ישראל ליבל

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ר' ישראל ליבל היה רב ליטאי, ומגדולי המתנגדים לחסידות.

תולדות חיים[עריכה]

נולד לר' יהודה לייב. בשנת תק"מ שימש כרב במוהליב, ובשנת תקמ"ז כמגיד משרים בנבהרדק.

לישראל ליבל היה אז אח יחידי, שהתקרב לתנועת החסידות ונהפך לאחד מחסידי אדמו"ר הזקן. הוא ניסה לשכנע את אחיו שיטוש את תנועת החסידות, ולאחר שלא הצליח שלח מכתבים לאדמו"ר הזקן, ולאחר מכן אף נפגש עם אדמו"ר הזקן וערך עמו ויכוח סוער, בה הוכיח אותו על דרכה של החסידות[1].

בעקבות כך הוא הוא הוציא בשנת תקנ"ח את החיבורים "ספר הויכוח", "תאוות צדיקים" ו"קברות התאווה" בהם הוא מציג את עצמו בתור ממשיכו של הגר"א במלחמה מול החסידות, ותוקף את שיטתה. בהמשך אף פעל למאסרו של אדמו"ר הזקן בשנת תקנ"ט. פעולותיו אלו עוררו את חמתם של החסידים שגרשו אותו מעריהם ושרפו את ספריו.

ספריו[עריכה]

  • עוזר ישראל, תקמ"ו.
  • ספר הויכוח, תקנ"ח.
  • תאוות צדיקים, תקנ"ח
  • קברות תאווה - תקנ"ח.
  • אבן הבוחן, תקנ"ט.

הערות שוליים

  1. שמעון יעקב גליקסברג, הדרשה בישראל, עמ' שנ"ח.