קינות לתשעה באב
קינות לתשעה באב הן קינות הנאמרות בליל תשעה באב וביומו. בתוכנן של הקינות ניתן למצוא, הן תיאור על הצרות הרבות שהתרחשו לעם ישראל, החל מחורבן בית המקדש הראשון, חורבן בית שני, ואירועים היסטוריים נוספים במהלך הדורות, והן תפילה ובקשה על הגאולה.
הקינות נאמרות בליל תשעה באב בהמשך לקריאת מגילת איכה, המתארת את חורבן בית המקדש הראשון. ביום תשעה באב הקינות נאמרות בתפילת שחרית לאחר קריאת התורה.
תוכן עניינים
חיבור וסדר הקינות
הקינות הקדומות ביותר המצויות בכתב אשר נודע מי מחברן הן של רבי אלעזר הקליר, פייטן שחי בארץ ישראל מעט לאחר חתימת התלמוד וחיבר פיוטים רבים למועדים שונים.
פיוטיו של רבי אלעזר הקליר נחשבים לבעלי ערך מיוחד והיו רבים שהקפידו במיוחד לומר את קינותיו, כמו למשל האריז"ל.
היצירות בימי הביניים, שנוצרו בעיקר סביב החורבן הקשה שנגרם לקהילות יהודיות במסעי הצלב, שונות. נושא הקינות איננו כבר החורבן שהיה בעבר, אלא הצרות הבאות עליהם בגלות כעת. את המקום של בית המקדש בקינות החורבן, תופסת התורה ולומדיה, ובקינות רבות אובדן תלמידי חכמים ותורתם הופך למרכזי.
קינותיו של רבי יהודה הלוי משנות לחלוטין את כל האופי של הקינות. בקינותיו אין כבר צער ויאוש על הצרות שהיו בעבר הרחוק או הקרוב, אלא געגועים: "ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך... מי יתנני משוטט במקומות אשר נגלו אלהים לחוזייך וצירייך... אל מי ידמו משיחייך ואל מי נביאייך" וכך עוד ועוד.
הקינות מסודרות בנוסחי הקינות על פי סדר היסטורי כללי, כך שהקינות מביאות לידי עצבות בתחילתן ולגעגועים ותקווה לבניין מחודש ולגאולה בסופן, בדומה למגילת איכה המאריכה בסיפור הצרות והחורבנות, אך מסיימת באמירה "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם".
מנהגים
הקינות נאמרות בישיבה על הארץ או על מקום נמוך. לאמירת הקינה האחרונה "אלי ציון ועריה" הרבי נוהג לעמוד, ונוהגים לאומרה במנגינה מיוחדת, חזן וקהל.
קיים מנהג בקהילות ישראל, שבסיום אמירת הקינות, גונזים את ספר הקינות. כדי להדגיש את האמונה שעד השנה הבאה יהיו כבר בירושלים הבנויה בגאולה. ההשערה היא, שמשום מנהג זה, לא מצויים כמעט ספרי קינות מדפוסים קדמוניים. בחב"ד לא אימצו מנהג זה.
לקריאה נוספת
- סדר צום החמישי - קינות ותפילות תשעה באב כנהוג בקהילות חב"ד - בהוצאת חזק, תשע"ה.
- מנחם ברונפמן, בליל זה יבכיון, מסע בעקבות הקינות, שבועון כפר חב"ד גליון 1869 עמוד 39