ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ

בזמן הגאולה, לא יהיה רע וטומאה, ולא יהיה שייך מציאות הרע, כי יהיה גילוי אלקות כל כך נעלית שמציאות הרע יתבטל, ויתירה מזו הרע (החושך) יתהפך לאור.

מקור הייעוד

טהרת האדם - אך יש עדיין מציאות של רע

טהרת עם ישראל

לעתיד לבא הקב"ה יטהר את כללות עם ישראל, ויהיו מציאות חדשה, עם לב חדש:

וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר

— יחזקאל לו, כה-כו

ובנוסף לכך (עכשיו כולנו טמא מת, אך) מלך המשיח יעשה [על ידי אהרון הכהן] את הפרה אדומה העשירית, ובני ישראל יטהרו.

וְתֵשַׁע פָּרוֹת אֲדֻמּוֹת נַעֲשׂוּ מִשֶּׁנִּצְטַוּוּ בְּמִצְוָה זוֹ, עַד שֶׁחָרַב הַבַּיִת בַּשְּׁנִיָּה רִאשׁוֹנָה עָשָׂה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, וּשְׁנִיָּה עָשָׂה עֶזְרָא, וְשֶׁבַע מֵעֶזְרָא עַד חָרְבַּן הַבַּיִת; וְהָעֲשִׂירִית עוֹשֶׂה הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, מְהֵרָה יִגָּלֶה אמן כן יהיה רצון.

— רמב"ם הלכות פרה אדומה סוף פ"ג

טהרת העולם

ביטול הרע באופן שלא שייך מציאות של רע

וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת . . אֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ

— זכריה יג, ב

לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה

— סוכה נב, א

הפיכת הרע לטוב

וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר

— תהילים קלט, יב

פירוש הפשוט של הפסוק היא, שלגבי הקב"ה חושך ואור שווה, וחושך לא מחשיך לגביו יתברך.

אך חסידות מסבירה את הפסוק בלשון עתיד, שלעתיד לבא לא זו בלבד שהחושך יתבטל בגלל הגילוי אור הכי נעלית באופן שלא יהיה שייך מציאות של חושך ורע, כי אם שגם החושך עצמו יתהפך לאור ויאיר יתרון האור מתוך החושך.

כבר היה לעולמים

טהרת האדם

מעין הענין של וזרקתי... הוא אצל צדיק שאין לו יצר הרע.

לב חדש מיד (שהרי בלתי אפשרי לחיות רגע ללא לב) כבר היה לעולמים, "ויהי ביום השמיני" אהרן נהיה מציאות חדשה [- כהן גדול], ועל דרך זה גם היה אצל כל אחד מבני ישראל במתן תורה, שנהייו מציאות חדשה מיד.

טהרת העולם, הקב"ה שוחט היצה"ר

המבול, מטרתו היתה לטהר את העולם, ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ.

במתן תורה היתה מעין ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, שהרי פסקה זוהמתן.

מעין ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ היה זה שהחכמים ביטולו את היצר הרע של עבודה זרה.

הפיכת הרע לטוב

ביציאת מצרים היתה אור בזמן של הקרבת הקרבן פסח (שלכן היו יכולים למול), ואז לא היתה לילה.

מעשינו ועבודתנו

לבטל את החושך והרע על ידי הוספה באור

על ידי שמאירים את חושך הגלות, מעט אור דוחה הרבה חושך, נר מצוה ותורה אור, הבא לטהר (אחרים).

מביאים את אור הגאולה על ידי שמבטלים חושך הגלות, על ידי שמאירים את נר הוי' נשמת אדם. על ידי גילוי היחידה מתבטל הסיטרא אחרא לגמרי.

על ידי שמעלים קליפת נוגה לקדושה, בטל שלוש קליפות הטמאות, כי בטל הממוצע, ויהיה גאולה נצחי.

על ידי העמדת מחיצה בבית הכנסת, מחיצה בקדושה, יתבטל הלעומת זה.

על ידי שחיטת היצר הרע, הקב"ה ישחט את היצר הרע.

על ידי קיום תורה ומצוות (לא באופן שמוסיף חיות לקליפות - חושך, כי אם) באופן שהם מעשים טובים ומאירים, שזה בא על ידי הקדמת עבודת התפילה, שאז המעשים טובים מאירים, ואז על ידי כל מצוה מוסיף אור בעולם, ומגרש אך החושך, שזה יביא ל"ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ.

על ידי נש"ק.

ע"י טהרת עם ישראל, ומעין זה צ"ל עתה. על דרך שיציאת מצרים היתה בזכות נשים צדקניות.

מקוה טהרה. טהרת המשפחה.

ע"י שש מצוות תמידיות

הפיכך החושך לאור

כשעומדים בנסיון, זדונות נעשו לו כזכויות, ולילה כיום יאיר.

ע"י עבודה דאתהפכא ממרירו למתקא.

כיון שבבוא השבת יקויים היעוד "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", יש צורך להפוך את הענינים דלעו"ז שבהם מעורבים גם עניני טוב, כשנמצאים עדיין בגלות – צריך לזכור שזהו רק ה"משל", וצריך לראות את ה"נמשל", ואז, הרי הוא רואה – לא את הענינים הגשמיים, כמו הפלדה שממנה נעשה ה"טנק", וכח אבק השריפה בפגזים כו', אלא את הכח האלקי שבזה – "בדבר הוי' שמים נעשו", שזהו כח הפועל בנפעל, ו"מהוי' מצעדי גבר כוננו", שזהו הכח שמביא את הטנק ומכוון אותו לירות למקום הראוי, כך, שענין זה נתהפך לטוב במחשבתו, וכיון שיהודי הוא בעה"ב על העולם, מתהפך גם העולם לטוב, כך, שהטנק נעשה שלו, וביכלתו לכוון אותו כרצונו, ויכולים לסמוך עליו, כיון שבודאי יכוון אותו כפי רצונו של הקב"ה.

טעימה, מעין, והתחלה

ההתחלה בזה בדורנו זה היתה כשראינו שאדם אחד נעמד נגד ממשלה של 180 מליון איש, וניצח, ולא רק באופן שנתבטלו, אלא יתירה מזה – ש"עמדו זרים ורעו צאנכם", ולא בדרך מלחמה, אלא באופן ש"בשובה ונחת תושעון".

זהירות מציורי חיות בלתי טהורות.

על ידי התקשרות להקב"ה למעלה ממדידה והגבלה, שייך גם עתה המעמד ומצב דלעת"ל, ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ.

עליית הג' קליפות יהיה רק לעת"ל, ערב ש"ק יש התחלת הענין, על ידי יחו"ע ויחו"ת….

עבודת ה' מעין זה, באופן שבעולמו של היהודי הוא לא שייך לעשות דבר שהוא היפך רצון העליון [אין שני דרכים, אין בחירה], הוא כל כך קשור להקב"ה עד כדי כך שלא צריך אפילו לחשוב איך להתנהג כי אם "מנפשי' כרע", ובאופן ד"אין עוד". לכל אחד ישנם זמנים מיוחדים, בשעת התפילה, או בשעת עסק התורה, או בשעה שהוא מקיים מצוה דהוה זהיר בה טפי, או אפילו בשעה שהוא עוסק בדברי הרשות לשם שמים, שבשעה זו הוא מוסר את כל מציאותו לאלקות, ועל ידי זה אינו שייך לבגדים הצואים.

(בששת ימי המלחמה?) הקב"ה הראה לנו דוגמא להפיכת הלעומת זה לטוב שיהיה לעתיד לבוא כשנמצאים עדיין בזמן הגלות, ש"מצרים" (ו"כל הגלויות נקראו על שם מצרים") היה להם כלי זיין, שזהו ענין של שלש קליפות הטמאות לגמרי, כך, שלכאורה לא תתכן מציאות שיהפכו לזכיות, ולפועל ראו, שאותם כלי זיין עברו לרשות צד הימין, לבני ישראל, ונעשו ל"זכיות", על ידי זה שהתחילו לירות אל הכיוון השני!

וכפי שכתבו בעיתון – "מאת הוי' היתה זאת היא נפלאת בעינינו", כך, שזהו אמנם כלי זיין של ג' קליפות הטמאות לגמרי, שאכן הי' מכוון לצד ירושלים עיר הקודש וכו' וכו', ואעפ"כ, "כהרף עין", "בשעתא חדא וברגעא חדא", קיבלו בני ישראל את אותם כלי זיין, והיו צריכים רק להטותו מצד שמאל לצד ימין, ואז זה נעשה ענין של קדושה לגמרי, ובאופן שאינו דורש ביאורים, ומתקבל אצל כל אחד בפשיטות!