אור חיות וכח
אור חיות וכח הם שלושה שלבים בירידת האור האלוקי לברוא את הנבראים. אור וחיות הם הארה בלבד (וההבדל ביניהם שאור הוא מקיף, וחיות – פנימי), ואילו כח (ובלשון הקבלה "שפע") הוא מהות נבדלת[1].
משמעותם[עריכה | עריכת קוד מקור]
אור[עריכה | עריכת קוד מקור]
גדרי האור הגשמי הם א. האור הוא פשוט (אינו "מורכב" מכמה צבעים) ב. דבוק במאור (אינו קיים בפני עצמו, כשמסתירים את מקור האור מיד נפסק האור) ג. מעין המאור (לדוגמא: אינו דומה אור האש לאור השמש, ושניהם שונים מאור הירח, מהאור אפשר לדעת מהו מקורו) ד. אינו בערך למהות מקורו (אלא רק "הארה" ממנו, כמה שרק יאיר המאור לעולם לא יחסר ממנו מאומה), ה. אינו "מתעסק" בשביל להאיר (אלא המקום שעליו מאיר הריהו מואר ממילא).
וכן על דרך זו הוא ה"אור" האלוקי, מצד אחד היא הארה פשוטה ואין סופית של אלוקות, ומצד שני היא רק הארה ולא עצם האלוקות.
חיות[עריכה | עריכת קוד מקור]
גם החיות היא הארה בלבד מהעצם, אבל כאן מדובר על הארה פנימית. להבנת ההבדל בין הארה באופן "מקיף" להארה פנימית (שהוא ההבדל בין אור לבין חיות) מביאה תורת החסידות את ההבדל בין עצם הנפש לשכל ומידות: עצם הרגשת החיות (המודעות העצמית) נובעת מאור הנפש (דרגת המקיף), אבל השכל והרגש הם ביטוי של "חיות" הנפש (האור הפנימי שלה).
כח[עריכה | עריכת קוד מקור]
לעומת האור (והחיות) שהם הארה מהעצם ודבוקים בו, הכח הוא הכלי בו מתלבשת ההארה, והוא נבדל מהעצם. להסברת עניינו של כח מביאה החסידות את השכל שלמד התלמיד מהרב: מכיון שאור שכל הרב כבר יצא ונפרד משכל הרב והתלבש בכלי שכל התלמיד, לכן גם כשמפסיק הרב ללמד לא מתבטל השכל אצל התלמיד[2].
ג' בחינות בהגברת הצורה על החומר[עריכה | עריכת קוד מקור]
ישנן ג' מיני חכמות בעבודת הגברת הצורה על החומר[3]: א. חכמת ביטול החומר, והיא חכמת המוסר, ב. חכמת הכרת מעלת הצורה הרוחניות והיא חכמת החקירה, ג. חכמת הגברת הצורה על החומר ומעלת צורה כשנקבעה בהחומר ומעלת חומר מזוכך והיא החכמה דתורת החסידות.
חכמת המוסר כללותה הוא כח שהוא הממאס ושובר את החומר המתועב ומראה אפיסתו. היינו, מאחר ומתלבשת ומתעסקת עם הכלי (עם הגוף) הרי היא "כח".
חכמת החקירה כללותה הוא אור המאיר, מבאר ומסביר במעלות המושכלות ואשר אך ורק השכל הרוחני הוא יסוד הכל. והיינו, מאחר ואינה מתעסקת עם הגוף אלא עם השכל בלבד (ושכל הוא אור) – הרי היא במדריגת האור.
ותורת החסידות היא חיות המחיה גם את החומר הגשמי הגס ומראה לדעת את הכוונה התכליתית בבריאתו אשר יהפך לצורה ומחייהו בחיות רוחני. היינו, מכיון שעניינה הוא התלבשות הרוחני בגשמי להחיותו הרי עניינה הוא "חיות".
תורת החסידות היא אור וחיות[עריכה | עריכת קוד מקור]
אדמו"ר הרשב[4] הגדיר את תורת החסידות כ"אור וחיות". וביאור העניין (על פי המוסבר לעיל לגבי עניינם של אור וחיות, ועל פי ביאור הרבי[5]), שתורת החסידות מאירה ומחיה את התורה כשם שאור מאיר את החדר ונשמה מחיה את הגוף. כשם שהאור אינו משנת את החפצים שבחדר החשוך (אך בלעדיו אי אפשר להשתמש בהם), וכשם שהנשמה אינה משנה את הגוף (אך בלעדיה הוא דומם) – כך תורת החסידות אינה משנה את התורה – אבל מאירה אותה ומחיה אותה.
מאירה את תורת הנגלה -נותנת נקודת מבט עליונה ורחבה ה"מסדרת" את ענייני התורה הנראים כפרטים ללא קשר לתמונה אחת גדולה ונפלאה. ומחיה אותה - מכניסה בלימוד התורה רגש חם של התלהבות ואהבת ה'.
ראו גם[עריכה | עריכת קוד מקור]
מקורות חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]
- הערות התמימים ואנ"ש מיאמי רבתי, י' שבט תש"ס
- הרב גופין, שיחת השבוע 1403.
הערות שוליים
- ↑ מאמרים תרס"ו, זאת חקת התורה.
- ↑ המשך תער"ב ח"א עמ' תפט.
- ↑ קונטרס תורת החסידות אות יא ואילך, אג"ק ע' שכז.
- ↑ במכתב שנבחר ע"י הרבי הריי"צ לשמש כהקדמה ללוח היום יום.
- ↑ ראו שיחת י"ט כסלו תשט"ז סעיף ב', ועוד.