ירידת הנשמה לגוף

ירידתה של הנפש לגוף, היא תהליך המתרחש בהדרגה החל מזמן העיבור, וממשיך בהדרגה בזמני הינקות, והבגרות. טעם ירידת הנפש לגוף הוא כדי לגלות אלקותו יתברך בתחתונים, וליחד את שם קודשא בריך היא והשכינה, בכך שהנפש היא משכן לבחינת זעיר אנפין (המכונה קוב"ה), והגוף תפקידו להיות מרכבה לבחינת המלכות, בהיותו מוציא מכח אל הפועל את כוחות הנפש בעולם העשיה הגשמי.

תהליך כניסת הנפש לגוף

בשעה שהעובר נמצא במעי אמו, לא זו בלבד שהנפש האלוקית עדיין לא נכנסה בו באופן שהיא מתאחדת למציאות אלוקית אחת, אלא שאפילו הנפש החיונית אינה מורגשת בו והיא עדיין בהעלם וכוחותיה עדיין לא יצאו מכח אל הפועל. שהרי העובר אוכל ושותה ממה שאמו אוכלת ושותה. תחילת הנפש החיונית היא רק כשנולד, ותחילת כניסת הנפש האלוקית היא בשעת המילה. מכיון שכך, מצב העיבור הוא מצב בו הנפש האלוקית נמצאת בכח אך עדיין לא מתגלית בפועל.

לאחר מכן כאשר העובר נולד, מתחילה הנפש האלוקית להתגלות בו אט אט, ובימי הילדות עד גיל הבר מצווה היא מתגדלת ומתחילה להתגלות בו על ידי הרגשים של הו' קצוות שהם ששת המידות. מכיון שהנפש האלוקית עדין לא מתגלית בשלימותה עד הבר מצוה, אומרים חז"ל שהיצר טוב אינו נכנס באדם עד הבר מצוה, לעומת היצר הרע (-הנפש הבהמית) הנכנסת בו מלידתו.

אופן הפעולה

החל מגיל הבר מצוה מתחילה הנפש האלוקית (הנקראת יצר טוב) להתגלות. אופן הפעולה של הנפש האלוקית הוא: הנפש האלוקית ממלאת את שלושת חלקי השכל בתורה, וממלאת את הלב באהבה ויראה את ה'; ואז האהבה הגדולה שהיא "כאש בוערה בלבו כרשפי שלהבת להיות נכספה וגם כלתה נפשו", פורצת גם לחלל השמאלי שבלב ששם הוא משכן הנפש הבהמית, וכופה אותו, והופכו לאהוב גם כן את ה' באהבה גדולה זו. ואזי גם לבושי המחשבה והדיבור שלו יהיו רק בלימוד התורה, ולבוש המעשה יהיה רק בקיום המצוות המעשיות.

ההתבוננות הזו - המביאה לאהבה זו, יכולה להיות בב' אופנים: האופן הראשון הוא, שהאדם מתבונן בעניינים מאוד גבוהים ונעלים, ועל ידי זה הנפש מתבטלת במציאות. והאופן השני הוא, שמתבונן בעניינים פשוטים - שהקב"ה מהווה את העולם כל הזמן, והוא נותן חיים וכו', וזה מעורר את הנפש הבהמית לאהוב גם כן את ה'.

גילוי הנשמה

תיקון הגוף על ידי הנשמה נעשה כאשר הגוף מתבטל לגבי הנשמה, ובכך נותן הוא מקום לנשמה להתגלות בו. בחסידות מוסבר כי גילוי הנשמה גדול יותר מגילוי אליהו. גילוי הנשמה הוא גילוי התענוג האלוקי בגוף, באופן שהנשמה מנהיגה את הגוף.

דרגה זו היא בצדיקים, כמוזכר בספר התניא (ליקוטי אמרים - פרק כ"ט) שהלל הזקן כשהיה הולך לאכול היה אומר שהולך לגמול חסד עם גופו, מכיון שהנשמה היא העיקר שבו והגוף הוא כאורח. כאשר אדם רואה שאצלו הגוף הוא העיקר והוא המנהיג את הנשמה, עלול לבטש את הגוף על ידי העצות המוזכרות בספר התניא (שם).

טעם ירידתה

ערך מורחב – תכלית ירידת הנשמה לעולם הזה

טעם ירידת הנפש לגוף היא לא עבור הנפש עצמה, כיוון שכאשר היא הייתה למעלה, היה לה טוב, ובעולם הזה אין גילוי אלוקות כפי שהיה למעלה בגן עדן; אלא ירידה זו היא בכדי לברר ולזכך את הגוף והנפש הבהמית אשר מגיעות מקליפת נוגה, ולהעלותם לקדושה.

ואמנם, כאשר הנשמה מבצעת את תפקידה, היא מתעלת גם בעצמה. וכמו שכתוב "ורב תבואות בכוח שור" - שעל ידי כוחה של הבהמה (הנפש הבהמית), האדם (הנפש האלוקית) מפיקה יותר תבואה.

ירידתה של הנשמה לתוך הגוף כרוך בצער גדול, (כמילות הניגון הידוע "נשמה יורדת": "הנשמה יורדת לתוך הגוף, אך צועקת "ווי, ווי". ירידה זו צורך עליה עד שכל זה הוא כדאי").