דם

הדם הוא נוזל הזורם בגוף האדם, וכן בבעל החיים, המעניק חיים לגוף. משמש כממוצע המחבר את הנפש הרוחנית עם הגוף הגשמי.

עניינו בעבודה

עניינו בעבודה הוא גבורות, העבודה בקו השמאל: ביטול וביטוש הנפש הבהמית ע"י מרירות הבאה מהתבוננות בריחוקו מאלוקות. ע"י עבודה זו נמשך אור אין סוף ("נשמת" העולמות) להתקשר ולהתחבר במידות ("גוף" העולמות). כי אוא"ס המאיר במידות הוא כנשמה המחיה את הגוף.

רביעית דם שבו תלויה הנפש

מלבד הדם ה"רגיל" ישנה בלב תמיד רביעית דם מצד עצמו והיא "רביעית דם שהנפש תלויה בו". כלומר, בשונה משאר הדם (שתפקידו לחיות את האברים) הנה רביעית זו היא בשביל הלב עצמו, להיות משכן רוח החיים שבלב, והיא כלי לרוח החיים.

האופן בו מגיע דם הנפש לכל האיברים ומחיה אותם הוא ע"י הדם המתהווה מן המאכלים. תחילה מתעכל המאכל ומתבשל בכבד (ששם נעשה דם ומתברר). המובחר שבדם נשלח ללב, מתאחד עם דם הנפש, ועד שנעשה הוא עצמו דם הנפש ממש. בתחילה נסגר הדם בתוך הלב, ואחר כך נפתח הלב (ע"י כח שנמשך מן המוח) להמשיך הדם בכל האברים. ומאחר וכל הזמן מתברר ונשלח דם חדש מן הכבד אל הלב וכו', לכן דופק הלב תמיד בתנועה דרצוא ושוב בסגירה ופתיחה.

עניינו בעולמות

החיות והחמימות שבה מחיה הדם את האיברים (וברוחניות, האור האלוקי המחיה את העולמות) נמשכת מהגבורות. שורש גבורות אלו הוא בגבורות דעתיק יומין (בוצינא דקרדוניתא שבפנימיות הכתר) המלובשות במוחא סתימאה (הבחינה העליונה שבחיצוניות הכתר) שמשם עיקר המשכת החיות לכל העולמות. והיינו, עניין הדם ב"עולמות" הוא, שגבורות דעתיק מתלבשות במוחא סתימאה, משם (ע"י בחינת ה"שערות" היונקות ממנו) נמשכת התורה, ועניין התורה הוא להמשיך לזעיר אנפין (שהם העולם עצמו את החיות האלוקית.

טעם שנקרא הקב"ה "לב"

מהפסוק "צור לבבי וחלקי אלוהים לעולם" לומד המדרש "שנקרא הקדוש ברוך הוא לבן של ישראל. ומסבירה תורת החסידות, שטעם שנקרא הקב"ה לב הוא משום שהוא מחיה את העולמות כדרך שהלב מחיה את האיברים. ובפרטות, האיברים כולם (כל אחד מהם) מקבל חיותם משלוש בחינות שבדם:

חיצוניות האיברים מקבלים את הדם ישירות מהכבד, שהבשר שורשו וחיותו מדם הכבד.

אמצעיות האיברים מקבלת מהדם שבלב. היינו, את הדם המובחר שולח הכבד ללב (ולא לאיברים). ולאחר שהזדכך שם זיכוך נוסף נעשה בו בחינה רוחנית, ואז הוא נשלח דרך הגידים לכלי האמצעי שבכל איבר ואיבר.

פנימיות האיברים מקבלת מהמוח. הדם המזוכך ביותר שבלב נשלח למוח, שם הוא מזדכך פעם שלישית ונשלח לכלי הפנימי של כל איבר.

וזהו שנקרא הקדוש ברוך הוא לב, "דכמו שהלב ממשיך חיות לכל האיברים כך הנה כתיב ואתה מחיה את כלם". כי כל השפעת החיות לנבראים תלויה באתערותא דלתתא (בדוגמת הדם, שמגיע "מלמטה" מהמאכלים, וע"י שהולך ומזדכך נהיה כלי להמשיך את חיות הנפש באופן פנימי יותר ויותר).

אדם הראשון דמו של עולם היה

נאמר בירושלמי "אדם הראשון דמו של עולם היה שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך וגו', וגרמה לו חוה מיתה לפיכך מסרו מצות נדה לאשה". מסביר אדמו"ר הצ"צ, שהדם הוא תוקפו ונצחונו של אדם" (שהוא עיקר חיותו). כלומר, כשם שהדם הוא עיקר חיות האדם, כך אדם היה אדם הראשון עיקר חיות העולם (שע"י תורה ומצוות הוא הממשיך את האור האלוקי לחיות את העולמות). והיינו (כיצד הדם הוא תוקפו של האדם), גוף האדם (הכלול מרמ"ח איברים) נמשך מהמידות. ומאחר והמידות נולדות ע"י התבוננות נקראת החיות הנמשכת להן מבינה "דם".

וכן הוא על פי הקבלה (בתורת האר"י): שאדם אותיות א-ד"ם: האל"ף (של א-דם) רומז לשם אהי"ה, ומשם נמשך הדם (אותיות ד"ם של א-דם).

אהי"ה הוא פנימיות הבינה (בחינת עתיק המאירה בה, שהיא כח ההולדה שבה להוליד את המידות). וזהו שבשם אהי"ה נרמז עניין הדם. דמכיון שהוא שורש חיות המידות מספרו בגמטריה ד"ם. ודם (של א-דם) הוא חיות האדם עצמו, כפי שנמשכה בפועל לחיות את המידות, ועד כפי שהן נעשות רמ"ח איברים.

המשכת דם דקדושה בקליפה

אברי האדם הם כלים המגבילים את הדם, הדם מחיה אותם באופן שהוא מוגבל בהם, ורק כשיש נקב (פצע) הוא יוצא לחוץ.

על דרך זו ממש אברי האדם העליות (שהם הכלים הנעשים ע"י רמ"ח המצוות) מקבלים חיותם מהתורה, ומגבילים אותה שלא תצא להחיות את הקליפות. וכשעובר האדם (או מבטל) אחת המצוות הרי הוא פוצע את הכלים, ונמשך דרך הפגם ההוא יניקה גם מפנימיות האור האלוקי, וזו סיבת אריכות חורבן בית המקדש והגלות.

דבר זה נרמז בנגלה דתורה בעניין טיטוס שגדר את הפרוכת ויצא דם: שהראו להם בזה מה שגרמו בעוונם, לתת חיות לקליפות עד שהחריבו את המקדש.

דם נעכר ונעשה חלב

הסבר הביטוי

מסביר הרבי האמצעי שאחר שהפך המאכל לדם ובא ללב, מהמובחר שבו יוצא למוח ושם נהפך מהות הדם לגמרי ונעכר ונעשה מהות חלב. ואותו מיץ החלב מחזק כח השכל ואחר כך מתפשט ע"י הגידים היוצאים מהמוח לחיות רוחניות דק מאד לכל האברים והוא חיות נעלם מאד מערך מזג האברים (והעונג המורגש באדם אחר האכילה, הוא חיות זו הבא מהפיכת הדם). עניין זה קיים הן באיש והן באשה, אלא שבאשה הוא בריבוי יותר עד שנשפע ונתגשם ממנו חלב ממש בשדיים (כדי שיקבל התינוק השפעה היותר פנימית, שהחלב נמשך מחיות ההעלם שבמוחה, והוא יתרון היניקה על העיבור).

עניינו בעבודה

הוא המתקת הגבורות בשורשן (לא המתקת הגבורות ע"י שמתכללות בחסדים אלא), שהגבורות עצמן הופכות להיות חסדים (ע"י שמגלים בהן את שורשן), שלימות התשובה - זדונות נהפכו לו לזכויות.

דם הקרבנות

עיקר הקרבנות הוא החלב (האמורים שמקריבים על המזבח) והדם (שזורקים על המזבח). בעבודה, הדם (הבא מגבורות) הוא העלאה (קריאת שמע, רצוא, אורות), והחלב (שעניינו "תענוג") הוא המשכה (תפילת עמידה, שוב, כלים).

והנה, עיקר ההעלאה (אינו בנפש האלוקית) אלא בנפש הבהמית (שלכן מקריבים דם הבהמות), שע"י העבודה דאתכפיא ואתהפכא תחדור מסירות הנפש לאלוקות גם בה.

דם מילה ופסח

דם הפסח הוא בירור נפש הבהמית אבל דם המילה חשוב כקטורת – שהוא העלאת נפש האלוקית.

על פי זה מסביר הרבי הצ"צ את המדרש (על הפסוק "פתחי לי אחותי") המקשר את יציאת מצרים לזכות שתי המצוות (דם פסח ודם מילה): עניינה של יציאת מצריים היא חיבור אצילות ובי"ע (ובעבודה ביטול נפש הבהמית, שע"י זה היא מתחברת עם נפש האלוקית), ודבר זה נעשה ע"י דם פסח ודם מילה.

מכת דם

ערך מורחב – מכת דם

מכת דם היא המכה הראשונה בעשרת המכות אותם הביא ה' על מצרים כהקדמה ליציאת מצרים, ובה המים במצרים הפכו לדם. המכה הראשונה שבאה על מצרים הייתה דם, מכיוון שכאשר הקב"ה נפרע מאומה הוא נפרע קודם מאלילה. ומכיוון שמצרים סגדו ליאור (הנילוס), לכן המכה הראשונה הייתה בו. אחרי שטען פרעה "לא ידעתי את הוי'", הראה לו ה' בשלושת המכות הראשונות ש"בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי הוי'". המצריים חשבו שהיאור הוא האלוקים שלהם, והוכיח להם ה' שיש מציאות גבוהה יותר ממנו.

הרבי מסביר שהתוכן של מכת דם בעבודת ה' של יציאת מצרים הרוחנית שבכל יום הוא: החלפת מי היאור הקרירים לדם אשר בטבעו הוא חם, מרמזים על הדרישה מהיהודי להפוך את הקרירות בעבודת ה' ולהכניס בה חמימות של קדושה.