פתיחת התפריט הראשי

קידוש השם היא מצווה מהתורה "ונקדשתי בתוך בני ישראל".

גדר המצווה הוא "מסור את עצמך לשמי וקדש את שמי"[1].

כאשר האדם מוסר את נפשו למות על קידוש השם כדי לקיים את רצון ה', כאשר מוסרים בפניו את הברירה לעבור על אחת משלושת העבירות החמורות עליהם חייב אדם ליהרג ולא לעבור, או בשעה שכוונת הגוי האונס את היהודי הוא כדי לכפור בה', כגון בשעת הגזירה ושעת השמד, אז צריך האדם למסור את נפשו אפילו על מנהג ישראל (אפילו על ערקתא דמסאני), משום שזו היא מלחמה על זהותו כיהודי המאמין בה'.

המציאות היא שכל יהודי, אפילו פשוט שבפשוטים, שאמונת ה' נמצאת בלבו, מוכן למסור נפשו בפועל על קדושת השם, משום שאור אין סוף ברוך הוא השורה בספירת החכמה שבנפש אלוקית שבו, אינה נותנת לו כל אפשרות לכפור במציאות ה'. זו היא האהבה המסותרת שבנפש האלוקית, שאדם יכול על ידי התבוננות לגלותה בכל עת שיצרו מתגבר עליו[2].

הרבי נוקט, שכל היהודים שנהרגו בשואה הינם קדושים ונהרגו על קידוש השם[3].

לקריאה נוספתעריכה

אדמו"ר הצמח צדק, דרך מצוותיך, מצוות קידוש השם.

הערות שוליים