אור אין סוף

סדר השתלשלות
לפני הצמצום
עצמות ומהות · מאור · אור אין סוף · עשר ספירות הגנוזות · יחיד · אחד ויחיד · קדמון · טהירו עילאה
הצמצום והקו
צמצום הראשון · טהירו תתאה · מקום פנוי · רשימו · נקודה קו שטח · קו וחוט · עגולים ויושר · אור מקיף · אור פנימי · ראש תוך סוף
בי"ע דכללות
אבי"ע (השתלשלות כללית) אדם קדמון · עולם העקודים · עולם התוהו · אור ישר · אור חוזר · שם ע"ב · שם ס"ג · שם מ"ה · שם ב"ן
אבי"ע דפרטות
עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה עולם האצילות · עולם הבריאה · עולם היצירה · עולם העשייה · בי"ע · פרסא
סוגי השתלשלות
יש מאין · עילה ועלול · קפיצה ודילוג · אין ערוך

אור אין סוף נקרא ההתגלות והתפשטות מעצמותו יתברך כפי שהוא לפני הצמצום. התגלות זו מכונה אור ככל הגילויים האלוקיים שכינו אותם המקובלים בשם אור, משום שהאור בכללותו - על דרך אור השמש - אינו חלק מעצם המאור והוא רק זיו והארה ממנו ויחד עם זאת הרי הוא קרוב למאור בזה שהוא דבוק ומחובר אליו וממילא הרי הוא מעין המאור ודומה לו.

כך גם אור אין סוף שהוא ההתגלות של העצמות שהתגלות זו היא בריחוק מהעצמות ואינה חלק מעצמותו אולם להיותה אור הרי היא דבוקה (וכלולה בו) וממילא אף דומה לו. שזו היא אף הסיבה לתכונת האין סוף שבה שהיא כתוצאה מדבקותה בעצמות.

עניינו ומטרתו של אור אין סוף הוא ראשית נתינת מקום לבריאת העולם שלהיותו אור והתפשטות בלבד ישנה האפשרות שממנו ועל ידו יתהווה העולם. אולם עדיין אור זה כפי שהוא לפני הצמצום הוא נעלה באין ערוך מהעולם ולפיכך הוצרך להיות באור זה צמצום.

תכונות

אור

ערך מורחב – אור

ההתגלות מהעצמות מכונה בתורת החסידות 'אור (אין סוף)', בשונה מחוקרים שהגדירו זאת כ'שפע'. מטעמים רבים כינו המקובלים את התגלות זו בשם אור כיון שה'אור' מתייחד בתכונות רבים המהווים משל להתגלות האלוקית:

אחדים מהתכונות של אור באים להגדיר את היחס שבין האור למאור שמחד ישנו קירוב גדול בין האור למאור (שלעומת זאת בשפע הוא אינו) שהאור דבוק ומחובר תמיד למקורו, הוא דומה למקורו, ומאיר בדרך ממילא (ובהכרח). ומאידך ישנו 'ריחוק והבדלה' בין האור למאור שהוא רק התפשטות ואינו מציאות:

• מחובר למקור - טבע כל אור שהוא קשור תמיד למקורו, המאור. כשיש נתק בין מקור האור לאור, מיד נפסקת הארה ולכן אור אין סוף מחובר תמיד ל'עצמות'.

• דומה למקורו - מאחר שאור מחובר תמיד למקורו, ממילא הוא גם דומה למקור. כמו שהמקור, העצמות, אינו מוגבל ומוגדר כלל, כך גם אור אין סוף הוא בלתי מוגבל ומוגדר וכל העולמות הרוחניים והגשמיים מופרכים אצלו (שלכן כדי לברוא עולמות נצרכו צמצומים רבים). המשל המובא על כך בתורת החסידות הוא מהשמש המאירה לכדור הארץ, שלמרות שהשמש עצמה לא מגיעה אלינו, בכל זאת על ידי קרני השמש מגיע לכדור הארץ כוחו של השמש עצמו.

• מאיר באופן פסיבי - טבע האור שהוא מאיר באופן ספונטני מהמאור ולא צריך פעולה אקטיבית לשם כך. לדוגמא, השמש אינה צריכה לעשות פעולה כלשהי כדי שאורה תופץ.

• אינו מציאות לעצמו - אור הוא הארה בלבד מהמאור ואין שום יחס בין האור למאור. לדוגמא, אין שום יחס בין אור השמש, שהוא אור בלבד, לבין גוף כדור השמש עצמו.

(אולם לאמיתו של דבר יחסו של אור אין סוף להעצמות שונה מאור השמש לשמש. מפני שבו עניינים שבהם הוא רחוק יותר מהאור הגשמי ומאידך יש שהוא קרוב יותר.

והוא מפני שלעומת אור השמש שעניין השמש הוא להאיר (ולכן סוף סוף יש קישור ושייכות ביניהם). העצמות לעומת זאת, הוא למעלה מלהיות 'מאור' ולכן האור הוא רחוק מהעצמות באין ערוך. וגם אינו 'מגלה' את העצמות כי אם את המאור שבעצמות שהוא מקור האור ומפני שהעצמות מציאותו מעצמותו לכן גם אופן מציאותו הוא: שהוא 'נמצא בבלתי מציאות נמצא'. משאין כן האור להיות שיש לו תחילה (כדלהלן) גם אופן מציאותו הוא כעין שאר הנמצאים ואינו כמציאות העצמות. ויתירה מכן שהמצאת והתהוות האור מהעצמות היא ברצון העצמות (ולא כאור השמש כדלהלן באריכות) שמראה על הבדלה שבין העצמות לאור.

אולם יחד עם ריחוקה של מציאות האור מהעצמות הרי שאופן המצאתה וגילויה מהעצמות היא באופן שהיא תהיה כאור הקרובה אל המאור ומגלה אותו. ולכן מצד אופן התהוותה הרי יש לה יחס אל העצמות כאור ומאור. ומצד זה היא דבוקה יותר מהאור השמש בהעצמות לפי שאף התפשטותה היא בתוך המאור - העצמות, והיא כלולה בה עד שכל מציאותה היא העצמות.)

אין סוף

סיבתה

האין סוף שבאור זה נובע מצד דביקותו בעצמות משום שכל אור הוא מעין המאור ומכיוון שהעצמות הוא אין סוף לכן גם האור שמתפשט ממנו הוא אין סוף. (ובאמת האור מצד עצמו הוא מוגבל שהרי האור יש לו תחילה וכל דבר שיש לו תחילה בהכרח שיש לו סוף וזה שאור זה הוא אין סוף הוא רק מצד רצון העצמות שיהיה דבוק ויהיה בו תכונה זו של אין סוף).

עניינה

אין סופיותו של אור אין סוף בא לידי ביטוי בפרטים הבאים:

א.מתפשט בכל מקום בלי שינויים - שמכיוון שהוא אור שאינו מוגבל כלל והוא אחד עם עצמותו יתברך לכן בכל מקום שהוא הוא ללא שינויים.

ב.מתגלה בכל מקום. בכמה פרטים: 1. הוא נמצא בגילוי בכל מקום וגם לאחרי הצמצום כשנעשה מקום פנוי (מהאור) אזי כשהוא כן מאיר הוא מאיר בשווה בכל העולמות (כמו בבית המקדש, בשבת ובתורה. שבכל זה נמצא האור בגילוי בכל העולמות בשווה). 2.גם כשאינו מתגלה בעולם מצד היותו אין סוף הוא נמצא בכל מקום בגלוי - שגילויו הוא רק מצד האור על אף שמצד העולמות אינו מתגלה בהם. 3. הגילוי הוא גם בעולמות - שעל אף היותם גבול נמצא בהם עניינים שהם בלי גבול כריבוי מיני הנבראים וכנצחיות הנבראים שזה מצד הבלי גבול של אור אין סוף שמאיר בבריאה עד למטה מטה.

ג. אין לו הגדרה וציור: 1. שאינו מוגדר בשום גדר וציור ולא שייך לומר בו איזה תכונה וכדומה ולכן מושלל הוא מהספירות והעשר ספירות הם רק לאחרי הצמצום באור הקו ואילו הבריאה הייתה מאור זה (ללא הצמצום) הייתה הבריאה גם כן באופן של בלי גבול ובפשיטות ללא ציור והגבלה. 2. מצד זה שהוא בלי גבול וללא גדר וציור, לכן הוא יכול להוות כל מציאות. משום שאינו מוגבל בציור מסויים שיוכל להוות רק כציור זה. 3.עד כדי כך הוא אין סוף ולא מוגדר שאינו מוגדר גם בגדר של 'בלי גבול' וממילא יש בו גם 'כח הגבול'.

אולם סוף סוף על אף היותו בלי גבול וללא גדר אינו כהבלי גבול שבעצמות לפי שהעצמות מציאותו מעצמותו ולכן הבלי גבול שבו אינו נוסף עליו משאין כן אור אין סוף מכיוון שיש לו תחילה (כאמור) לכן הבלי גבול שבו הוא כדבר נוסף עליו והבלי גבול האמיתי בתכלית הוא רק עצמותו יתברך.

אלא שמצד היותו אור אין סוף הרי הוא "מקבל" גם עניין זה מהעצמות שגם בו יהיה עניין הבלי גבול בתכלית אמנם אין זה מעצם מציאותו אלא מצד עניין העצמות שבו

אור הכלול בעצמותו

אור אין סוף הן עצם האור והן התפשטות וגילוי האור הם כוללים בעצמותו. ולכן אינם במציאות כלל. מפני שאין דבר חוץ ממנו לכן בכל מקום שמאיר ומתגלה האור, הרי הוא כלול בעצמותו וכשם שאור השמש כשהוא עדיין בעצם המאור אינו מציאות כי אם הכח להאיר כך גם האור אינו חש מציאות כלל אלא בטל לגמרי במקורו ואינו אלא הכח והיכולת של העצמות להאיר אור.

ורק לאחרי הצמצום ניתן האפשרות שהאור ירגיש את מציאותו כאילו היא יוצאת חוץ למציאות המאור, משאין כן לפני הצמצום כללות האור הוא כלול בעצמותו.

ביטולו של האור בעצמותו הוא עמוק יותר מביטול אור השמש כשהוא בגוף כדור השמש

א. ביטול אור השמש בשמש הוא רק בעצם האור הכלול בשמש ולא גילויו והתפשטותו שהם מחוץ לשמש ואינם כלולים. משאין כן ההתפשטות והגילוי של אור אין סוף שלפני הצמצום אף הוא כלול בעצמותו ובטל ואינו מציאות.

ב. 'אופן' ביטולו של אור השמש שונה מביטולו של אור אין סוף, שאור השמש בגוף השמש הוא "כח האור" משאין כן האור הכלול הוא ה"יכולת" של העצמות להאיר. (ההבדל בין כח ליכולת הוא שהכח נחשב לתחילת הדבר. כלומר, הדבר כבר קיים במציאות (שהרי כח הוא כח לדבר מסויים ומצוייר כבר בתכונה מסויימת) אלא שהוא עדיין כלול במקורו בהעלם. משאין כן היכולת אינה נחשבת לתחילת הדבר כי מתייחסת למציאות היכול - שהוא יכול לעשות כרצונו (ועדיין אין יכולתו מצוירת בדבר אותו הוא יעשה) ולא לדבר שביכולתו לעשות. ולכן בכח נחשב כתחילת מציאותו של הדבר משאין כן ביכולת.)

הסיבה לכך הוא שאנו רואים שהשמש מוכרח באור וזה מחייב שמושג האור קיים כבר במציאות לפני התגלותה בפועל משאין כן אור אין סוף להיות שאין העצמות מוכרח כלל באור והתגלותו הוא ברצון (כדלהלן באריכות) ממילא מובן שאין הכח להאיר שכלול בעצמות מציאות אור כי אם הוא היכולת להאיר.

בנוסף לכך שאין ענין העצמות בגילוי אור וממילא אין לומר שיש לו כח להאיר. מה שאין כן מאור השמש שעניינו להאיר אור וממילא עניין האור הוא בערכו ונמצא בו בהעלם.

גילוי ולא התפשטות

אור אין סוף אינו התפשטות כאור השמש המתפשט חוץ למקורו - כדור השמש, אלא הוא גילוי העצם כלומר הארתו אינה על ידי יציאתו חוץ למקורו אלא גילוי העצם. וכמו למשל אדם הפותח קופסה שבה יהלומים שגילויים של היהלומים הוא במקומם ולא על ידי התפשטותם.

והסיבה להבדל הוא שאור השמש להיותו אור גשמי הרי הוא תופס מקום ולכן הארתו מתפשטת ממקום למקום משאין כן באור רוחני וזו היא האור האמיתי שלא שייך בו התפשטות והתכווצות וזו אחת הסיבות שכינו המקובלים את התגלות האלוקית בשם אור.

תכונה זו היא אחת הסיבות לזה שהאור מכונה "שם" מפני שאף השם על אף היותו בשביל הזולת ואינו בשבילו עצמו (כאור המאיר לזולת) יחד עם זאת הוא אינו הארה היוצאת מהאדם אלא קשורה אליו שהקורא בשמו קורא לו עצמו.

וההפרש ביניהם הוא בכמה פרטים:

• במקום בעוד שהתפשטות עניינה התגלות במקום חדש שבה המקור עצם האור אינו נמצא. (וכהתפשטות המים ממקום למקום) 'גילוי' האור הכוונה שבאותו המקום בו נמצא העצם שם מתגלה האור.
• במציאות אור המתפשט הוא מציאות לפי שהוא מוסיף דבר שלא היה בעצם ובמקורו. שהרי הוא מביא אותו למקום שהוא מצד עצמו לא היה. (וזה עצמו מוכיח שהוא מציאות אף לפני שהתפשט). לעומת 'אור אין סוף' שעניינו 'גילוי' שאינו מוסיף שום דבר על העצם שהרי עניין הגילוי הוא ש'העצם מתגלה' (במקומו).
• במציאותה ללא גילוי אור המתפשט היותו מאיר הוא על ידי שמגיע למקום ממילא כשיש דבר המעלים שאינו נותן להאור להגיע למקום ממילא יוצא שהאור אינו נמצא כלל, משאין כן אור המתגלה מכיוון שהעצם נמצא בכל מקום אלא שלאחרי הצמצום אינו מאיר אלא נמצא בהעלם אבל הוא נמצא שם.

כח העצמות שבו

ערך מורחב – כח העצמות

כח העצמות הוא כוחו של העצמות לברוא ולחדש יש מאין, כח זה הוא כוחו רק של העצמות לפי שסוג המציאות של היש הוא מציאות שאינה חשה את מקורה והרי היא כאילו מציאותה מעצמותה. כלומר בהרגשתה הרי היא קדמון והיות והמציאות היחידה שהיא מציאותה מעצמותה הוא העצמות לכן הכח לברוא מציאות כזו היא רק בכח העצמות ולא בכל דרגה אחרת המתפשטת מהעצמות לפי שכל דרגה אחרת היא אינה קדמון אלא יש לה מקור ותחילה.

אולם היות והאור מעין המאור הרי כשם שבמאור - העצמות, יש כח לברוא יש מאין, כך גם באור אין סוף 'ניתן' כח זה שכשם שעל ידי דבקותו של האור למאור הרי הוא אין סוף (על אף שמצד עצמו הוא מוגבל כנ"ל) כך גם ניתן לו כח העצמות. אלא שכח העצמות שבה שונה מהאין סוף שבה, שהאין סוף הוא תכונה באור עצמו משאין כן כח העצמות שבאור גם אחרי שיש לו כח זה, הרי היא אינה באור עצמו אלא מצד דבקותו.

לפי שאמיתית כח העצמות אינה מתגלית באור אין סוף (אלא בספירת המלכות) היות וגדר האור הוא גילוי וכח העצמות הוא למעלה מגילוי והיות ויש לאור קצת מציאות - שהיא 'מגלה' את העצמות לכן אין כח העצמות מתלבש בה והיות והאור עניינו גילוי העלם, לכן אין בכחו לברוא מציאות יש שהיא 'התחדשות'

ותפקידו של אור אין סוף הוא להיות ממוצע בין העצמות לספירת המלכות שעיקר הבריאה וההתהוות היא על ידה דווקא להמשיך לגלות ולעורר בה את כח העצמות שבה - בספירת המלכות. שהבריאה עצמה היא דווקא על ידי תנועה של גילוי וכח העצמות שבספירת המלכות היא בהעלם ודווקא על יד האור היא מתגלית. וכן תפקידו של האור להמשיך את כח העצמות להיות ממוצע בין העצמות למציאות היש הנברא להמשיך בה את כח העצמות לבריאתה.

המשכתו מעצמות

ברצון

על אף היותו השפעה בדרך אור ולא בדרך שפע שהחילוק ביניהם הוא: שהאור השפעתו בדרך "ממילא" כלומר ללא התעסקות המשפיע להשפיע האור. משאין כן ה"שפע" הוא בדרך התלבשות והתעסקות - שהמשפיע מתעסק בכדי להעביר ההשפעה למקבל. ואחד החילוקים היוצאים מזה הוא: שהשפע הוא ברצון המשפיע, משאין כן האור להיותו בדרך ממילא הרי ההשפעה אינה תלויה ברצון המשפיע, על דרך אור השמש שאינו תלוי כלל ברצון השמש ואינו יכול להפסיקו ברצונו.

מכל מקום אור אין סוף, הוא גילוי שבא ברצונו של העצמות. ומניעת הרצון בלבד תהווה מניעת גילוי האור אין סוף. על אף שבעצמותו יתברך אי אפשר לומר שום ציור וגדר כלל שנומר שיש בו עניין הרצון ולכן בהכרח שאין זה רצון ממש מכל מקום הכוונה ברצון הוא שבודאי אין האור בהכרח.

ומזה יוצא שגילוי אור אין סוף גם אור זה שהוא לפני הצמצום הוא על ידי צמצום והתעלמות מכיוון שהוא מאיר על ידי הרצון ולא בדרך ממילא (בהכרח). (אמנם אין זה צמצום כבאור הממלא המצומצם כי אם ברצון אותיות צנור.)

ולכן אין האמת של האור כאמת העצמות לפי שגדר האמת הוא דבר הקיים שלא יבטל ומכיוון שמציאות האור מחודשת ברצון ובהבטל הרצון בטיל האור, לכן אינה אמת כאמיתות העצמות וזה הוא הפירוש בלשון הרמב"ם "הוא לבדו האמת ואין לאחר אמת אמיתתו" שהכוונה בזה אף על אור אין סוף שלפני הצמצום. אולם עדיין אור אין סוף להיותו "אור" שהוא מעין המאור - העצמות הרי הוא אמיתי בעת קיומו ואינו כמו הנבראים שאינם אמת לגמרי גם בעת קיומם.

תוארו - "אור אין סוף"

זה שאור אין סוף המשכתו היא ברצון דווקא היא הסיבה שהתואר לאור הוא "אין סוף" ולא "אין לו תחילה" לפי שבפירוש 'תחילה' שני ביאורים: או שיש לו מקור שממנו נמשך. או שיש לו תחילה ממש שלפני התהוותו קדם לו 'העדר' - שלא היה קיים. ולפי זה אילו המשכת אור אין סוף היה הכרחי (ח"ו) אמנם מצד זה שלאור זה יש מקור - העצמות שממנו נמשך האור - לא שייך לתארו באין לו תחילה, הנה מצד זה שמיד כשישנו מציאות המאור ישנו מציאות האור (אילו היה בהכרח ח"ו) ממילא היה שייך לתארו אין לו תחילה שכשם שאין למאור תחילה שמציאותו מעצמותו כן גם באור. ורק משום שהתחדשות האור הוא ברצון ממילא הרי הוא כעין קדמו העדר משום שמציאותו מחודשת על ידי הרצון.

וזהו שהתואר אור אין-סוף, משמעותו - אור שהוא אין-סוף, ולא אור של אין-סוף. משום שאת עצמותו יתברך שממנו נמצא האור אין סוף, אי אפשר לתאר בתואר "אין-סוף", לפי:

א.שתואר זה אינו מתארו כלל, שהרי עצמותו יתברך אין לו תחילה, שמעלה זו גדולה יותר ממעלת אין-סוף, וכמו שכתב הרמ"ע: "כי כל קדמון נצחי ולא כל נצחי קדמון שרבים מן הנבראים יהיו נצחיים ברצון הבורא".

כלומר, כל "קדמון" - היינו, מציאות שלא קדמו מצב של העדר מציאותו, אלא היה והווה תמיד, מפני שמציאותו מציאות-אמת מצד עצמו, הרי בהכרח שהוא גם נצחי, כי מציאות אמתית שאינה תלויה בשום דבר שתבטל על ידה ולכן היא נצחית.

אולם מציאות נצחית אינה בהכרח "קדמון", כי יתכן מציאות מחודשת שהתחדשה על ידי הקב"ה (וקדם למציאות זו מצב של העדר המציאות) ומכל מקום יהיה נצחי ברצון הבורא (כעולמות עליונים א"ק אצילות וצבא השמים שאף שמחודשים המה מאין ליש יש בהם ניצחיות ואינם מוגבלים וגם בארץ למטה נמצא נצחיות במין שבכל מין יש בלי גבול תולדות אל אף היותו נברא ומחודש).

ומכיוון שעצמותו יתברך היא קדמון שלא קדם לה העדר אלא מציאותה מעצמותה, לכן לא שייך התואר אין סוף משאין כן על האור המתפשט ממנו בלבד, והוא הנקרא בשם "אור אין סוף".

ב. התואר אין סוף שייך לומר על דבר המתפשט ויצא חוץ לעצם שהוא מתפשט ומתגלה באין סוף פרטים וכיו"ב. ומכיוון "שהעצם בלתי מתגלה ובלתי מתפשט" לכן לא שייך תואר זה על העצמות משאין כן על אור המתפשט.

מדרגות כביכול באור אין סוף

אף על פי שאור אין סוף ברוך הוא כשמו כן הוא - שאין לו סוף, מכל מקום יש בו מדריגות, והם בבחינת אין סוף, החל מעצם פנימיות האור כפי שהוא דבוק ומאוחד בעצמותו יתברך, וכלה בצמצום שנעשה בו עד שנעשה בבחינת "סובב כל עלמין", שבזה נותן "מקום" ואפשרות להתהוות העולמות.

והיינו שאף על פי שהאור אין סוף - סובב ומקיף את השתלשלות העולמות, שהוא למעלה מהם באין ערוך, אבל מאידך, העובדה שהוא מקיף אותם - מלמדת על שייכותו אליהם.

השייכות של האור אין סוף ברוך הוא להשתלשלות העולמות היא היות האור אין סוף בבחינת רצון להתהוות כל ההשתלשלות, ואף על פי שרצון ה' "להיות לו יתברך דירה בתחתונים" - מושרשת בעצמותו יתברך, מכל מקום בהיות הרצון כלול בעצמותו - אינו בגדר רצון כלל.

כי בהיות האור אין-סוף כלול בעצמותו, הריהו בבחינת אין לגמרי, ואחר-כך נמשך להיות בבחינת זיו ובו היה הצמצום הגדול, שנעשה בו "חלל ומקום פנוי" כביכול לצורך עמידת העולמות, ונמשך לתוך "חלל" זה בחינת "קו אור" דק ומצומצם.

מלכות דאור אין סוף

מלכות דאור אין סוף היא הבחינה האחרונה של אור אין סוף שלפני הצמצום. על ידי הצמצום נמשך מלכות דאור אין סוף להיות בבחינת עתיק יומין לאדם קדמון.

מעלה ומטה

"למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית" הוא לשון התיקוני זוהר והזוהר המובא בחסידות המתאר את התפשטות של אור אין סוף בכל העולמות.

קישורים חיצוניים

• אדמו"ר הזקן - מאמר דיבור המתחיל להבין עניין אור אין סוף - תקס"ז - ספר מאמרי אדמו"ר הזקן - תקס"ז, עמוד כב.
• הצמח צדק - מאמר דיבור המתחיל להבין עניין אור אין סוף ביאור הצמח צדק על מאמר אדמו"ר הזקן הנ"ל בספר המאמרים תקס"ז בהוספות.
• הרב יואל כהן ספר הערכים ערך אוא"ס - סיכום לפרטי פרטים של ערך זה אור אין סוף.

שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים [ טורים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית ==הערות שוליים==