זה

התואר "זה" הוא כינוי לדבר הנגלה לפנינו באופן מלא, במהותו העצמית והפשוטה.

עניינו בדרגות הרוחניות

בחינה המורה על מהות רוחנית פשוטה ועצמית.

באופן כללי התואר מתאים לעניני קדושה בלבד, משום שבשונה משאר העניינים שעליהם אי אפשר להורות ולומר 'זה' - כלומר ביטוי לדבר הנראה בכל מהותו, מאחר שאין רואים בגלוי את מהות הדבר - התכלית שעבורה נברא, אלא את החיצוניות והלבוש שלו בלבד, שטפלה אל מהותו ותכליתו האמיתית, דווקא בקדושה שייך לומר תואר זה, משום שבענייני קדושה אין הדבר והעניין אמצעי ולבוש לדבר אחר, אלא התכלית והמהות היא הדבר עצמו.

התואר "זה" על עצמות ומהות א"ס ב"ה

בעומק יותר שייך לומר תואר זה רק על עצמות ומהות אין סוף וכל הקשור עמו, משום ש'העצמות מציאותו מעצמותו' - הוא אמיתית המציאות, כלומר הוא ההתחלה ועיקר העולמות, שממנו משתלשלים שאר הפרטים. משא"כ שאר העניינים שבעולם, (בפנימיות )אינם מציאות אמיתית, שכן נשתלשלו מעצמות אור אין סוף, שגם מהווה אותם בכל רגע, ואם כן הוא בעצם מציאותם האמיתית. ולכן, על חיצוניות הדברים הנגלית לנו לעין - לא שייך להתבטא בתואר 'זה'.

"זה" על התורה וישראל

על פי המבואר לעיל, מצד הדביקות של ישראל עם התורה והאלוקות שייך גם בהם התואר 'זה', משום שעל ידי דביקותם בתורה והמצוות, שמציאותם היא עצמות אין סוף, מתאחדים ישראל לגמרי עם דרגה זו, וכהמשפט הידוע 'ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד', לכן גם עליהם, שייך להתבטא בתואר 'זה', כנ"ל.

"זה" לעומת "זה"

אמנם, הקב"ה ברא את העולם הזה הגשמי שבו נרגשת מציאותם של הנבראים, כלומר מורגש שמציאותינו הינה אמיתית לגמרי, 'זה', ולא אמצעי או טפילה לשום מהות ועניין אחר. עניין זה מתבטא גם בקיום מציאות הקליפות והסיטרא אחרא, האומרים 'אני ואפסי עוד' - מציאות בה מתאפשר הרוע והכפירה בקב"ה, מהות העולם האמיתית, ח"ו. תהליך זה נברא ונגרם מכיוון שהקב"ה אינו רוצה שהעניינים של ישראל יהיו באופן של 'נהמא דכיסופא', שכר באופן של בושה ובלי עבודה, אלא באופן של יגיעת ועבודת האדם ובבחירה חופשית דווקא. ועל עניין זה נאמר הפסוק הידוע "זה לעומת זה עשה אלוקים", המקושר בתורת החסידות להעלם והניסיונות של העולם הזה. ועל ידי ההתגברות על הנסיון של 'זה' של ה'לעומת זה', ההעלם בו נראה העולם הזה והטומאה מציאות לעצמם, מגיעים ישראל לדרגת 'זה' האמיתית, וכמו שנתבאר לעיל.

"זה" בקשר למשה רבינו

ההתקשרות הנ"ל של ישראל עם העצמות היא על ידי משה רבינו דווקא. וכפי שמובא בגמרא: "'זה' - זה משה, דכתיב ביה [=שעליו נאמר] כי זה משה האיש", והיינו שמשה הוא המקשר את ישראל לעצמות (כנ"ל) ו(על ידי זה )ממשיך בהם את בחינת 'זה', משום שתפקידו של משה הוא למחבר ולקשר את נשמות ישראל עם האלוקות. ו"אתפשטותא דמשה בכל דרא", כלומר בכל דור ישנו אדם שתפקידו כן ('נשיא הדור'), שהוא המקשר את ישראל עם העצמות וממשיך בהם את בחינת 'זה'.