התקווה

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה נמצא בעיצומה של עבודה ממושכת. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.

התקווה הוא ההמנון הלאומי של מדינת ישראל, עוד קודם לכן הוא היה נחשב כהמנונה של התנועה הציונית, ולאחר ההקמת המדינה הוחשב בציבור הישראלי כהמנון המדינה, ובשנת תשס"ד עוגן בחוק כהמנון הרשמי.

השיר נושא מילים המבטים את הכמיהה להיות עם חופשי בארצנו, הרבי התנגד להשמעת השיר באירועים חב"דים ציבוריים, מטעמים שונים, וזאת בנוסף למשמעותו הכפרנית, הנוגדת את ערכי היהדות המחייבים ציות וקבלת עול לתורה ולמצוות.

התייחסות הרבי[עריכה | עריכת קוד מקור]

שלילת השמעת השיר בפומבי[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרבי ביקש לדאוג שההמנון לא יושר באירועים ציבורים חב"דים, במכתב שכתב הרבי לקראת אירוע חב"די שאורגן בשנת תשי"ז כתב הרבי אם אפשר לדאוג שלא ינגנו ניגונים שיביאו לחילוקי דעות (כשכוונתו ל'התקווה'), מכיוון שאין עניינו של האירוע להשתתף במחלוקת[1]. במענה למוסד שארגון "באנקעט" כתב הרבי ש"יהי רצון מהשי"ת שיהיה בהצלחה גדולה, ומהראוי באווארענען [להבהיר] שלא יהיה בשעת מעשה ענינים המבלבלים את ההצלחה כמו השיר הידוע שאינו מתאים לרצון כ"ק מו"ח אדמו"ר"[2]. במכתב להרב מנחם זאב גרינגלאס במענה להודעה על דבר חגיגת הסמכת התלמידים במונטריאול, כתב הרבי:"ומובן, שלו הייתי חושש אפילו שינגנו ניגון הידוע – לא הייתי שולח מכתב להחגיגה .. ועל אומנות כזו מהיצה"ר – גם לא שיערתי"[3].

על פי השמועה, פעם הושר ההמנון באירוע בו נכחו הרבי ור' פנחס אלטהויז בשנת תש"י, ופיניע אלטהויז נעמד, בעוד הרבי נשאר לשבת. פיניע הפטיר לעבר הרבי "לא יזיק לרבי קצת אהבת ציון...", הרבי השיב לו בחזרה: "ולך לא תזיק אהבת ירושלים[4]" והמשיך ואמר: "ואם תרצה לראות את החילוק בין ציון לירושלים ראה את המאמר בליקוטי תורה - ציון במשפט תפדה[5]"[6][7].

בי"ב טבת תשי"ז התקיים הדינר השנתי של ישיבת תומכי תמימים 770, ובמהלך האירוע הושר "התקווה". כשנודע הדבר הרבי הוא הגיב בחריפות והתבטא שאם היה יודע על כך הוא לא היה שולח מכתב לאירוע, כי מכיוון שבך הוא מבטא את השתתפותו. בעקבות כך פורסם בעיתונות מודעה מטעם המזכירות של הרבי כי הרבי אינו קשור למה שאירע באירוע כיוון שהישיבה מנוהלת על ידי הנהלה שאינה תלויה בו[8]. בנוסף לכך הורה הרבי להשמיט את שמו מהבלנקים של הישיבה, ובך ביטא את הורדת נשיאותו מהישיבה[9].

הרש"ג כתב לרבי מכתב התנצלות וביקש מהרבי הוראות מכאן ולהבא. הרבי כתב לו שיקח כמה אנשים שלא מתפעלים, והם יהיו אחראים ומשגיחים על הישיבה, ובאם יעשה כך יהיה ניתן לדבר על הכנסת הנשיאות בחזרה תחת הרבי[10][11].

במכתב שנכתב באותם ימים כתב הרבי בקשר למאורע "מובן שעניין הניגון גורם עגמ"נ, שהרי זהו ענין של פרהסיא הכי גדולה, ובפרט אשר כנראה ממכתב עת עוד נתחזק זה על ידי אחד הנואמים"[12].

מנגד, פעם השמיע השליח ר' שלום פוזנר את המנון 'התקווה' באירוע שארגון באזור שליחותו. לאחר מכן כשהוא עבר בחלוקת כוס של ברכה הוא חשש שהרבי יפטר אותו מהשליחות, בפועל שהוא עבר בפני הרבי לחש לו הרבי "עוד לא אבדה תקוותנו..."[13][דרוש מקור].

שירת השיר בבית הכנסת[עריכה | עריכת קוד מקור]

בשכונת בראנקעס בניו יורק, היה בית הכנסת שהחזן בו היה החסיד ר' שניאור זלמן בוימגרטן. גבאי בית הכנסת רצו שהוא ישיר את התקווה בבית הכנסת, אך ההלה סירב בשל התייחסותו השלילית של הרבי להמנון. הגבאים רצו לפטר אותו ופנו בטרונה לרבי, על סירובו לשיר. הרבי השיב במענה ארוך בו הביע את התמיהה על "מחלוקת הקשורה ב"ירידה לחייו של יהודי" (השם בשו"ע ללקיחת פרנסתו של יהודי) מפני טעם הנ"ל!", הרבי הוסיף שאין זה מן מחויבתו של החזן לשיר את ההמנון, ואף אם ההלה היה חזן הכנסת בירושלים הוא לא היה חייב. הרבי הוסיף שאדרבא אילו היה החזן שר את ההמנון נגד מצפונו "איש העושה נגד מצפונו ובפרט בעניני דת – לכאורה אינו יכול להיות ש"ץ אורטודוקסי"[14].

קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הערות שוליים

  1. תשורה שבט - אדר תשנ"ח, עמ' 241, באתר אוצר החכמה.
  2. אגרות קודש, חלק ז', עמ' קנ"ב.
  3. אגרות קודש, חלק כ"א, עמ' שכ"ד.
  4. פיניע אלטהויז היה מסוכסך עם קהילת חב"ד בירושלים.
  5. ליקוטי תורה, פרשת דברים, עמ' א'.
  6. בשם ר' יוסף יצחק גורביץ', ב"פורום אוצר החכמה".
  7. בהקשר לכך יש להזכיר, פעם השתתף הרבי בחתונה של בנו של ר' שלום פוזנר, והושמע שם 'התקווה' והרבי לא הגיב כלום[דרוש מקור].
  8. הודעה בעיתונות.
  9. במכתב של ר' יואל כהן מאותה תקופה הוא כותב: "כל אשר יש לו מוח בקודקודו יבין, אשר בשביל ניגון "התקווה בלבד", הרבי שליט"א לא יצא בגלוי עם זה שיצא, שלישיבה אין שום שיכות אליו. ומובן אשר... העניין ד"התקווה" היה רק כעין מכה בפטיש כו'..." - הרב אשכנזי, חלק ב', עמ' 71 ושם כל פרשיית הדברים.
  10. הרב אשכנזי, חלק ב', עמ' 69 - 71.
  11. הבחורים ב770 לאחר שהרבי הוריד בנשיאות, החליט לעשות מחאה לר' שמואל לוויטין שהיה משפיע הישיבה, ונכח באירוע ולא מחה. הבחורים נכנסו בצעקות רמות לחדרו של ר' שמואל לוויטין שברח מהמקום בבושת פנים. בעקבות כך קרא הרבי לבחורים ליחידות, בה צעק על הבחורים על הזלזול בכבודו של ר' שמואל לוויטין, וההתערבות בפוליטיקה שלא קשורה להם. ההנהלה הענישה את הבחורים ונאסר עליהם להיכנס להתוועדות של הרבי בשבת הקרובה - ראה סיפור הדברים בתשורה על החסיד ר' שולם פלדמן, פרקי תולדות, מכתבים שקיבל מהרבי ולקט מסיפוריו בתוך תשורה מנישואי נכדתו, תמוז תשע"ה קובץ PDF, עמ' 83 - 85.
  12. תשורה שבט - אדר תשנ"ח, עמ' 242, באתר אוצר החכמה.
  13. מילות השיר, לרמז על כך שהוא איננו מתכנן לפטר אותו משליחות.
  14. ליקוט מענות קודש - תשמ"ו, מענה קל"ה, עמ' 77 - 78.