אשר

אָשֵׁר הוא בנו השמיני של יעקב אבינו מאמו זלפה שפחת לאה אמנו.

לידתו ושמו

בפרשת ויצא מספרת התורה שאחר שרחל מסרה את שפחתה בלהה ליעקב ונולדו השבטים דן ונפתלי, לאה שילדה כבר ארבעה בנים אך עמדה מלדת, מסרה את שפחתה זלפה ליעקב וכבן שני, לאחר גד, נולד אשר:

וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב. וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵׁר

— בראשית ל, יב-יג.

המפרשים מציינים לכך שבשונה משאר נשי יעקב, בזלפה לא נאמר לשון הריון, משום שהיתה בחורה מכולן ותינוקת בשנים ואין הריון ניכר בה וכדי לרמות את יעקב נתנה לבן ללאה שלא יבין שמכניסין לו את לאה שכך מנהגן ליתן שפחה הגדולה לגדולה והקטנה לקטנה.

לאה כגבירה של זלפה, היא זו שקראה את שמו של אשר.

תולדות חייו

בני אשר מוזכרים בפרשת ויגש בין היורדים למצרים: "וּבְנֵי אָשֵׁר יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה וְשֶׂרַח אֲחֹתָם וּבְנֵי בְרִיעָה חֶבֶר וּמַלְכִּיאֵל".

בפרשת ויחי בברכת יעקב לבניו בטרם פטירתו, מדבר בנחלתו של שבט אשר בארץ ישראל, שמאכל הבא מחלקו של אשר יהיה שמן, שיהיו זיתים מרובים בחלקו, והוא מושך שמן כמעיין:

מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ

— בראשית מט, כ.

כמו כן, בברכת משה רבנו לשבט אשר בפרשת וזאת הברכה מתייחס לעניין השמן, שהיה מתרצה לאחיו בשמן אנפיקינון ובקפלאות והם מרצין לו בתבואה:

וּלְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ

— דברים לג, כד.

מובא במפרשים על כך סיפור הגמרא במסכת מנחות על עסקת ענק של מכירת שמן שבה היה מעורב בן גוש חלב משבט אשר.

הספרי כתב שאין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר. כמו כן נאמר בדברי הימים בצאצאיו של אשר: "וּבְנֵי בְרִיעָה חֶבֶר וּמַלְכִּיאֵל הוּא אֲבִי בִרְזָיִת" שהיו בנותיו נאות ונשואות לכהנים גדולים הנמשחים בשמן זית.

בילקוט שמעוני מובא על הפסוק "וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו" שאשר נולד בכ' בשבט ונפטר בן מאה עשרים ושלוש שנים במצרים. ביציאת מצרים לקחו בני ישראל את כל בני יעקב על מנת לקוברם בארץ ישראל.

בתורת החסידות

הרבי מבאר את התוכן בעבודת ה' של ברכת יעקב לאשר "מאשר שמנה לחמו", וכן ברכת משה "וטובל בשמן רגלו": "שמן" הוא חכמה ו"רגל" היא העבודה בקבלת עול. "טובל בשמן רגלו" הוא שהשמן משמש לרגל, מפני שמעלת העבודה בקבלת עול גדולה יותר.

והביאור בזה: שבט אשר היה האמצע והפנימיות של מחנה דן (שחנה בצפון המשכן). דן הוא "מאסף לכל המחנות", שהיה לו קבלת עול לקיים רצון העליון ולכן נסע באחרונה כדי להחזיר את האבידות של שאר בני ישראל. שאמרו חז"ל "איזהו שוטה זה המאבד מה שנותנים לו", והפירוש הפנימי בזה הוא שלכל אחד ישנו מ"ה - ביטול, אך יכולים לאבד את בחינת מ"ה. ושבט דן, על ידי עבודתם בקבלת עול, מחזירים לבני ישראל את הביטול דמ"ה.

וזהו הביאור במאמר חז"ל, על הפסוק "יהי רצוי אחיו", ששבט אשר נתנו מזון לשאר בני ישראל בשנת השמיטה. שבשמיטה יש את השאלה "וכי תאמרו מה נאכל", זאת אומרת שנמצאים במצב של קושיה והסתר, ורק על ידי הקבלת עול דשבט אשר יכולים להלך גם במקום של העלם והסתר.

מובא במדרש "מאשר שמנה לחמו: שהוא מעמיד בגדי שמונה. והוא יתן מעדני מלך: שהיו בנותיו נאות.. נישאות לכוהנים גדולים". היופי האמיתי של אישה הוא עניין הצניעות הקשור עם העבודה דשבט דן קבלת עול - "דונו דיני", שמתנהג בכל פרט כפי הוראת השולחן ערוך. וזהו הקשר בין אשר - בחינת קבלת עול - ל"בנותיו נשאות לכהנים גדולים". רש"י מביא מהספרי על הפסוק "ברוך מבנים אשר" "אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר", ורש"י אומר ש"איני יודע כיצד" (כי אין רואים במנין בני ישראל שנתברך יותר משאר השבטים). ויש לומר שענין הברכה בבנים הוא הברכה של נחת מהבנים שזוכים לזה על ידי העבודה בקבלת עול. והקשר בין קבלת עול לבנים טובים, שחינוך הילדים הוא היסוד, והילדים הם הבסיס והרגל של עם ישראל כעניין הקבלת עול המהווה בסיס לכל עבודת ה'.

ראו גם

• שרח בת אשר