז המצב עצמו אינו מכריח הפקעה מוחלטת רק בצירוף דעתו של האדם שמוותר בעצם ביאושו על זכויותיו ובכך הופך את המצב של אבדון לבר קיימא).

קישורים חיצוניים

• סגולות למציאת אבידה, המבשר תורני פרשת מטות תשפ"ב עמוד טז
• הרב יהודה לייב נחמנסון, הלכות מצויות בדיני השבת אבידה