מנצפ"ך: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(הוספת מקור)
 
(37 גרסאות ביניים של 15 משתמשים אינן מוצגות)
שורה 1: שורה 1:
{{פירוש נוסף|נוכחי=אותיות מנצפ"ך|אחר=פירושים נוספים|ראו=[[אותיות (פירושונים)]]}}
{{אות|שם=אותיות מנצפ"ך|תמונה=[[קובץ:מנצפך.jpg]]}}
'''אותיות מנצפ"ך''' הן אותיות כפולות (מם פתוחה ומם-סתומה, נון כפופה ופשוטה וכדו') ואמרו רז"ל: "מנצפ"ך צופים אמרו", שהם נביאי הדורות, אשר גילו והזכירו את אופן השימוש באותיות הללו, אלו מהן בראש התיבה או בתוכה, ואלו בסוף התיבה.
'''אותיות מנצפ"ך''' הן [[אותיות]] כפולות (מם פתוחה ומם-סתומה, נון כפופה ופשוטה וכדו') ואמרו רז"ל: {{ציטוטון|מנצפ"ך צופים אמרו}}, שהם נביאי הדורות, אשר גילו והזכירו את אופן השימוש באותיות הללו{{הערה|גמרא מגילה ב, ב.}}, כ"ב האותיות הרגילות הן ב[[ה' חסדים]], והאותיות הסופיות הן ב[[ה' גבורות]]{{הערה|ע"ח שער כה דרוש ב מ"ק, אוה"ת נ"ך א'רו}}.


כי מאחר ש[[לשון הקודש]] אינה שפה הסכמית שבני האדם יצרוה והסכימו עליה, אלא היא תורה שניתנה מאת ה', ולכל אות יש ערך ומשמעות רוחנית בהתאם לשורשה העליון, לכן רק ה[[נביא|נביאים]] מוסמכים להורות את אופן השימוש באותיות התורה.
כי מאחר ש[[לשון הקודש]] אינה שפה הסכמית שבני האדם יצרוה והסכימו עליה, אלא היא תורה שניתנה מאת ה', ולכל אות יש ערך ומשמעות רוחנית בהתאם לשורשה העליון, לכן רק ה[[נביא|נביאים]] מוסמכים להורות את אופן השימוש באותיות התורה.


ועל פי החסידות והקבלה הנה מנצפ"ך הן  שרש האותיות, שהן [[ה' גבורות]] המחלקות ומפרידות ההבל והקול בה' מוצאות הפה להתהוות כ"ב אותיות.
==עניינן==
בדברי חז"ל (ראה בפסקה הבאה "מקור המושג") קשורות חמש אותיות מנצפ"ך לגאולה, אך בחסידות ובקבלה מקשרים אותן גם לעניין הגבורה - שהן [[ה' גבורות]] המחלקות ומפרידות ההבל והקול בה' מוצאות הפה להתהוות כ"ב [[אותיות]]{{הערה|[[שער היחוד והאמונה]] פ"ד.}}, דהיינו, שאותיות מנצפ"ך הן השורש לכל שאר כ"ב האותיות.


שאלת משיחיותו של הרבי מלובביץ' נהפכה זה מכבר לסוגיה ציבורית החורגת בהרבה מגבולות חסידות חב"ד. העובדה שכ-330 שנה אחרי טראומת משיחיות השקר של שבתי צבי שוב נמצא ביהדות גורם חשוב הטוען למשיחיות - לא סתם טענה שמדובר בתקופת גאולה, לטענה זו שותפים רבים, בוודאי בחוגי הימין הדתי-לאומי, אלא משיחיות פרסונלית), משכה גם את תשומת הלב הן של עולם שומרי המצוות, שנדרש לגבש התייחסות ערכית לתופעה, והן של עולם המחקר, שנמצא לו לפתע כר לחקר תופעה משיחית "בזמן אמת", תוך כדי התהוותה.
==מקור המושג==
מנצפ"ך צופים אמרום: הנה פשוט שהאותיות הסופיות לא חודשו על ידי הנביאים, אלא היו כבר בלוחות הברית, כמו שאמרו חז"ל{{הערה|מסכת סופרים פ"ב}} מ"ם וסמ"ך בנס היו עומדים, וכן, מנצפ"ך הלכה למשה מסיני{{הערה|ירושלמי מגילה א ח}}. והכוונה שצופים אמרום אינה שחדשו אותם, אלא שברבות העיתים נשתכח אם מקומן באמצע התיבה או בסופה, והנביאים, שנקראו צופים (מנצפ"ך: [[נוטריקון]] 'מן-צופים') חזרו ויסדו דבר זה{{הערה|גמרא מגילה ב, ב. כתב העת בית אהרן וישראל גליון קטו, תשס"ה, עמודים קא – קטז}}


כשם שהתופעה עצמה מרתקת, כך גם שני סוגי ההתייחסות אליה - הדתית והמחקרית. בתחום הראשון בלטה התייחסותו של מנהיג הציבור הליטאי בישראל (המתנגד מסורתית לחסידות בדיוק בשל החשד שהיא מסתירה מאחוריה שאיפה משיחית), הרב אליעזר שך. הרב שך, שהיה ידוע באופן כללי במנהיגותו החריפה והתקיפה, נהג כך גם כלפי גילויי המשיחיות של חב"ד. מיוחסת לו האימרה כי "חב"ד היא הדת הכי קרובה ליהדות", כלומר מבחינתו עצם התופעה המשיחית כבר הוציאה אותה מחוץ לגבולות היהדות. ראוי לציין שהוא אמר את הדברים עוד לפני פטירת הרבי מלובביץ', בקיץ 1994, אירוע שהחריף עוד יותר את הבעייתיות של המשיחיות החב"דית - כשחוגים נרחבים בתוכה סירבו לקבל את העובדה שהמוות סתם את הגולל על אפשרות משיחיותו של הרבי, ונתלו באמונות סמי-נוצריות שהרבי לא מת אלא "נסתר מן העין", והוא עתיד להתגלות. חוגים אחרים, מצומצמים יותר, הרחיקו לכת באימוץ המודל הנוצרי ואף ייחסו לרבי מעמד של בורא העולם ממש).
המקור הקדום ביותר בו מוזכר מנצפ"ך הוא מדרש רבה{{הערה|קורח רע"א}}, ומצוטט מאוחר יותר בפרקי דר' אליעזר{{הערה|בן הורקנוס – מתקופת הגאונים}} ובילקוט שמעוני{{הערה|לר' שמעון הדרשן מפרנקפורט, חי בתקופת המאה הי"ג}}, וזו לשונו:


הרב ד"ר יצחק קראוס, ראש המדרשה לנשים באוניברסיטת בר-אילן, מגלם בכפל תאריו את כפל ההתייחסות לסוגיה: הפן הפנים-דתי והפן המחקרי. בספרו החדש הוא מבקש להתמודד לעומק עם תופעת המשיחיות החב"דית, לבחון את מקורותיה, סיבות לעיתויה, ההצדקות התיאולוגיות שבהן השתמשה, השלבים השונים בהתפתחותה והאמצעים שבהן מימשה את תפיסתה. כבר בראשית הספר הוא מצביע על עובדה משמעותית: המשיחיות היתה שם מן הרגע הראשון. הוא מצטט בהרחבה את נאומו הראשון של הרבי כ"נשיא" החסידות (התואר המוענק בחב"ד למנהיג) משבט תשי"א (1951), כדי להדגיש שכבר אז דיבר הרבי על דורו כדור ביאת משיח. למעשה, הוא מדגיש שכבר המנהיג שקדם לרבי, חותנו הרי"ץ (הרב יצחק שניאורסון), דיבר על תקופתו כעידן גאולה. חשוב להדגיש שעולם המחקר יודע זה מכבר על קיומו של גרעין משיחי בחב"ד עוד בתקופת האדמו"ר הקודם, אבל מכיוון שהציבור הרחב נוטה לייחס את ההתפרצות המשיחית ל-13 שנותיו האחרונות של הרבי (מאז עודד את שירת השיר "אנחנו רוצים משיח עכשיו", ב-1981), ומכיוון שהספר נועד לציבור הרחב, הרי יש בהחלט חשיבות להדגשה זו גם אם אין בה חידוש מחקרי.
האותיות כפולות צופים אמרום:


ההצדקה התיאולוגית שבה השתמש הרבי לרעיון שדורו הוא דור משיח היא העובדה שהוא האדמו"ר השביעי של חב"ד (מכאן שמו של הספר). שבע הוא מספר בעל משמעות מיסטית בתרבויות שונות, ובהן היהדות, ובמיוחד בזרם הקבלי-חסידי שלה. בהקשר שלנו, מכיוון שאדמו"רי חב"ד האחרונים ראו עצמם לא כמנהיגים לחסידיהם בלבד אלא לדור כולו, הרי שדורו של האדמו"ר השביעי של חב"ד נחשב כולו כדור בעל מעמד מיוחד. לפי הרבי, זהו הדור שבו צפויה סוף-סוף הגאולה המשיחית המיוחלת.  
כ"ך נרמז לאברהם "לך לך" - למאה שנה יוליד.


לפי עמדה זו, לחסידי חב"ד יש תפקיד מיוחד בגאולה הצפויה: מכיוון שפעולותיו של כל יהודי משמעותיות לגבי מימושו של הפוטנציאל המשיחי, עליהם להבטיח שכל יהודי יעשה את חלקו כדי שהפוטנציאל לא יוחמץ. בכך מוטלת על החסידים אחריות היסטורית מרחיקת לכת, כמעט קוסמית, ששכרה בצדה: הכבוד העצום להיות שותפים בתהליך, שפעילותם מתנה את עצם הצלחתו. כך מבין קראוס את כוח המשיכה של המטלות הקשות שהטיל הרבי על חסידיו: מאי-נוחות בעמידה בדוכן תוך ניסיון לחזר אחר יהודים שיניחו תפילין, ועד אי-נוחות גבוהה בהרבה - שליחים שיצאו לקצווי עולם כדי למלא שם את התפקיד שהוטל עליהם במימוש הגאולה. עם זאת, לפי קראוס, הרבי לא העז לבחון את אמונתם של חסידיו באופן מיידי וטוטאלי: הוא העמיס עליהם את משימות הגאולה באופן הדרגתי: ראשית, בניית החצר עצמה, שנמצאה במצב קשה לאחר השואה. משם הוא עבר להפצת החסידות ברחבי העם היהודי, ורק לאחר מכן פנה לשלב השלישי, שלא תיתכן גאולה אוניברסלית בלעדיו - הפצת המסר של חב"ד גם ללא-יהודים.  
מ"ם ליצחק "כי עצמת ממנו מאד" - רמזו שהוא וזרעו עצומים בב' עולמות.


קראוס בחר להתמקד במחקרו בשני אפיקים: התיאולוגי והמעשי. רוצה לומר: מהי הפילוסופיה הדתית שבאמצעותה ביקש הרבי לשכנע את חסידיו שתקופתו היא אמנם תקופה משיחית; כיצד התפתחה התיאולוגיה הזו מהצבעה על הדור כ"דור גאולה", ועד רמיזות לעצמו (ועוד יותר: מתן לגיטימציה לאחרים להצביע עליו) כמשיח. ברוח דומה, הוא מפרט גם את השלבים המעשיים השונים של מימוש התפיסה המשיחית.  
נ"ן ליעקב "הצילני נא" - מציל בשני עולמות.


זו כמובן התמקדות לגיטימית, אבל היא משאירה את הסיפור חסר בכמה היבטים חשובים, בעיקר ההיסטורי והסוציולוגי. לדוגמה, מה גרם להתפרצות המשיחית דווקא בעיתוי שבו התפרצה? אם נצא מנקודת הנחה שהקישור ל"דור השביעי" אינו הגורם להתפרצות המשיחית, אלא רק האמצעי שדרכו ביקש הרבי לשכנע את שומעיו לאחר שהחליט לנקוט מדיניות משיחית, יש צורך להצביע על הגורמים ההיסטוריים לכך: משבר השואה? אולי המשבר האישי הכרוך בעובדה שלא היו לו ילדים, וגם לא קרובים אחרים, שיוכלו למלא את מקומו בבוא העת, ולכן היה צורך לשכנע את החסידים שמשימת החסידות מסתיימת בדורו שלו? ואולי זו דווקא ההכרה שההתפתחות הטכנולוגית, בתוספת השכלתו הכללית, בכלל מאפשרות לראשונה לחסידות יומרה משיחית גלובלית? הספר אינו מפרט בסוגיות אלה.  
פ"ף לישראל למשה "פקד פקדתי אתכם".


שאלות נוספות שאינן עולות הן: כיצד הגיבו החסידים למדיניות המשיחית? האם מיד נעשתה פופולרית, או שהרבי היה צריך להתגבר על התנגדות בתחום זה? ובכלל, האם התקשה בייצוב מנהיגותו? איך התמודד עם התופעות הסותרות לכאורה את ההנחה שמדובר בעידן משיחי, כמו השואה וההתבוללות? כל אלה הן שאלות נכבדות שהספר אינן מתמודד איתן. ומכאן שסוגיית משיחיותו של הרבי מלובביץ' עוד יכולה לספק כר נרחב למחקר גם עבור חוקרים נוספים.
צ"ץ "הנה איש צמח שמו וגו" - זה משיח ואומר (ירמיה כג) והקימותי לדוד צמח צדיק ומלך מלך והשכיל ועשה משפט וצדקה בארץ.
==מקורות לעיון:==


*[[שער היחוד והאמונה]] פ"ד.
==טעם בנגלה לכפילותן==
בספר צחות{{הערה|לאברהם אבן עזרא, בשער האותיות}} מסביר, שמושב חמש אותיות אלו מעוגל, ולכן אינן יכולות (כביכול) לעמוד ללא סמיכה. לכן, אם הן באות באמצע מילה הן נסמכות על האות שאחריהן, אך בסוף מילה (כשאין להן על מה להסמך) פושטים את מושבן למטה (או סותמים אותו במקרה של ם) כדי שיעמדו ביציבות. יש להעיר ולהדגיש, שטעם זה מיוסד על שיטת גדולי ישראל הסוברים שצורת האותיות אינה מסיני אלא הסכמית.


{{סגל}}
==מקומן בספירות==
כ"ב אותיות הפשוטות שורשן מה"ח{{הערה|שבבינה, שהם שורש הז' מידות. עיקר המידות הן חמשת המידות חג"ת נ"ה, ועל ידי התלבשותן במלכות נוצרות כ"ב האותיות}}, וחמש האותיות הסופיות מנצפ"ך הן ה"ג שבבינה{{הערה|ע"ח שער כח דרוש ב מ"ק בתחילתו, אוה"ת נך א'רו}}.


==רומזות ליחוד מ"ה וב"ן ולגאולה העתידה==
{{ערך מורחב|ערך=[[יחוד מ"ה וב"ן]]}}
בכללות עניין הכפל מורה על יחוד מ"ה וב"ן, שהוא חיבור אותיות זכרים ונקבות{{הערה|תורה אור פרשת בשלח בד"ה לסוסתי ברכבי, והוא עניין שמירת שתי הבחינות שבכל שבת (והוא פירוש על דברי הפרדס בשער האותיות פכ"ו בשם הזהר חדש)}}. והטעם שיחוד זה הוא גאולה, כי ענין הגאולה הוא העלייה וההתאחדות שתהיה לעתיד לבוא לספירת המלכות (ב"ן) עם שורשה (מ"ה).
בפרטות יש בעליה זו לעתיד לבוא חמש בחינות:
באותיות הן נרמזות באותיות הסופיות מנצפ"ך.
בתורה הן נרמזות בפסוק "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וג¬בה מאד".
באבות הן בחינות אברהם (כ-ך), יצחק (מ-ם) ויעקב (נ-ן), משה (פ-ף) ומשיח (צ-ץ)
בספירות עניינן הוא חסד, גבורה, תפארת, חכמה וכתר.
==ביאורים פרטיים==
באופן כללי נאמר פעמים רבות בתורת החסידות שאותיות מנצפ"ך הם שורש הגבורות ומקומן בספירות העליונות הוא ב[[בוצינא דקרדוניתא]], וכן עניינן בגוף האדם שהן המחלקות ההבל והקול בה' מוצאות הפה (גרון, חיך, לשון, שיניים, שפתיים), אך לא נמצא כל ביאור פרטי - לא בתורת החסידות ולא בתורת הקבלה כיצד אות מסויימת זו רומזת דוקא לאופן מסויים בגבורה{{הערה|כידוע, שה' גבורות הם: חסד, גבורה, תפארת, נצח והוד שבגבורה}} או כיצד היא מורה על מוצא פה זה ולא אחר. (אמנם כתב האר"י ז"ל שיכות אותיות מנצפ"ך למוצאות הפה{{הערה|בע"ח שער כה דרוש ב מ"ק כתב שאות ץ' שייכת לגרון, ן' לחיך, ך' ללשון, ם' לשיניים, ף' לשפתיים}}, אך לא מובנת כלל שייכותם הפרטית דוקא למוצאות אלו{{הערה|למעט ף' ששיכותה לשפתיים מובנת בפשטות}}, וכפי שהקשו מעט מהמקובלים האחרונים{{הערה|כגון ה"בית לחם יהודה" ועוד}}). מצד שני, נמצאו ביאורים שונים לעניינים אחרים באותיות אלו, וכדלקמן.
===כ-ך===
הוא עניין ספירת ה[[כתר]]: פעמיים כ' הם 40 והוא "פתחו של אולם גובהו 40 אמה" והוא רמז לתורה שפתח בה אנכי{{הערה|נראה שהכוונה לשתי הדרגות בכתר, עתיק ואריך, שעולות יחד 40}}, וניתנה ל40 יום כחשבון "וקשרו להם שני כתרים".
ובפרטיות יותר:{{ הערה|תער"ב א ת"ג, תער"ב א' תרכ"ב}}כ' כפופה היא כיווץ, ך' פשוטה – התפשטות. ויובן על פי משל משכל האדם: ככל שגדול יותר המאמץ וכיווץ השכל והאדם מגיע יותר לפשיטות השכל (כפופה), כך גדול כוחו לירד ולהתפשט בפרטים וסברות. ואלו הן שתי הבחינות שב[[כתר]]: עתיק הוא כ' כפופה, ואילו [[חכמה סתימאה]] הוא ך' פשוטה. דהיינו, כ-ך מרמזות על נקודת ההבדל שבין פנימיות לחיצוניות הכתר: עתיק הוא כח הכיווץ ולכן מובדל לגמרי מהנבראים, ולעומתו [[חכמה סתימאה]] הוא כח ההתפשטות ולכן היא השורש הראשון לנבראים.
===ם–ס===
{{הערה|כל הבא לקמן: על פי המשך תערב א תט"ז}}אות ס' היא עיגול, ורומזת למקיף שאין לו שום הגבלה ושום קשר לעולמות.
אות ם' היא ריבוע, ורומזת למקיף שיש לו שייכות למקבלים. אך למרות שיש לו שייכות בכל זאת נקרא מקיף והם אינם משיגים אותו. והטעם, כי הסיבה שבפועל אינם משיגים אותו אינה מצידו (מצד שהוא בלתי מושג בעצם), אלא כי הם מוגבלים.
במקיף זה (בריבוע) דוקא ארבעה קוים, כי הם ארבע אותיות השם, ומהם נעשים ארבעת השמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן.
שני העניינים הללו במקיף (מ"ם וסמ"ך - מקיף עצמי, ומקיף רק מצד המקבלים) הם שתי דרגות בחכמה סתימאה{{הערה|והם על דרך העניין שהוסבר לעיל לגבי כ-ך כפופה ופשוטה}}.
===נ-ן===
אות נ' כפופה נפילה - מלכות, אות ן' פשוטה קימה – בינה, מרמז על העלייה שתהיה למלכות לעתיד לבוא למדרגת הבינה{{הערה|אוה"ת בראשית תרע"ד, 1366, ואוה"ת בראשית 1748}}. הכפילות נ-ן רומזת לחיבור זכר ונקבה, שהוא עניין היחוד, והוא עניין הגאולה{{הערה|אוה"ת בהעלותך שע"ח-ש"פ}}. יחוד נ-ן רומז לגאולה כי הוא עליית המלכות לשורשה בכתר: נ' כפופה היא ספירת המלכות{{הערה|כי נ' ראש תיבת נופלים, ועניין הנפילה מראה על ספירת המלכות ש"לית לה מגרמה כלום"}}, ן' פשוטה היא ספירת הכתר{{הערה|כי 50 שערי בינה הם בכתר}}. לעתיד לבוא תתעלה מלכות בכתר, שזה"ע אשת חיל (ספירת המלכות) עטרת בעלה (זעיר אנפין).
===צ–ץ===
{{הערה|אוה"ת שה"ש תרס"ט}}אות צ' כפופה צדיקים{{הערה|והוא יחוד אחור באחור, כי אות צ' היא י' (חכמה) הפוכה, שמורכבת על נ' (בינה) – והוא יחוד חכמה ובינה באופן של "אחור באחור" (כי האר"י ז"ל הורה לכתוב את הצ' כשיו"ד שלו הפוכה, כי חכמה נקראת אחור (כמו שכתוב "וחכם באחור ישבחנה"}} – שעבודתם מגיעה עד שורש הנבראים, אות ץ' פשוטה בעלי תשובה - גילוי פנימיות עתיק{{הערה|ואע"פ שתמונתה בכתב גם כן יו"ד הפוכה כמו הכפופה}}.
===פ–ף===
אות פ' היא פה - שהוא דיבור, והוא עניין ספירת המלכות{{הערה|מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה}}.
אות צ' הוא צדיק. צדיק היא ספירת היסוד, והיסוד הוא הממשיך את טיפת העצמות.
דהיינו, פ' מורה על החיצוניות וצ' על העצמות{{הערה|אוה"ת וירא 1500, שמות צ"ב}}.
==הרמז למנצפ"ך בגוף האדם==
ה[[אר"י]] מבאר{{הערה|בע"ח שער כה דרוש ב מ"ק, ובשער מאמרי רשב"י - פירוש האדרא זוטא קדישא - בסופו}} בשלושה אופנים שונים כיצד נרמזות חמש הגבורות מנצפ"ך באדם:
===בחמש מוצאות הפה===
ץ' - גרון (מקור אותיות אחהע).
ן' - חיך (מקור אותיות גיכק).
ך' - לשון (מקור אותיות דטלנת).
ם' - שיניים (מקור אותיות זשסרץ).
ף' - שפתיים (מקור אותיות בומף).
===בכללות הגוף===
ם' כנגד החוטם (כציור הנחיריים בלי הקו האמצעי המבדיל).
ן' כנגד הזרוע.
ף' כנגד הפה
ך' (במילוי) כנגד כף היד
ץ' כנגד האצבעות (וציור הץ' רומז ליציאת האצבעות מכף היד).
===כנגד חמישה דברים שם ערוה באישה===
שער, קול, שוק, כף היד, כף הרגל. בהקבלה זו משייך האר"י ז"ל בפירוש רק את אותיות ם' ו-ן' לכף הרגל והיד, ולגבי כפ"ץ רק מסביר בכללות ששייכות לשלושת האיסורים העיקריים ואינו מסביר שייכותם הפרטית.
{{הערות שוליים}}
[[קטגוריה:אותיות]]
[[קטגוריה:אותיות]]
{{מבט}}
[[קטגוריה:ערכים במבט החסידות]]

גרסה אחרונה מ־07:19, 20 בפברואר 2024

אותיות מנצפ"ך
אותיות האל"ף בי"ת
א ב ג ד ה ו
ז ח ט י כ ל
מ נ ס ע פ צ
  ק ר ש ת  
אותיות סופיות
ך ם ן ף ץ  
נקודות
אָ אַ אֵ אֶ אְ
  וׂ אֻ וּ אִ
נוטריקון - חילופי אותיות
אתב"ש · אלב"מ · אכב"י ·
רל"א שערים · גימטריא · כתב מזוזה
סוגי אותיות
אתוון רברבין · אתוון זעירין · תגים
המחשבה · הדיבור · החקיקה · הכתיבה
רשימו · אש שחורה · אש לבנה

אותיות מנצפ"ך הן אותיות כפולות (מם פתוחה ומם-סתומה, נון כפופה ופשוטה וכדו') ואמרו רז"ל: "מנצפ"ך צופים אמרו", שהם נביאי הדורות, אשר גילו והזכירו את אופן השימוש באותיות הללו[1], כ"ב האותיות הרגילות הן בה' חסדים, והאותיות הסופיות הן בה' גבורות[2].

כי מאחר שלשון הקודש אינה שפה הסכמית שבני האדם יצרוה והסכימו עליה, אלא היא תורה שניתנה מאת ה', ולכל אות יש ערך ומשמעות רוחנית בהתאם לשורשה העליון, לכן רק הנביאים מוסמכים להורות את אופן השימוש באותיות התורה.

עניינן[עריכה | עריכת קוד מקור]

בדברי חז"ל (ראה בפסקה הבאה "מקור המושג") קשורות חמש אותיות מנצפ"ך לגאולה, אך בחסידות ובקבלה מקשרים אותן גם לעניין הגבורה - שהן ה' גבורות המחלקות ומפרידות ההבל והקול בה' מוצאות הפה להתהוות כ"ב אותיות[3], דהיינו, שאותיות מנצפ"ך הן השורש לכל שאר כ"ב האותיות.

מקור המושג[עריכה | עריכת קוד מקור]

מנצפ"ך צופים אמרום: הנה פשוט שהאותיות הסופיות לא חודשו על ידי הנביאים, אלא היו כבר בלוחות הברית, כמו שאמרו חז"ל[4] מ"ם וסמ"ך בנס היו עומדים, וכן, מנצפ"ך הלכה למשה מסיני[5]. והכוונה שצופים אמרום אינה שחדשו אותם, אלא שברבות העיתים נשתכח אם מקומן באמצע התיבה או בסופה, והנביאים, שנקראו צופים (מנצפ"ך: נוטריקון 'מן-צופים') חזרו ויסדו דבר זה[6]

המקור הקדום ביותר בו מוזכר מנצפ"ך הוא מדרש רבה[7], ומצוטט מאוחר יותר בפרקי דר' אליעזר[8] ובילקוט שמעוני[9], וזו לשונו:

האותיות כפולות צופים אמרום:

כ"ך נרמז לאברהם "לך לך" - למאה שנה יוליד.

מ"ם ליצחק "כי עצמת ממנו מאד" - רמזו שהוא וזרעו עצומים בב' עולמות.

נ"ן ליעקב "הצילני נא" - מציל בשני עולמות.

פ"ף לישראל למשה "פקד פקדתי אתכם".

צ"ץ "הנה איש צמח שמו וגו" - זה משיח ואומר (ירמיה כג) והקימותי לדוד צמח צדיק ומלך מלך והשכיל ועשה משפט וצדקה בארץ.

טעם בנגלה לכפילותן[עריכה | עריכת קוד מקור]

בספר צחות[10] מסביר, שמושב חמש אותיות אלו מעוגל, ולכן אינן יכולות (כביכול) לעמוד ללא סמיכה. לכן, אם הן באות באמצע מילה הן נסמכות על האות שאחריהן, אך בסוף מילה (כשאין להן על מה להסמך) פושטים את מושבן למטה (או סותמים אותו במקרה של ם) כדי שיעמדו ביציבות. יש להעיר ולהדגיש, שטעם זה מיוסד על שיטת גדולי ישראל הסוברים שצורת האותיות אינה מסיני אלא הסכמית.

מקומן בספירות[עריכה | עריכת קוד מקור]

כ"ב אותיות הפשוטות שורשן מה"ח[11], וחמש האותיות הסופיות מנצפ"ך הן ה"ג שבבינה[12].

רומזות ליחוד מ"ה וב"ן ולגאולה העתידה[עריכה | עריכת קוד מקור]

ערך מורחב – יחוד מ"ה וב"ן

בכללות עניין הכפל מורה על יחוד מ"ה וב"ן, שהוא חיבור אותיות זכרים ונקבות[13]. והטעם שיחוד זה הוא גאולה, כי ענין הגאולה הוא העלייה וההתאחדות שתהיה לעתיד לבוא לספירת המלכות (ב"ן) עם שורשה (מ"ה). בפרטות יש בעליה זו לעתיד לבוא חמש בחינות: באותיות הן נרמזות באותיות הסופיות מנצפ"ך. בתורה הן נרמזות בפסוק "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וג¬בה מאד". באבות הן בחינות אברהם (כ-ך), יצחק (מ-ם) ויעקב (נ-ן), משה (פ-ף) ומשיח (צ-ץ) בספירות עניינן הוא חסד, גבורה, תפארת, חכמה וכתר.

ביאורים פרטיים[עריכה | עריכת קוד מקור]

באופן כללי נאמר פעמים רבות בתורת החסידות שאותיות מנצפ"ך הם שורש הגבורות ומקומן בספירות העליונות הוא בבוצינא דקרדוניתא, וכן עניינן בגוף האדם שהן המחלקות ההבל והקול בה' מוצאות הפה (גרון, חיך, לשון, שיניים, שפתיים), אך לא נמצא כל ביאור פרטי - לא בתורת החסידות ולא בתורת הקבלה כיצד אות מסויימת זו רומזת דוקא לאופן מסויים בגבורה[14] או כיצד היא מורה על מוצא פה זה ולא אחר. (אמנם כתב האר"י ז"ל שיכות אותיות מנצפ"ך למוצאות הפה[15], אך לא מובנת כלל שייכותם הפרטית דוקא למוצאות אלו[16], וכפי שהקשו מעט מהמקובלים האחרונים[17]). מצד שני, נמצאו ביאורים שונים לעניינים אחרים באותיות אלו, וכדלקמן.

כ-ך[עריכה | עריכת קוד מקור]

הוא עניין ספירת הכתר: פעמיים כ' הם 40 והוא "פתחו של אולם גובהו 40 אמה" והוא רמז לתורה שפתח בה אנכי[18], וניתנה ל40 יום כחשבון "וקשרו להם שני כתרים". ובפרטיות יותר:[19]כ' כפופה היא כיווץ, ך' פשוטה – התפשטות. ויובן על פי משל משכל האדם: ככל שגדול יותר המאמץ וכיווץ השכל והאדם מגיע יותר לפשיטות השכל (כפופה), כך גדול כוחו לירד ולהתפשט בפרטים וסברות. ואלו הן שתי הבחינות שבכתר: עתיק הוא כ' כפופה, ואילו חכמה סתימאה הוא ך' פשוטה. דהיינו, כ-ך מרמזות על נקודת ההבדל שבין פנימיות לחיצוניות הכתר: עתיק הוא כח הכיווץ ולכן מובדל לגמרי מהנבראים, ולעומתו חכמה סתימאה הוא כח ההתפשטות ולכן היא השורש הראשון לנבראים.

ם–ס[עריכה | עריכת קוד מקור]

[20]אות ס' היא עיגול, ורומזת למקיף שאין לו שום הגבלה ושום קשר לעולמות. אות ם' היא ריבוע, ורומזת למקיף שיש לו שייכות למקבלים. אך למרות שיש לו שייכות בכל זאת נקרא מקיף והם אינם משיגים אותו. והטעם, כי הסיבה שבפועל אינם משיגים אותו אינה מצידו (מצד שהוא בלתי מושג בעצם), אלא כי הם מוגבלים. במקיף זה (בריבוע) דוקא ארבעה קוים, כי הם ארבע אותיות השם, ומהם נעשים ארבעת השמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. שני העניינים הללו במקיף (מ"ם וסמ"ך - מקיף עצמי, ומקיף רק מצד המקבלים) הם שתי דרגות בחכמה סתימאה[21].

נ-ן[עריכה | עריכת קוד מקור]

אות נ' כפופה נפילה - מלכות, אות ן' פשוטה קימה – בינה, מרמז על העלייה שתהיה למלכות לעתיד לבוא למדרגת הבינה[22]. הכפילות נ-ן רומזת לחיבור זכר ונקבה, שהוא עניין היחוד, והוא עניין הגאולה[23]. יחוד נ-ן רומז לגאולה כי הוא עליית המלכות לשורשה בכתר: נ' כפופה היא ספירת המלכות[24], ן' פשוטה היא ספירת הכתר[25]. לעתיד לבוא תתעלה מלכות בכתר, שזה"ע אשת חיל (ספירת המלכות) עטרת בעלה (זעיר אנפין).

צ–ץ[עריכה | עריכת קוד מקור]

[26]אות צ' כפופה צדיקים[27] – שעבודתם מגיעה עד שורש הנבראים, אות ץ' פשוטה בעלי תשובה - גילוי פנימיות עתיק[28].

פ–ף[עריכה | עריכת קוד מקור]

אות פ' היא פה - שהוא דיבור, והוא עניין ספירת המלכות[29]. אות צ' הוא צדיק. צדיק היא ספירת היסוד, והיסוד הוא הממשיך את טיפת העצמות. דהיינו, פ' מורה על החיצוניות וצ' על העצמות[30].

הרמז למנצפ"ך בגוף האדם[עריכה | עריכת קוד מקור]

האר"י מבאר[31] בשלושה אופנים שונים כיצד נרמזות חמש הגבורות מנצפ"ך באדם:

בחמש מוצאות הפה[עריכה | עריכת קוד מקור]

ץ' - גרון (מקור אותיות אחהע).

ן' - חיך (מקור אותיות גיכק).

ך' - לשון (מקור אותיות דטלנת).

ם' - שיניים (מקור אותיות זשסרץ).

ף' - שפתיים (מקור אותיות בומף).

בכללות הגוף[עריכה | עריכת קוד מקור]

ם' כנגד החוטם (כציור הנחיריים בלי הקו האמצעי המבדיל).

ן' כנגד הזרוע.

ף' כנגד הפה

ך' (במילוי) כנגד כף היד

ץ' כנגד האצבעות (וציור הץ' רומז ליציאת האצבעות מכף היד).

כנגד חמישה דברים שם ערוה באישה[עריכה | עריכת קוד מקור]

שער, קול, שוק, כף היד, כף הרגל. בהקבלה זו משייך האר"י ז"ל בפירוש רק את אותיות ם' ו-ן' לכף הרגל והיד, ולגבי כפ"ץ רק מסביר בכללות ששייכות לשלושת האיסורים העיקריים ואינו מסביר שייכותם הפרטית.

הערות שוליים

  1. גמרא מגילה ב, ב.
  2. ע"ח שער כה דרוש ב מ"ק, אוה"ת נ"ך א'רו
  3. שער היחוד והאמונה פ"ד.
  4. מסכת סופרים פ"ב
  5. ירושלמי מגילה א ח
  6. גמרא מגילה ב, ב. כתב העת בית אהרן וישראל גליון קטו, תשס"ה, עמודים קא – קטז
  7. קורח רע"א
  8. בן הורקנוס – מתקופת הגאונים
  9. לר' שמעון הדרשן מפרנקפורט, חי בתקופת המאה הי"ג
  10. לאברהם אבן עזרא, בשער האותיות
  11. שבבינה, שהם שורש הז' מידות. עיקר המידות הן חמשת המידות חג"ת נ"ה, ועל ידי התלבשותן במלכות נוצרות כ"ב האותיות
  12. ע"ח שער כח דרוש ב מ"ק בתחילתו, אוה"ת נך א'רו
  13. תורה אור פרשת בשלח בד"ה לסוסתי ברכבי, והוא עניין שמירת שתי הבחינות שבכל שבת (והוא פירוש על דברי הפרדס בשער האותיות פכ"ו בשם הזהר חדש)
  14. כידוע, שה' גבורות הם: חסד, גבורה, תפארת, נצח והוד שבגבורה
  15. בע"ח שער כה דרוש ב מ"ק כתב שאות ץ' שייכת לגרון, ן' לחיך, ך' ללשון, ם' לשיניים, ף' לשפתיים
  16. למעט ף' ששיכותה לשפתיים מובנת בפשטות
  17. כגון ה"בית לחם יהודה" ועוד
  18. נראה שהכוונה לשתי הדרגות בכתר, עתיק ואריך, שעולות יחד 40
  19. תער"ב א ת"ג, תער"ב א' תרכ"ב
  20. כל הבא לקמן: על פי המשך תערב א תט"ז
  21. והם על דרך העניין שהוסבר לעיל לגבי כ-ך כפופה ופשוטה
  22. אוה"ת בראשית תרע"ד, 1366, ואוה"ת בראשית 1748
  23. אוה"ת בהעלותך שע"ח-ש"פ
  24. כי נ' ראש תיבת נופלים, ועניין הנפילה מראה על ספירת המלכות ש"לית לה מגרמה כלום"
  25. כי 50 שערי בינה הם בכתר
  26. אוה"ת שה"ש תרס"ט
  27. והוא יחוד אחור באחור, כי אות צ' היא י' (חכמה) הפוכה, שמורכבת על נ' (בינה) – והוא יחוד חכמה ובינה באופן של "אחור באחור" (כי האר"י ז"ל הורה לכתוב את הצ' כשיו"ד שלו הפוכה, כי חכמה נקראת אחור (כמו שכתוב "וחכם באחור ישבחנה"
  28. ואע"פ שתמונתה בכתב גם כן יו"ד הפוכה כמו הכפופה
  29. מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה
  30. אוה"ת וירא 1500, שמות צ"ב
  31. בע"ח שער כה דרוש ב מ"ק, ובשער מאמרי רשב"י - פירוש האדרא זוטא קדישא - בסופו