פרשת ואתחנן: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מ (החלפת טקסט – " {{הערה|" ב־"{{הערה|")
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד
שורה 26: שורה 26:
"כמיתה חשובין", אולם מהלשון "תלמיד שגלה"
"כמיתה חשובין", אולם מהלשון "תלמיד שגלה"
משמע דקאי על כל סוגי התלמידים.
משמע דקאי על כל סוגי התלמידים.
ויתירה מזה, בגמ' {{הערה|מכות י, א}} למדו מדין זה "מכאן
ויתירה מזה, בגמ'{{הערה|מכות י, א}} למדו מדין זה "מכאן
שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון" ומפרש רש"י
שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון" ומפרש רש"י
"שלא יביאוהו עוונתיו לידי הריגה בשוגג ויגלה,
"שלא יביאוהו עוונתיו לידי הריגה בשוגג ויגלה,
שורה 39: שורה 39:
ת"ת אין חייהם חיים, אלא גם על "מבקשי'" – אלו
ת"ת אין חייהם חיים, אלא גם על "מבקשי'" – אלו
שמבקשים ומחפשים להיות בעלי חכמה. וגם עליהם
שמבקשים ומחפשים להיות בעלי חכמה. וגם עליהם
נאמר דין זה, כי מכיון ש"יגעת ומצאת תאמין" {{הערה|מגילה
נאמר דין זה, כי מכיון ש"יגעת ומצאת תאמין"{{הערה|מגילה
ו, ב}}, הרי מובטחים מבקשי ומחפשי החכמה שסוף
ו, ב}}, הרי מובטחים מבקשי ומחפשי החכמה שסוף
סוף יגיעו להיות "בעלי חכמה". ועל כן "בכח"
סוף יגיעו להיות "בעלי חכמה". ועל כן "בכח"

גרסה מ־01:49, 27 באוקטובר 2020

פרשת ואתחנן היא הפרשה השניה בספר דברים (מפרק ג' פסוק כ"ג עד פרק ז' פסוק י"א).

הפרשת בקצרה

הקדמה: פרשה זו ממשיכה עם דבריו של משה רבינו לעם ישראל, לפני הסתלקותו מהעולם, כאשר העם נמצא מעבר לנהר הירדן, לפני הכניסה לארץ ישראל.

  • ראשון - משה חוזר שוב על ההיסטוריה כיצד הוא התחנן אל הקב"ה להכנס לארץ ישראל, אך הקב"ה סירב לתת לכך, זאת בעקבות המאורע כאשר משה היכה את הסלע ב"מי מריבה". כתחליף הותר למשה לראות את הארץ המובטחת מראש ההר. בסוף העלייה, משה מספר על האירוע שהיה בבעל פעור, כאשר יהודים רבים נהרגו כתוצאה מחטא עבודה זרה. משה אומר כי היה זה אות אזהרה לעם ישראל לשמור את חוקי התורה והמצוה.
  • שני - משה אומר לעם ישראל שהם ייחודים מכל העמים, ושהקב"ה התנהג אליהם באופן ייחודי, כאשר הוציא אותם ממצרים, באותות ומופתים. בנוסף לכך עם ישראל שמע את קולו של הקב"ה כאשר עמדו בפני הר סיני לקבל את התורה וידעו כי אין אלוקים מבלעדי ה'. משה ממשיך שעלינו לזכור תמיד את המאורע הזה וללמד לבנינו ובני בנינו את התורה הזאת. עלינו לשמור על התורה והמצוות, ולא ללכת אחרי אלוקים אחרים. בעליה זו גם נרמז שבעתיד יילכו בני ישראל בגלות מארץ ישראל בגלל חטאיהם, ויהיו שבויים בין העמים. אך משה ממשיך ואומר שלאחרי הכל, אנו נחזור אל הקב"ה, וכאשר נחפש את הקב"ה בכל לב ונפש, אכן נמצא אותו.
  • שלישי - משה מפריש שלוש ערי מקלט בצד המזרחי של נהר הירדן, מחוץ לשטחה של הארץ המובטחת, זאת עבור שניים וחצי השבטים שקיבלו את השטח הזה לנחלה. ערי המקלט הינם עבור אדם שהרג איש בשגגה. העלייה גם מתארת את הארץ שמעבר לירדן בצד המזרחי.
  • רביעי - משה חוזר על עשרת הדברות שבני ישראל קיבלו בהר סיני במעמד מתן תורה (עליהם קראנו בפרשת יתרו, בספר שמות). עשרת הדברות הן: להאמין בהקב"ה, לא לעבוד אלילים, לא להשבע בשם ה' לשקר, לשמור את השבת, לכבד את ההורים, לא לרצוח, לא לנאוף, לא לגנוב, לא להעיד לשקר, לא לחמוד דברים של רעך.
  • חמישי - משה מספר קצת "מאחרי הקלעים" של קבלת התורה בהר סיני. נכתב שהקב"ה אמר את המילים מתוך האש וחושך כבד בקול גדול. המילים נכתבו על שני לוחות. במהלך נתינת התורה, נגשו ראשי השבטים למשה ואמרו שהם לא ישרדו את ההתגלות הגדולה הזאת. הם ביקשו שמשה לבד ישמע מהקב"ה, ולאחר מכן יעביר את הדברים לעם ישראל, ואכן כך היה.
  • שישי - מתחילה עם הפסוקים הידועים של "שמע ישראל", אותם כל יהודי אומר בתפילת הבוקר ובערב. הפסוקים כוללים את מצוות תפילין ומזוזה. למעשה פסוקים אלו הינם כתובים בתוך בתי התפילין וכן על קלף המזוזה. לפסוקים אלו ישנם פירושים עמוקים של גדולי הרבנים בכל הדורות. העלייה מסתיימת בהבטחתו של הקב"ה לארץ מבורכת, אך אסור לנו לשכוח את ה', שהוציאנו ממצרים מעבדות לחירות.
  • שביעי - נאמר שכאשר יגיעו בני ישראל לארץ, הקב"ה יעקור את שבע האומות המתגוררים שם, ועלינו לוודא שאף אחד מהם לא יישאר בארץ. יתירה מכך, אסור על ישראל להתחתן איתם. הקב"ה אומר כי הוא בחר אותנו להיות לו עם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה. משה מסיים את הפרשה בכך שהקב"ה ישמור את הבטחתו לאלו שנאמנים לו ושומרים את מצוותיו.

בתורת החסידות

בטעם הדין ש"מגלין רבו עמו" כותב הרמב"ם "וחיי בעלי חכמה ומבקשי' בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין". ולכאורה צע"ג, הרי לפי זה נמצא, שדין זה נאמר רק בתלמיד המרגיש ש"בלא תלמוד תורה" חייו "כמיתה חשובין", אולם מהלשון "תלמיד שגלה" משמע דקאי על כל סוגי התלמידים. ויתירה מזה, בגמ'[1] למדו מדין זה "מכאן שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון" ומפרש רש"י "שלא יביאוהו עוונתיו לידי הריגה בשוגג ויגלה, דאמרינן לקמן שאינו מצוי אלא ברשעים", ונמצא, ד"תלמיד שגלה" קאי בעיקר על "תלמיד שאינו הגון" ו"ברשעים", וא"כ איך אפשר לומר על תלמיד כזה שחייו "בלא ת"ת כמיתה חשובין"? הרבי מבאר[2] שהרמב"ם דייק וכתב "חיי בעלי חכמה ומבקשי' בלא ת"ת כמיתה חשובין",כלומר, דקאי לא רק על "בעלי חכמה" – אלו שכבר עכשיו מרגישים שבלי ת"ת אין חייהם חיים, אלא גם על "מבקשי'" – אלו שמבקשים ומחפשים להיות בעלי חכמה. וגם עליהם נאמר דין זה, כי מכיון ש"יגעת ומצאת תאמין"[3], הרי מובטחים מבקשי ומחפשי החכמה שסוף סוף יגיעו להיות "בעלי חכמה". ועל כן "בכח" נחשבים הם כבר עתה כ"בעלי חכמה" שחייהם "בלא ת"ת כמיתה חשובין". ונמצא, שדין זה כולל גם תלמידים שאינם הגונים, שכן כל תלמיד, גם אם אינו עדיין "בעל חכמה", הוא בבחינת "מבקשי'" עכ"פ, שהרי אם לא כן, לא הי' מתקבל כתלמיד כלל. ואם "מבקש" חכמה הוא, הרי הוא נחשב כבר עתה כ"בעל חכמה", ובכלל דין זה הוא.

קישורים חיצונים

הערות שוליים

  1. מכות י, א
  2. לקוטי שיחות חכ"ט עמ' 33 ואילך
  3. מגילה ו, ב