תאווה
תאווה הינה רצון חזק העולה בלב האדם. התאוות הרעות עולות מהחלל השמאלי שבלב - מקום משכנה של הנפש הבהמית[1].
בחינת התאוה שייכת לדרגת הנפש מספירת המלכות, והיא תשוקה חזקה ששורשה משורש המידות שהוא רצון הנפש - ספירת הכתר. על כך ידוע מאמרו של אדמו"ר הזקן כי הלשון "התאוה לו הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" בא להביע את כך שהרצון העליון אין לו שום מענה בשכל והבנה או סיבה כל שהיא אלא היא בגדר תאוה שעליה נאמר "אויף א תאוה פרעגט מען נישט קיין קשיות" באידיש:"על תאוה אין שואלים קושיות"[2].
תאוה באופן של למעלה מהבנה והגיון כלל, קיימת גם בעבודת השם: כמו שפירש רש"י את הפסוק "כמה לך בשרי"[3] - "לשון תאוה ואין לו דמיון", ופירש הבעל שם טוב שהתאוות הגשמיות שהאדם מתאווה אליהם, אין להם שום דמיון כלל לתאוותו של דוד המלך לאלקות[4].
לעומת זאת התאוות בגשמיות באות דווקא על ידי מחשבה בענין שמתאוים לו[5], ומכיון שהתאווה באה ממחשבה שהיא הפוכה מהחכמה - קובע הרמב"ם כי התאווה שולטת רק בלב הפנוי מהחכמה.
למרות זאת, מסביר אדמו"ר הזקן כי עניינה של מצוות פרה אדומה הוא להפריד מתוך ארבעת היסודות ממנה מורכבת הפרה את היסודות אש רוח מים - המכוונים כנגד מחשבה דיבור ומעשה שבפרה - הנפש הבהמית - מהאפר שבה - המכוון כנגד כוח ומקור התאווה, שעל ידו יטוהרו טמאים. הסיבה לכך היא, שכוח התאווה בעיקרו ושורשו הוא טוב וקדוש, אלא שהגוף הגשמי בה היא מולבשת מעלים ומסתיר על כך. כיוון שכך, מסביר אדמו"ר הזקן כי אדם שנתקף בתאווה אינו צריך לדכא אותה, אלא לפשוט מהתאווה את הלבוש הגשמי והאסור שלה, ולהשתמש בכוח התאווה עצמו כמינוף לענייני תורה וקדושה[6].
הערות שוליים
- ↑ ליקוטי אמרים - פרק י"ב.
- ↑ מובא באור התורה על חומש במדבר חלק ג' עמוד תתקצ"ז, המשך יום טוב של ראש השנה תרס"ו עמוד ז', ספר המאמרים תש"ב עמוד 34, ספר המאמרים - אידיש (מתורגם) מאמר דיבור המתחיל "כה אמר הויה אלוקים הנה אני פותח את קברותיכם" (ספר יחזקאל פרק ל"ז פסוק י"ג)
- ↑ תהלים פרק ס"ג פסוק ב'
- ↑ כתר שם טוב הוספות סג, ספר המאמרים תש"ג עמוד 178
- ↑ ראה ליקוטי אמרים - פרק כ'
- ↑ ליקוטי תורה פרשת חוקת דף נו עמוד א, וראה אור התורה פרשת חוקת מאמר דיבור המתחיל זאת חוקת התורה