משל הלבינה
נבואת משל הלבנה היא נבואה ארוכה שניתנה ליחזקאל הנביא בה היה צורך לצור על לבינה את צורת ירושלים ולעשות מעשים המסמלים את המצור ואת חורבנה.
מצור[עריכה | עריכת קוד מקור]
תחילה נצטווה יחזקאל לצור על לבינה (עליה קל יותר לחקוק[1]) את צורתה של ירושלים.
סביב העיר היה עליו לבנות מצור – מגדלי עץ (דיק), סוללות עפר, מחנות צבא וממונים עליהם.
לאחר מכן היה עליו לקחת "מחבת ברזל" שתחצוץ בין העיר ובינו (- ובין המצור שסביבה), מחבת זו מסמלת את חומת העיר שחוצצת ומגינה על העיר הנצורה. הגמרא מוסיפה, שמחבת זו פעלה חציצה בינם לבין ה', כך שתפילותיהם לא תתקבלנה[2].
השכיבה[עריכה | עריכת קוד מקור]
כעת, צווה יחזקאל לסבול צער ויסורים בכדי לכפר על עוונותיהם של בני ישראל[3].
שלוש מאות ותשעים ימים היה עליו לשכב על צידו השמאלי, בכדי לכפר על כל השנים בהם בני ישראל חטאו עד לגלות עשרת השבטים[4] (מלכות ישראל שכנה בצפון שנקרא גם שמאל).
לאחר מכן היה עליו לשכב עוד ארבעים יום כנגד השנים בהם חטאו בני יהודה עד לזמן הנבואה הנוכחית (חמש שנים לאחר גלות יכניה[5] (מלכות יהודה שכנה בדרום שנקרא גם ימין)).
בזמן בו שכב יחזקאל, היה עליו לפשוט את ידו החשופה אל עבר העיר (שבלבנה) לסמל את מלחמת נבוכדנצר בה.
ה' ציווה אותו גם שיתנהג כאילו קשרו אותו בחבלים ולא יתהפך מצד לצד במשך הזמן הזה.
אכילה ושתיה[עריכה | עריכת קוד מקור]
במשך זמן זה, היה על יחזקאל לאכול לחם שנעשה מתערובת של דגנים וקטניות, כפי שאוכלים בזמן מצור בצורה בזויה ומאוסה. תערובת הלחם הכילה: חיטים, שעורים, פול, עדשים, דוחן וכוסמין.
פעם ב-24 שעות היה עליו לשקול מהלחם משקל של עשרים שקל (כ-320 גרם) ולאוכלו. בנוסף, היה עליו למדוד שישית הין (כ-690 מ"ל) של מים. מדידה זו מסמלת את אכילת בני אדם בזמן מצור, פעם ביום וכמות קטנה מפחד שיתמו המזון והמים.
מלבד זאת, היה עליו לאכול "עוגה" (סוג לחם) של שעורים שנאפתה על גבי גחלים העשויות מגללי צואת אדם שיבשה. האפיה הייתה צריכה להעשות לפני בני הגולה.
יחזקאל קבל לפני ה', שמעודו לא טעם דבר טמא (מעולם לא ראה קרי בעקבות מחשבות), נבילה וטריפה (לא אכל בהמה חולה שנשחטה) או פיגול (בהמה שהייתה עליה שאלה לחכם), ומדוע עליו לאכול בצורה כל כך בזויה?
ה' נעתר לבקשתו, והתיר לו להמיר את גללי צואת האדם בגללי צואת הבהמה.
תכלית צורת אכילה זו בא לסמל את צורת האכילה בירושלים הנצורה.
החורבן[עריכה | עריכת קוד מקור]
בהמשך צווה לקחת חרב חדה, סכינם של הרצענים – המסמלת את נבוכדנצר, ולקצוץ את שערות ראשו וזקנו[6], ואת השערות לשקול ולחלק לשלוש חלקים שווים.
את השליש האחד עליו לשרוף בתוך העיר שעל הלבינה – לסמל את אלו שמתו בתוך העיר מרעב (ששקול כשריפה[7], את השליש השני עליו לפזר סביבות העיר ולהכות עליהם בחרב – לסמל את אלו שנלכדו סביבות העיר ומתו בחרב הכשדים ואת השליש השלישי עליו לפזר לרוח, על חלקו עליו להכות בחרב – לסמל את אלו שברחו למצרים (אחרי מות גדליה בן אחיקם) ונהרגו שם בידי נבוכדנצר, חלק מאותו שליש עליו לצרור בכנף בגדו – לסמל את המעטים שיגיעו בסופו של דבר לבבל וגם מהם עליו לשרוף קצת – לסמל את אלו ששרפם מלך בבל.
לאחר מכן, הסביר ה' את דבריו, בפתיחת דבריו הודיע שירושלים מאסה ומרדה בחוקי ומצוות התורה. על כן נגזר עליה עונש מאוד קשה, בתחילה בני המשפחה יאכלו זה את זה ולבסוף תחרב העיר ורובה תיהרג ללא רחמים.
שיטת הרמב"ם[עריכה | עריכת קוד מקור]
לדעת הרמב"ם[8] מעשים אלו המפורטים לעיל לא ארעו בפועל, אלא אך ורק במראה הנבואה. לדבריו מביא הוא שני נימוקים:
- "חלילה לשם מתת נביאיו דומים לשוטים ולשכורים, ויצום לעשות מעשה השוטים, ויצום לעשות מעשה השגעון".
- מכיוון שגילוח הזקן הוא איסור, ובפרט ליחזקאל שהיה כהן.
אמנם לדעת שאר הפרשנים וכן כך נראה מדברי הגמרא[3] מעשים אלו ארעו כפשוטו.
לקריאה נוספת[עריכה | עריכת קוד מקור]
- ספר יחזקאל פרקים ד-ה.
הערות שוליים
- ↑ רד"ק, אולם הוסיף שבתרגום יונתן כתוב שזו הייתה אבן.
- ↑ מסכת ברכות לב, ב.
- ↑ 3.0 3.1 תשובתו של תלמיד ר' אבהו למין אחד – סנהדרין לט, א.
- ↑ החשבון הוא כך:
בימי השופטים: 8 – כושן, 18 – עגלון, 20 – סיסרא, 7 – מדין, 18 – עמון, 40 – פלישתים = 111.
בימי מיכה (בעל הפסל) – 40 = 151.
בימי המלכים: 22 – ירבעם בן נבט, 2 – נדב בנו, 24 – בעשא, 2 – אלה בנו, 12 – עמרי, 22 – אחאב, אחזיהו בנו – 2, יהורם אחיו – 12, יהוא – 28, יהואחז – 16, יהואש בנו – 16, ירבעם בנו – 41 = 350.
מנחם בן גדי – 10, פקחיהו – 2, פקח בן רמליהו – 20, הושע בן אלה – 9 = 391.
השנה האחרונה של הושע אינה מנויה כיוון שבפועל הוא מלך רק 8 שנים. (רש"י). - ↑ החשבון הוא כך: מנשה – 22, אמון – 2, יהויקים – 11, צדקיהו – 5 (רש"י).
- ↑ המלבי"ם כותב שבכך מרומזים גם הרשעים – שערות הראש וגם הצדיקים – שערות הזקן.
- ↑ כמו שכתוב "עורנו כתנור נכמרו, מפני זלעפות רעב" (איכה פרק ה) – רש"י.
- ↑ מורה הנבוכים חלק ב, פרק מו.